נדמה ששפתנו העתיקה מזוכה, שלא ברצונה, במונחים חדשים המעקרים את המובן האמיתי של המילים. יש ביטויים הנאמרים בהקשרים שונים שממש משנים את המובן הטבעי והפשוט. למעשה, ניתן לחשוד שהעיוותים הם מכוונים ומהסיבות הלא נכונות.
דוגמא כואבת ראינו השבוע. נער רצח נערה, ככה סתם. ואולי לא סתם. יש סיבות ונסיבות שגרמו לזה. בין אם הן אישיות- תוצאה של עיוות ביולוגי או נפשי. ובין אם הן חברתיות, תוצר של סביבה וגידול שמביאים לסטייה. ואולי גם "תרומה" של גופי ממסד ושלטון שטעו ביחסי אנוש ובטיפול מתאים.
אולם בצד האירוע, בניתוח המצב התגנב לו ביטוי מעניין. היה זה כשנשמעה ההשוואה של הרצח הסתמי הזה עם הרצח של דרק רוט ז"ל, ושל אסף שטיירמן ז"ל. גם הם היו בגדר של רצח על רקע שעמום או בלבול נפשי כלשהו. אלא ששם חזר הביטוי שמדובר ב"ילד מבית טוב". בניגוד, כמובן, לנער האתיופי.
וזה ביטוי שצריך וחובה לדוש בו.
מה זה "בית טוב"? האם מדובר בבית "אשכנזי" דווקא או ספרדי? ואולי בהורים משכילים? ושמא בבית שעושרו ניכר מקירותיו? ואולי בבית שיש בו פעיל פוליטי, שר או למצער ח"כ? ואולי בית טוב הוא זה של סופר, משורר או אפילו עיתונאי?
דהיינו, למה הרוצח בן איבגי הוא מבית טוב, אבל את הביטוי הזה לא שמענו על הנער יוצא אתיופיה שחשוד ברצח? למה רועי חורב הוא מבית טוב? וכך גם חברותיו, קרות המזג. מה כל כך טוב בבית שלהם? והאם כל הנערים ששלפו סכינים במועדונים או סתם בריב על 100 שקלים או על מקום חנייה אינם מ"בית טוב"? ומעניין אם כל המורשעים במעילות בבנקים, או ה"אופנו בנק" הזכור, משום מה, רק לטובה ובחביבות ציבורית בולטת, אינם גם הם מבתים טובים?
ונדמה לי שיש כאן טעות יסודית. ואני מבקש להגדיר, מהזווית שלי, מה זה בית טוב.
בית טוב הוא כזה שהגדל בו מרגיש בו נעים ושייך. בית העוטף אותו בחום בלי להפוך אותו למפונק. בית שההורים משוחחים עם הילדים, יוצאים איתם לנופש ביחד ומתייחסים אליהם בכבוד. כך גם ההורים מתייחסים זה לזה. בבית טוב יש סעודות שבת משותפות ונינוחות. יש לימוד משותף של הורים וילדים ושיחות עמוקות ומשמעותיות. בית טוב הוא בית שהטלוויזיה איננה דולקת כל היום, שאיננו מלא בעיתונות צעקנית וצהובה, שהסרטים אינם מהווים את הבידור היחיד, ואם יש סרטים הם טובים ומלמדים ואינם פונים ליצרים הנמוכים ביותר.
"בית טוב" הוא בית יצירתי שהקומוניקציה בין יושביו היא פתוחה, גלויה ואוהבת. ב"בית טוב" יש קשר ישיר ולא דרך פתקים על המקרר או באמצעות הסלולארי בלבד. בבית כזה יש ארוחות ערב משפחתיות, ופה ושם גם כוס תה משותפת או ארוחת בוקר בצוותא. יש חופשות משפחתיות ויש טיולים להכרת הארץ ואהבתה. זוהי חממה שאינה שורפת את יושביה, ומאווררת אותם בדיוק במידה הנכונה. בית שגובה דמי הכיס אינם המדד לקשר וחיבה.
שאלו פעם ראש ישיבה הכיצד יצא בנו לתרבות רעה. והוא השיב: לא אכלתי מספיק ארוחות ערב בבית. אנו, ההורים, שוכחים שהילדים גדלים בכל מקרה. אתנו או בלעדינו. וטוב יותר שזה יהיה איתנו. שלא נגלה שבין גיחה לקפריסין ולתורכיה ולטיול הנכסף לנורווגיה, גדל לנו בבית איזשהו גידול של פרא.
ולפתע מספרים לנו שב"בית הטוב" גדל דווקא עשב שוטה. ואיך יכול להיות דבר כזה אצלנו במשפחה. ואולי כדאי שנשים לב שמי ששוטה זה לא הילד, אלא זה שלא הבחין שהשתיל שהוא שתל לא קיבל את ההשקיה המתאימה, את המינרלים הדרושים לו. להיפך, ההזנה שלו הייתה של כימיקלים רעילים ומזיקים רבים יוצאים ובאים אצלו. וכל זה קורה בגינה הפרטית שלנו, ממש מתחת לאף. אלא שזה כבר מאוחר. אפשר אולי לגזום קצת פה ושם, להקטין את הנזקים, אבל הגידול הזה הוא כבר חולה ביסודו. וזה מה שיש.
למעשה, ניתן לבחון את הנושא גם מזווית אחרת. הזווית המסחרית. השקעה מתאימה בזמן הנכון, תחסוך הרבה מאמצים בעתיד. זה פשוט משתלם. אם מונעים את הקלקול, ממילא לא צריך להתאמץ בתיקון. וכזכור, לחבר את חתיכות האגרטל שהתנפץ לוקח הרבה יותר זמן מלמנוע את נפילתו. ואין ספק שהשלם המקורי נראה הרבה יותר יפה מהתיקון הקוסמטי ביותר. ובכל מקרה, זו קוסמטיקה בלבד, שרק מחפה על הנסתר אבל לא משנה אותו.
עיקרו של דבר. בית טוב הוא מקום שכל מי שרוצה יכול לבנות כמותו. קצת מחשבה, הרבה אהבה, קצת רצון ושכל טוב יעשו את העבודה. ומאחר ואין מדובר רק ב"תכשיט" עצמו אלא גם בכל מי שבא עימו במגע. ידו בכל ויד כל בו.
יש גם אחריות של כל אזרח לחברה ולמדינה שהוא חלק ממנה. וכן, גם ליחיד שעלול להיפגע. הוא, משפחתו וחבריו. אובדן נפש אחת מוכפלת עשרות מונים בכל צאצאיו שלא נולדו, בכל יצירותיו שלא יוצרו, בכל ההנאות שיכול היה לגרום להמון יצורי אנוש.
בית טוב מקרין על יושביו ועל השכונה כולה. וזו האחריות שלנו. של כל אחד מאיתנו שיהיה לו "ילד מבית טוב" פרטי משלו.
דוגמא כואבת ראינו השבוע. נער רצח נערה, ככה סתם. ואולי לא סתם. יש סיבות ונסיבות שגרמו לזה. בין אם הן אישיות- תוצאה של עיוות ביולוגי או נפשי. ובין אם הן חברתיות, תוצר של סביבה וגידול שמביאים לסטייה. ואולי גם "תרומה" של גופי ממסד ושלטון שטעו ביחסי אנוש ובטיפול מתאים.
אולם בצד האירוע, בניתוח המצב התגנב לו ביטוי מעניין. היה זה כשנשמעה ההשוואה של הרצח הסתמי הזה עם הרצח של דרק רוט ז"ל, ושל אסף שטיירמן ז"ל. גם הם היו בגדר של רצח על רקע שעמום או בלבול נפשי כלשהו. אלא ששם חזר הביטוי שמדובר ב"ילד מבית טוב". בניגוד, כמובן, לנער האתיופי.
וזה ביטוי שצריך וחובה לדוש בו.
מה זה "בית טוב"? האם מדובר בבית "אשכנזי" דווקא או ספרדי? ואולי בהורים משכילים? ושמא בבית שעושרו ניכר מקירותיו? ואולי בבית שיש בו פעיל פוליטי, שר או למצער ח"כ? ואולי בית טוב הוא זה של סופר, משורר או אפילו עיתונאי?
דהיינו, למה הרוצח בן איבגי הוא מבית טוב, אבל את הביטוי הזה לא שמענו על הנער יוצא אתיופיה שחשוד ברצח? למה רועי חורב הוא מבית טוב? וכך גם חברותיו, קרות המזג. מה כל כך טוב בבית שלהם? והאם כל הנערים ששלפו סכינים במועדונים או סתם בריב על 100 שקלים או על מקום חנייה אינם מ"בית טוב"? ומעניין אם כל המורשעים במעילות בבנקים, או ה"אופנו בנק" הזכור, משום מה, רק לטובה ובחביבות ציבורית בולטת, אינם גם הם מבתים טובים?
ונדמה לי שיש כאן טעות יסודית. ואני מבקש להגדיר, מהזווית שלי, מה זה בית טוב.
בית טוב הוא כזה שהגדל בו מרגיש בו נעים ושייך. בית העוטף אותו בחום בלי להפוך אותו למפונק. בית שההורים משוחחים עם הילדים, יוצאים איתם לנופש ביחד ומתייחסים אליהם בכבוד. כך גם ההורים מתייחסים זה לזה. בבית טוב יש סעודות שבת משותפות ונינוחות. יש לימוד משותף של הורים וילדים ושיחות עמוקות ומשמעותיות. בית טוב הוא בית שהטלוויזיה איננה דולקת כל היום, שאיננו מלא בעיתונות צעקנית וצהובה, שהסרטים אינם מהווים את הבידור היחיד, ואם יש סרטים הם טובים ומלמדים ואינם פונים ליצרים הנמוכים ביותר.
"בית טוב" הוא בית יצירתי שהקומוניקציה בין יושביו היא פתוחה, גלויה ואוהבת. ב"בית טוב" יש קשר ישיר ולא דרך פתקים על המקרר או באמצעות הסלולארי בלבד. בבית כזה יש ארוחות ערב משפחתיות, ופה ושם גם כוס תה משותפת או ארוחת בוקר בצוותא. יש חופשות משפחתיות ויש טיולים להכרת הארץ ואהבתה. זוהי חממה שאינה שורפת את יושביה, ומאווררת אותם בדיוק במידה הנכונה. בית שגובה דמי הכיס אינם המדד לקשר וחיבה.
שאלו פעם ראש ישיבה הכיצד יצא בנו לתרבות רעה. והוא השיב: לא אכלתי מספיק ארוחות ערב בבית. אנו, ההורים, שוכחים שהילדים גדלים בכל מקרה. אתנו או בלעדינו. וטוב יותר שזה יהיה איתנו. שלא נגלה שבין גיחה לקפריסין ולתורכיה ולטיול הנכסף לנורווגיה, גדל לנו בבית איזשהו גידול של פרא.
ולפתע מספרים לנו שב"בית הטוב" גדל דווקא עשב שוטה. ואיך יכול להיות דבר כזה אצלנו במשפחה. ואולי כדאי שנשים לב שמי ששוטה זה לא הילד, אלא זה שלא הבחין שהשתיל שהוא שתל לא קיבל את ההשקיה המתאימה, את המינרלים הדרושים לו. להיפך, ההזנה שלו הייתה של כימיקלים רעילים ומזיקים רבים יוצאים ובאים אצלו. וכל זה קורה בגינה הפרטית שלנו, ממש מתחת לאף. אלא שזה כבר מאוחר. אפשר אולי לגזום קצת פה ושם, להקטין את הנזקים, אבל הגידול הזה הוא כבר חולה ביסודו. וזה מה שיש.
למעשה, ניתן לבחון את הנושא גם מזווית אחרת. הזווית המסחרית. השקעה מתאימה בזמן הנכון, תחסוך הרבה מאמצים בעתיד. זה פשוט משתלם. אם מונעים את הקלקול, ממילא לא צריך להתאמץ בתיקון. וכזכור, לחבר את חתיכות האגרטל שהתנפץ לוקח הרבה יותר זמן מלמנוע את נפילתו. ואין ספק שהשלם המקורי נראה הרבה יותר יפה מהתיקון הקוסמטי ביותר. ובכל מקרה, זו קוסמטיקה בלבד, שרק מחפה על הנסתר אבל לא משנה אותו.
עיקרו של דבר. בית טוב הוא מקום שכל מי שרוצה יכול לבנות כמותו. קצת מחשבה, הרבה אהבה, קצת רצון ושכל טוב יעשו את העבודה. ומאחר ואין מדובר רק ב"תכשיט" עצמו אלא גם בכל מי שבא עימו במגע. ידו בכל ויד כל בו.
יש גם אחריות של כל אזרח לחברה ולמדינה שהוא חלק ממנה. וכן, גם ליחיד שעלול להיפגע. הוא, משפחתו וחבריו. אובדן נפש אחת מוכפלת עשרות מונים בכל צאצאיו שלא נולדו, בכל יצירותיו שלא יוצרו, בכל ההנאות שיכול היה לגרום להמון יצורי אנוש.
בית טוב מקרין על יושביו ועל השכונה כולה. וזו האחריות שלנו. של כל אחד מאיתנו שיהיה לו "ילד מבית טוב" פרטי משלו.