ההתמודדות עם חרב ההתנתקות המתנופפת מעל צווארנו מעלה לא מעט תהיות. מה זאת עשה ה' לנו? לאן מבקשת ההשגחה העליונה לכוון אותנו מתוך אירועי השנה הזאת? אמנם אין איש עימנו אשר יוכל להיות "יודע דעת עליון", ואף בעיצומם של המאורעות אין בידינו נקודת מבט מספיק רחוקה וכוללת כדי להסיק מסקנות שיש בהן ממש. אולם יחד עם זאת, אלינו להטות אוזן אל מסרים אלוקיים קטנים וגדולים, הבוקעים אלינו ממחשכי המציאות ויכולים לתת בידינו כיווני מחשבה שונים.
שנים רבות הורגלנו לדבר על "כלל ישראל" ואל "כלל ישראל". לשם היו פנינו נשואות. כאבנו את כאבה של האומה ושמחנו בשמחתה, אהבנו אותה בכל נימי נפשנו ופעלנו למענה בדרכים רבות. ביקשנו לבנותה ולהקימה מעפר גלותה, ביקשנו לעצב את תודעתה כעמו של הקב"ה ולכוון את פניה אל עבר חזון הגאולה. פעלנו רבות להשתלב בכל המערכות שהקימה לה במסגרת מדינתה ההולכת ונבנית, ולהשפיע עליהן מרוחנו. ועתה רואים אנו כי במובנים רבים עומדים אנו מאוכזבים מן התוצאות. הדבר ניכר הן ביחס לארץ, הן ביחס למצוותיה של תורה והן ביחס לזהות היהודית.
אולם טרם חשנו במלוא עוצמתה את תחושת השקיעה של החמה - שמש הכלל, ראינו על בשרנו את זריחתה של הלבנה אורו של הפרט. דוכני התפילין ונרות השבת של "מעייני הישועה" לא הופיעו לפתע פתאום בשנה האחרונה. גם פעילות רבה של חסד ברמה הפרטית לא באה רק לאחר שהממשלה אימצה מדיניות של התנכרות ציבורית לדל ולעני. אולם היו אלו ניצנים קטנים. המבצעים המתמשכים של "פנים אל פנים" הראו לנו דבר חדש. מעבר למחיצת הכלל, נמצאים פרטים, אשר צירופם ביחד יכול לעצב את דמותו של הציבור אשר אותו הם מרכיבים.
ערוץ חדש נפתח בתודעתנו. ערוץ הפרט. אותו פרט, רוב עניינו ועיסוקו אינם בעניינים הגבוהים של "כלל ישראל". חי הוא את חייו, שמח את שמחותיו, מתייסר בקשיי חייו, חושב את מחשבותיו. דומה כי התנתק כבר מזמן. אולם שיחה לא ארוכה חושפת את הנקודה היהודית, את האמונה, את השאיפה לחבור למשהו גבוה יותר, כללי יותר, נצחי יותר, ערכי יותר היכול לתת עומק ומשמעות לחיים הפרטיים.
גם בתחום החברתי התגלה לנגד עינינו כי הישועה לעניים לא תבוא דווקא דרך מדיניות ממשלתית המבקשת לטפל בעוני כתופעה חברתית. פעילות נפלאה של אנשי חסד הראתה כי מעבר לתופעות ישנם רגשות, מעבר לסטטיסטיקות ולמספרים ישנם אנשים הכמהים למגע אנושי חם.
את השינוי הזה בתודעה צפה כבר הרואה הגדול, מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים א', תר"ן):
שני חסרונות יש להמחשבה הלאומית, שהיא מוכרחת להשתלם כדי להשלימם, ממקום אחר.
האחד - שאינה מספקת כראוי את ענין הפרט. והפרט - יש שלפעמים תביעותיו הן גדולות; וכשאינם מושלמים - בין בצורתם הרוחנית בין בצורתם החומרית - נעשה הכול נפגם, וכוח הכלל גם הוא אינו איתן.
והשני, שאינה יכולה מחשבה זו לתאר לה, כי אם את חיי עולם הזה. אבל איך להשלים את הנשמה, ולעשות את הגשר שבין חיי עולם הזה לחיי עולם הבא מובטח? - זה צריכה המחשבה הלאומית לקבל מהשפעה הרוחנית העליונה, שהיא פילוסופית, אלוקית, רזית, חברתית; ועומק האמונה כאן הוא מוצא את תוכנו.
שמא יאמר האומר: האם טעות הייתה בידינו כאשר עסקנו בכלל? האם עלינו לזנוח את הכלל ולראותו ככל היותר כאוסף מצטבר של פרטים? חס וחלילה! הכלל, הרי הוא העיקר, הוא התשתית, הוא המרכז, הוא המגמה, הוא התכלית. הרי את אמונתנו קיבלנו כעם ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, וייעודנו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש לאור גויים, ייעוד לאומי הוא. ודאי וודאי שהדברים אמורים ומודגשים חזור והדגש עם יציאתנו מבית הקברות הלאומי של הגלות, ובשובנו להיות עם חי בארצו ובמדינתו.
דומה כי לא באו הדברים אלא ליצור את האיזון הנכון. דיבורים גבוהים אודות תיקון הכלל, אם אינם מסוגלים להשפיל את המבט אל המגע האישי והישיר עם הפרט משהו חסר בהם, משהו מלאכותי בהם, משהו חסר כנות נמצא בהם. זאת, ברמה העקרונית. אך גם ברמה המעשית. הכלל לא ייבנה רק מעיסוק במושגים הלאומיים הכלליים כשלעצמם. התודעה לא תיבנה רק על ידי שלטי חוצות ומודעות בעיתונים. הכלל נבנה גם דרך בניינם של הפרטים.
אחיזתנו בארצנו נוצרת על ידי יהודים פרטיים רבים העולים לארץ, כל אחד בזמנו, כל אחד מסיבותיו. "מעולה לעולה כוחנו עולה". גם התודעה הלאומית נבנית על ידי מפגש ישיר עם יהודי ועוד יהודי ועוד יהודי ועוד יהודי. מהלך התשובה הלאומית ייבנה גם על ידי הצטברות של מהלכי תשובה פרטיים של יהודים רבים, אשר ישובו לא רק אל אמונה בא-ל פרטי הנותן משמעות לחייהם כפרטים, אלא בעיקר אל ה' אלוקי אבותיהם, אלוקי האומה.
אכן, הפרט והכלל צריכים הם זה לזה. "פרט שהוא צריך לכלל, וכלל שהוא צריך לפרט".
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
שנים רבות הורגלנו לדבר על "כלל ישראל" ואל "כלל ישראל". לשם היו פנינו נשואות. כאבנו את כאבה של האומה ושמחנו בשמחתה, אהבנו אותה בכל נימי נפשנו ופעלנו למענה בדרכים רבות. ביקשנו לבנותה ולהקימה מעפר גלותה, ביקשנו לעצב את תודעתה כעמו של הקב"ה ולכוון את פניה אל עבר חזון הגאולה. פעלנו רבות להשתלב בכל המערכות שהקימה לה במסגרת מדינתה ההולכת ונבנית, ולהשפיע עליהן מרוחנו. ועתה רואים אנו כי במובנים רבים עומדים אנו מאוכזבים מן התוצאות. הדבר ניכר הן ביחס לארץ, הן ביחס למצוותיה של תורה והן ביחס לזהות היהודית.
אולם טרם חשנו במלוא עוצמתה את תחושת השקיעה של החמה - שמש הכלל, ראינו על בשרנו את זריחתה של הלבנה אורו של הפרט. דוכני התפילין ונרות השבת של "מעייני הישועה" לא הופיעו לפתע פתאום בשנה האחרונה. גם פעילות רבה של חסד ברמה הפרטית לא באה רק לאחר שהממשלה אימצה מדיניות של התנכרות ציבורית לדל ולעני. אולם היו אלו ניצנים קטנים. המבצעים המתמשכים של "פנים אל פנים" הראו לנו דבר חדש. מעבר למחיצת הכלל, נמצאים פרטים, אשר צירופם ביחד יכול לעצב את דמותו של הציבור אשר אותו הם מרכיבים.
ערוץ חדש נפתח בתודעתנו. ערוץ הפרט. אותו פרט, רוב עניינו ועיסוקו אינם בעניינים הגבוהים של "כלל ישראל". חי הוא את חייו, שמח את שמחותיו, מתייסר בקשיי חייו, חושב את מחשבותיו. דומה כי התנתק כבר מזמן. אולם שיחה לא ארוכה חושפת את הנקודה היהודית, את האמונה, את השאיפה לחבור למשהו גבוה יותר, כללי יותר, נצחי יותר, ערכי יותר היכול לתת עומק ומשמעות לחיים הפרטיים.
גם בתחום החברתי התגלה לנגד עינינו כי הישועה לעניים לא תבוא דווקא דרך מדיניות ממשלתית המבקשת לטפל בעוני כתופעה חברתית. פעילות נפלאה של אנשי חסד הראתה כי מעבר לתופעות ישנם רגשות, מעבר לסטטיסטיקות ולמספרים ישנם אנשים הכמהים למגע אנושי חם.
את השינוי הזה בתודעה צפה כבר הרואה הגדול, מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים א', תר"ן):
שני חסרונות יש להמחשבה הלאומית, שהיא מוכרחת להשתלם כדי להשלימם, ממקום אחר.
האחד - שאינה מספקת כראוי את ענין הפרט. והפרט - יש שלפעמים תביעותיו הן גדולות; וכשאינם מושלמים - בין בצורתם הרוחנית בין בצורתם החומרית - נעשה הכול נפגם, וכוח הכלל גם הוא אינו איתן.
והשני, שאינה יכולה מחשבה זו לתאר לה, כי אם את חיי עולם הזה. אבל איך להשלים את הנשמה, ולעשות את הגשר שבין חיי עולם הזה לחיי עולם הבא מובטח? - זה צריכה המחשבה הלאומית לקבל מהשפעה הרוחנית העליונה, שהיא פילוסופית, אלוקית, רזית, חברתית; ועומק האמונה כאן הוא מוצא את תוכנו.
שמא יאמר האומר: האם טעות הייתה בידינו כאשר עסקנו בכלל? האם עלינו לזנוח את הכלל ולראותו ככל היותר כאוסף מצטבר של פרטים? חס וחלילה! הכלל, הרי הוא העיקר, הוא התשתית, הוא המרכז, הוא המגמה, הוא התכלית. הרי את אמונתנו קיבלנו כעם ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, וייעודנו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש לאור גויים, ייעוד לאומי הוא. ודאי וודאי שהדברים אמורים ומודגשים חזור והדגש עם יציאתנו מבית הקברות הלאומי של הגלות, ובשובנו להיות עם חי בארצו ובמדינתו.
דומה כי לא באו הדברים אלא ליצור את האיזון הנכון. דיבורים גבוהים אודות תיקון הכלל, אם אינם מסוגלים להשפיל את המבט אל המגע האישי והישיר עם הפרט משהו חסר בהם, משהו מלאכותי בהם, משהו חסר כנות נמצא בהם. זאת, ברמה העקרונית. אך גם ברמה המעשית. הכלל לא ייבנה רק מעיסוק במושגים הלאומיים הכלליים כשלעצמם. התודעה לא תיבנה רק על ידי שלטי חוצות ומודעות בעיתונים. הכלל נבנה גם דרך בניינם של הפרטים.
אחיזתנו בארצנו נוצרת על ידי יהודים פרטיים רבים העולים לארץ, כל אחד בזמנו, כל אחד מסיבותיו. "מעולה לעולה כוחנו עולה". גם התודעה הלאומית נבנית על ידי מפגש ישיר עם יהודי ועוד יהודי ועוד יהודי ועוד יהודי. מהלך התשובה הלאומית ייבנה גם על ידי הצטברות של מהלכי תשובה פרטיים של יהודים רבים, אשר ישובו לא רק אל אמונה בא-ל פרטי הנותן משמעות לחייהם כפרטים, אלא בעיקר אל ה' אלוקי אבותיהם, אלוקי האומה.
אכן, הפרט והכלל צריכים הם זה לזה. "פרט שהוא צריך לכלל, וכלל שהוא צריך לפרט".
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.