קטין המואשם בביצוע עבירה, יישפט בכפוף לכללים ולהסדרים שנקבעו בחוק, בפני בית משפט לנוער. חוקי הנוער המיוחדים, נועדו להבטיח עבור הקטין, הסדרים מיוחדים בנושאי מעצר, שחרור, ניהול המשפט, ענישה ודרכי טיפול.
קטין המעורב בפלילים זוכה ליחס של אזרח ששגה ולא של עבריין מועד, תוך שמירה על זכויותיו.
בנסיבות מסוימות, ייגנז חומר החקירה נגד הקטין בהליך חקירתי של "אי-תביעה" (א.ת.). מטרתו של הליך זה, לאפשר את חקירת הקטין תוך הימנעות מרישום פלילי (מתיוג הקטין).
(מתוך האתר הרשמי של משטרת ישראל מדור "ילדים ונוער").
במהלך פעולת המחאה המוצלחת "ניסוי כלים" עצרה המשטרה יותר מ-500 מפגינים תוך פחות משעה וזה היה רחוק מלספק רצון כל המבקשים להיעצר. מיד אח"כ השלטונות התעשתו, ובראותם כי האיומים אינם משיגים את מטרתם, החלו לשחרר את האסירים. האיומים פעלו על המאיימים שהבינו כי האסירים לא יניבו תפוקה המצדיקה את עלות החזקתם, ותקציב ההתנתקות יתרוקן. על כן התקבלה החלטה לשחרר את האסירים, אבל לא את כולם ולא בבת אחת.
הדחקת רעיון התבוסה הביא חלק ממגני המשטר להמשיך מלחמה אבודה מראש, תוך הפרת חוקים ונהלים שלהם עצמם. לאלה לקח יותר משבוע להבין את אשר חבריהם הבינו כבר בשעה שעמדו בפקקי תנועה בנתיבי תחבורה חסומים ע"י מפגינים, והם המשיכו להתיש את עצמם בניסיונות הפחדה שלא צלחו. כאשר רוב בתי המשפט החלו לשחרר את כולם בתנאים סמליים, בבית משפט לנוער ברח' שוקן בת"א התנהל קרב מאסף עיקש וחסר כל סיכוי. לכן, כאשר רוב העצורים כבר שוחררו בבתי משפט השלום, "תחנת הצדק" ברח' שוקן עדיין עבדה במלא המרץ. דיון נוסף בהארכת מעצרם של 29 קטינים נקבע ליום שני בבוקר (23/5/05).
התובע ניסה לפני הדיון להשליט סדר. הוא צעק על כולם בטונים גבוהים, נימה מאיימת ויחס משפיל. זה נמשך עד שאחד האבות קם על רגליו ודרש ממנו לפנות אליו בצורה מכובדת. "אני לא זבל ואתה לא תצרח עלי", סיכם האב, תוך מחיאות כפיים סוערות של הילדים. נציג החוק החליף צבעים מרוב זעם, אך הצליח להשתלט על עצמו.
אז התברר שארבעה ילדים, אשר מסיבות לא ברורות הועברו ביום שישי (20.5.05) למתקן כליאה של המשטרה באבו-כביר, לא הובאו לדיון. הרעיון החולני להעביר כמה מהעצורים לאבו-כביר נולד לדעת ההורים במוחו של התובע כאשר חש שכל תוכניותיו להכתיב תנאיי שחרור נוקשים קרסו, ובבית המשפט המחוזי אף אחד לא הסכים להשתחרר למרות הקלה משמעותית וההצגה המרשימה.
ככל הנראה התובע במודע הכניס את הארבעה לסיכון ע"י ערבובם עם עבריינים קשים, דבר שנועד לשבור את ההורים. כל זה כאשר ההורים יודעים שיש כמה נערים באבו-כביר, אך לא יודעים מי וכמה (אם אלה שיטות שכנוע של המשטרה... מי צריך מאפיה?). המשטרה סירבה למסור לכתבנו את שמות העצורים באבו- כביר בנימוק "שהמשטרה לא מוסרת שמות של קטינים הנתונים בחקירה, וזאת משיקולי טובתם של קטינים". הדבר היה מגוחך, שהרי את כל השמות הכתב ידע ורק שאל מי מהם באבו-כביר?
יוסי אבנרי השיב בשם דוברת מרחב ת"א כי כל פעולות המשטרה הם "בהתאם לחוק ובגיבוי בתי משפט". "הכול חוקי, נקודה! הקטינים הועברו לאבו-כביר משיקולי משטרה השמורים עימה, ואין חובה להודיע להוריהם - נקודה. מידע נוסף ניתן לקבל רק אצל החוקרים...". ככל הידוע הקטינים לא נחקרו באבו-כביר...
ההורים העלו בפני השופטת את העובדה שלא כל הקטינים הובאו לדיון, ושהם דואגים לשלומם, שיתכן והם הוכנסו לתאים אם עבריינים קשים (חשש שהתברר כנכון לאחר מעשה). ההורים של אותם ילדים אף הוצאו מאולם הדיונים. כל בקשותיו של עו"ד חגי יקותיאלי מהשופטת להידרש לנושא, נדחו. עו"ד עדי קידר נאלץ להזכיר לשופטת כי העמדת עציר לפני שופט לצורך הארכת מעצרו איננו עניין טכני, אלא מהותי על מנת לוודא שלא נעשים בו דברים שלא ייעשו.
גם הפניה הזאת לא עשתה רושם על בית המשפט. שאלת הצורך של המשטרה לכלוא אותם יחד עם פושעים קשים באבו-כביר לא עלה כלל לדיון.
השופטת רות חנוך קיוותה לגמור את הדיון מהר ככל שניתן ללא שתידרש לסוגיות השנויות במחלוקת. היא הביעה את דעתה שבית המשפט המחוזי כבר הציעה "פשרה מרחיקת לכת" כאשר קיצר את תקופת ההגבלה והמיר מעצר בית במעצר יישובי וכו'. עו"ד יקותיאלי הפנה את תשומת ליבה שבית המשפט העליון בכוונה קבע דיון בערעור לאחר הדיון אצלה (ב-16:00), בתקווה שהצדדים יגיעו לפשרה מבלי שיצטרכו להידרש לסוגיה. היא התרצתה והסכימה לדון לגופו של העניין.
לאורך כל הדיון התובע שיסע את דברי הצד השני ולא נתן לו לסיים משפט. תחילה התובע השתלח בסנגורים והטיח בהם האשמות שהם לא מייצגים את האינטרסים של הקטינים, אלא של גופים פוליטיים. הדבר עורר תגובה חריפה מצידם של עורכי הדין המייצגים את הילדים. הם כינו אותו "שקרן" שהרי השופט עודד מודריק במחוזי שאל כל אחד מהעצורים האם הוא מייפה את כוחו של העו"ד לייצגו, וכולם אנו בחיוב.
התובע המשיך בשלו וציין שלא רק עם עורכי דין הקטינים מקופחים, אלא אף עם ההורים לא שפר גורלם, שהרי לא כל ההורים הופיעו לדיון. הוא לא תיאר לעצמו על איזה מוקש הוא דורך... כאשר אחת האמהות (אלמנה) ענתה לו בזעם שחלק מההורים נרצחו ע"י מחבלים, ולא יכולים להופיע. רק אחרי שהשופטת מצאה לנכון להתנצל בפני יתומים ואלמנות שנפגעו, התובע גם מלמל משהו מעין התנצלות, אך המשיך באותו קו תוך שהוא מסביר שרק הוא דואג לשלומם וטובתם של הילדים המסכנים.
יש לציין שהורים לא הזילו דמעה ולא הציעו לתובע אפוטרופסות במקומם, והוא שוב נפל לבור שכרה לעצמו... תוך כדי תיאור דאגתו האבהית, קם אחד הילדים על רגליו, הצביע על המפקח ערן נוישול וצעק לעברו: "שקרן! אתה אישית הרבצת לי במו ידך!" מיד קפצו כמה ילדים נוספים וצעקו: "גם לי!", "וגם לי"! מהומה פרצה באולם כאשר הורים מנסים לברר מי עוד מהילדים הוכה ע"י התובע, ועורכי הדין משתדלים להרגיע את הרוחות.
אז התבקש התובע להתמקד במה בדיוק עורכי הדין וההורים כל כך גרועים? לדבריו, עורכי הדין לא הצליחו לשכנע את לקוחותיהם לחתום על תנאי שחרור וגם ההורים משום מה דחו תנאים אלה. הוא אף ניסה שוב לטעון שעורכי הדין הם אלה שמסיטים נגד "תנאי שחרור כה נדיבים". עורכי הדין כפרו בנדיבותם של תנאי השחרור, הבהירו שאינם עובדים במשטרה ולא מחויבים לשכנע לקוחות לחתום על מסמכים ע"פ דרישת התובע.
הם זרקו לו כפפה לנסות אותם ע"י הצעת תנאים זהים לבתי משפט אחרים ולקבל מעין נייר לקמוס לבדיקת טענותיו. ההורים התרשמו שהשופטת הייתה נגד שיפור נוסף של התנאי השחרור, אך הואיל והתובע התייחס בביטול סיכויי ההצלחה של המהלך ואף הביע ביטחון שמדובר בקיצוניים-תימהוניים שאין הגיון במעשיהם וכל מטרתם להתעלל בו אישית ובבית משפט הסכימה לנסות. דחיית התנאים המשופרים, שבוודאי תתרחש לפי הערכת התובע, תצדיק סוף-סוף את הגישה היוצאת דופן ברגישותה של בית המשפט ברח' שוקן.
כאשר הוצע לשחרר את הקטינים תוך איסור להיכנס לגוש דן בשבועיים-שלושה הקרובים, אחד האבות הגיב: "זהו עונש מאוד חינוכי, הייתי חותם עליו לצמיתות!". אחת האמהות אמרה: "ילדים חמודים, נעצרתם כולכם יחד, וגם תשתחררו יחד. אנו לא נשאיר אף אחד מאחור. מי שיש לו בעיה עם זה, שיגיד עכשיו".
אז התברר שהחברים מאבו-כביר עוד לא הגיעו לאולם והמגעים הופסקו. אז הוכנסו רק 3 מתוך ה-4, אך במהרה התברר שלרביעי מלאו במהלך המעצר 18 שנים, והוא הועבר לבית משפט השלום ברח' ויצמן עם שאר הבגירים. מיד התקשרו לאביו של הנער, ואכן התברר שהוא נמצא עם בנו שם והבן עומד להשתחרר ללא תנאים מגבילים. האב ביקש לדאוג לבתו שנמצאת בשוקן עד שהוא יגיע. הובטח לו שיחתמו ערבות במקומו ויביאו את הילדה אליו. רק אז כולם הסכימו לתנאי שחרור שלא לבקר בגוש דן עד ה-15 ביולי.
נדמה היה כי השופטת הייתה מאוכזבת-משהו מכך שהצעת הפשרה התקבלה למרות התחזית של התובע.
הילדים יוצגו בבתי המשפט ע"י עורכי דין חגי יקותיאלי, עדי קידר, עמיקם הדר וחדווה שפירא שפעלו מטעם עמותת "חננו" וסיעת "האיחוד הלאומי". רובם עבדו בהתנדבות והוצאות העמותה משולמות מכספי תרומות. רבים מההורים ביקשו לחתום הוראות קבע לעמותת "חננו". למעוניינים ניתן לתרום באתר של העמותה: http://www.honenu.org.il/.
קטין המעורב בפלילים זוכה ליחס של אזרח ששגה ולא של עבריין מועד, תוך שמירה על זכויותיו.
בנסיבות מסוימות, ייגנז חומר החקירה נגד הקטין בהליך חקירתי של "אי-תביעה" (א.ת.). מטרתו של הליך זה, לאפשר את חקירת הקטין תוך הימנעות מרישום פלילי (מתיוג הקטין).
(מתוך האתר הרשמי של משטרת ישראל מדור "ילדים ונוער").
במהלך פעולת המחאה המוצלחת "ניסוי כלים" עצרה המשטרה יותר מ-500 מפגינים תוך פחות משעה וזה היה רחוק מלספק רצון כל המבקשים להיעצר. מיד אח"כ השלטונות התעשתו, ובראותם כי האיומים אינם משיגים את מטרתם, החלו לשחרר את האסירים. האיומים פעלו על המאיימים שהבינו כי האסירים לא יניבו תפוקה המצדיקה את עלות החזקתם, ותקציב ההתנתקות יתרוקן. על כן התקבלה החלטה לשחרר את האסירים, אבל לא את כולם ולא בבת אחת.
הדחקת רעיון התבוסה הביא חלק ממגני המשטר להמשיך מלחמה אבודה מראש, תוך הפרת חוקים ונהלים שלהם עצמם. לאלה לקח יותר משבוע להבין את אשר חבריהם הבינו כבר בשעה שעמדו בפקקי תנועה בנתיבי תחבורה חסומים ע"י מפגינים, והם המשיכו להתיש את עצמם בניסיונות הפחדה שלא צלחו. כאשר רוב בתי המשפט החלו לשחרר את כולם בתנאים סמליים, בבית משפט לנוער ברח' שוקן בת"א התנהל קרב מאסף עיקש וחסר כל סיכוי. לכן, כאשר רוב העצורים כבר שוחררו בבתי משפט השלום, "תחנת הצדק" ברח' שוקן עדיין עבדה במלא המרץ. דיון נוסף בהארכת מעצרם של 29 קטינים נקבע ליום שני בבוקר (23/5/05).
התובע ניסה לפני הדיון להשליט סדר. הוא צעק על כולם בטונים גבוהים, נימה מאיימת ויחס משפיל. זה נמשך עד שאחד האבות קם על רגליו ודרש ממנו לפנות אליו בצורה מכובדת. "אני לא זבל ואתה לא תצרח עלי", סיכם האב, תוך מחיאות כפיים סוערות של הילדים. נציג החוק החליף צבעים מרוב זעם, אך הצליח להשתלט על עצמו.
אז התברר שארבעה ילדים, אשר מסיבות לא ברורות הועברו ביום שישי (20.5.05) למתקן כליאה של המשטרה באבו-כביר, לא הובאו לדיון. הרעיון החולני להעביר כמה מהעצורים לאבו-כביר נולד לדעת ההורים במוחו של התובע כאשר חש שכל תוכניותיו להכתיב תנאיי שחרור נוקשים קרסו, ובבית המשפט המחוזי אף אחד לא הסכים להשתחרר למרות הקלה משמעותית וההצגה המרשימה.
ככל הנראה התובע במודע הכניס את הארבעה לסיכון ע"י ערבובם עם עבריינים קשים, דבר שנועד לשבור את ההורים. כל זה כאשר ההורים יודעים שיש כמה נערים באבו-כביר, אך לא יודעים מי וכמה (אם אלה שיטות שכנוע של המשטרה... מי צריך מאפיה?). המשטרה סירבה למסור לכתבנו את שמות העצורים באבו- כביר בנימוק "שהמשטרה לא מוסרת שמות של קטינים הנתונים בחקירה, וזאת משיקולי טובתם של קטינים". הדבר היה מגוחך, שהרי את כל השמות הכתב ידע ורק שאל מי מהם באבו-כביר?
יוסי אבנרי השיב בשם דוברת מרחב ת"א כי כל פעולות המשטרה הם "בהתאם לחוק ובגיבוי בתי משפט". "הכול חוקי, נקודה! הקטינים הועברו לאבו-כביר משיקולי משטרה השמורים עימה, ואין חובה להודיע להוריהם - נקודה. מידע נוסף ניתן לקבל רק אצל החוקרים...". ככל הידוע הקטינים לא נחקרו באבו-כביר...
ההורים העלו בפני השופטת את העובדה שלא כל הקטינים הובאו לדיון, ושהם דואגים לשלומם, שיתכן והם הוכנסו לתאים אם עבריינים קשים (חשש שהתברר כנכון לאחר מעשה). ההורים של אותם ילדים אף הוצאו מאולם הדיונים. כל בקשותיו של עו"ד חגי יקותיאלי מהשופטת להידרש לנושא, נדחו. עו"ד עדי קידר נאלץ להזכיר לשופטת כי העמדת עציר לפני שופט לצורך הארכת מעצרו איננו עניין טכני, אלא מהותי על מנת לוודא שלא נעשים בו דברים שלא ייעשו.
גם הפניה הזאת לא עשתה רושם על בית המשפט. שאלת הצורך של המשטרה לכלוא אותם יחד עם פושעים קשים באבו-כביר לא עלה כלל לדיון.
השופטת רות חנוך קיוותה לגמור את הדיון מהר ככל שניתן ללא שתידרש לסוגיות השנויות במחלוקת. היא הביעה את דעתה שבית המשפט המחוזי כבר הציעה "פשרה מרחיקת לכת" כאשר קיצר את תקופת ההגבלה והמיר מעצר בית במעצר יישובי וכו'. עו"ד יקותיאלי הפנה את תשומת ליבה שבית המשפט העליון בכוונה קבע דיון בערעור לאחר הדיון אצלה (ב-16:00), בתקווה שהצדדים יגיעו לפשרה מבלי שיצטרכו להידרש לסוגיה. היא התרצתה והסכימה לדון לגופו של העניין.
לאורך כל הדיון התובע שיסע את דברי הצד השני ולא נתן לו לסיים משפט. תחילה התובע השתלח בסנגורים והטיח בהם האשמות שהם לא מייצגים את האינטרסים של הקטינים, אלא של גופים פוליטיים. הדבר עורר תגובה חריפה מצידם של עורכי הדין המייצגים את הילדים. הם כינו אותו "שקרן" שהרי השופט עודד מודריק במחוזי שאל כל אחד מהעצורים האם הוא מייפה את כוחו של העו"ד לייצגו, וכולם אנו בחיוב.
התובע המשיך בשלו וציין שלא רק עם עורכי דין הקטינים מקופחים, אלא אף עם ההורים לא שפר גורלם, שהרי לא כל ההורים הופיעו לדיון. הוא לא תיאר לעצמו על איזה מוקש הוא דורך... כאשר אחת האמהות (אלמנה) ענתה לו בזעם שחלק מההורים נרצחו ע"י מחבלים, ולא יכולים להופיע. רק אחרי שהשופטת מצאה לנכון להתנצל בפני יתומים ואלמנות שנפגעו, התובע גם מלמל משהו מעין התנצלות, אך המשיך באותו קו תוך שהוא מסביר שרק הוא דואג לשלומם וטובתם של הילדים המסכנים.
יש לציין שהורים לא הזילו דמעה ולא הציעו לתובע אפוטרופסות במקומם, והוא שוב נפל לבור שכרה לעצמו... תוך כדי תיאור דאגתו האבהית, קם אחד הילדים על רגליו, הצביע על המפקח ערן נוישול וצעק לעברו: "שקרן! אתה אישית הרבצת לי במו ידך!" מיד קפצו כמה ילדים נוספים וצעקו: "גם לי!", "וגם לי"! מהומה פרצה באולם כאשר הורים מנסים לברר מי עוד מהילדים הוכה ע"י התובע, ועורכי הדין משתדלים להרגיע את הרוחות.
אז התבקש התובע להתמקד במה בדיוק עורכי הדין וההורים כל כך גרועים? לדבריו, עורכי הדין לא הצליחו לשכנע את לקוחותיהם לחתום על תנאי שחרור וגם ההורים משום מה דחו תנאים אלה. הוא אף ניסה שוב לטעון שעורכי הדין הם אלה שמסיטים נגד "תנאי שחרור כה נדיבים". עורכי הדין כפרו בנדיבותם של תנאי השחרור, הבהירו שאינם עובדים במשטרה ולא מחויבים לשכנע לקוחות לחתום על מסמכים ע"פ דרישת התובע.
הם זרקו לו כפפה לנסות אותם ע"י הצעת תנאים זהים לבתי משפט אחרים ולקבל מעין נייר לקמוס לבדיקת טענותיו. ההורים התרשמו שהשופטת הייתה נגד שיפור נוסף של התנאי השחרור, אך הואיל והתובע התייחס בביטול סיכויי ההצלחה של המהלך ואף הביע ביטחון שמדובר בקיצוניים-תימהוניים שאין הגיון במעשיהם וכל מטרתם להתעלל בו אישית ובבית משפט הסכימה לנסות. דחיית התנאים המשופרים, שבוודאי תתרחש לפי הערכת התובע, תצדיק סוף-סוף את הגישה היוצאת דופן ברגישותה של בית המשפט ברח' שוקן.
כאשר הוצע לשחרר את הקטינים תוך איסור להיכנס לגוש דן בשבועיים-שלושה הקרובים, אחד האבות הגיב: "זהו עונש מאוד חינוכי, הייתי חותם עליו לצמיתות!". אחת האמהות אמרה: "ילדים חמודים, נעצרתם כולכם יחד, וגם תשתחררו יחד. אנו לא נשאיר אף אחד מאחור. מי שיש לו בעיה עם זה, שיגיד עכשיו".
אז התברר שהחברים מאבו-כביר עוד לא הגיעו לאולם והמגעים הופסקו. אז הוכנסו רק 3 מתוך ה-4, אך במהרה התברר שלרביעי מלאו במהלך המעצר 18 שנים, והוא הועבר לבית משפט השלום ברח' ויצמן עם שאר הבגירים. מיד התקשרו לאביו של הנער, ואכן התברר שהוא נמצא עם בנו שם והבן עומד להשתחרר ללא תנאים מגבילים. האב ביקש לדאוג לבתו שנמצאת בשוקן עד שהוא יגיע. הובטח לו שיחתמו ערבות במקומו ויביאו את הילדה אליו. רק אז כולם הסכימו לתנאי שחרור שלא לבקר בגוש דן עד ה-15 ביולי.
נדמה היה כי השופטת הייתה מאוכזבת-משהו מכך שהצעת הפשרה התקבלה למרות התחזית של התובע.
הילדים יוצגו בבתי המשפט ע"י עורכי דין חגי יקותיאלי, עדי קידר, עמיקם הדר וחדווה שפירא שפעלו מטעם עמותת "חננו" וסיעת "האיחוד הלאומי". רובם עבדו בהתנדבות והוצאות העמותה משולמות מכספי תרומות. רבים מההורים ביקשו לחתום הוראות קבע לעמותת "חננו". למעוניינים ניתן לתרום באתר של העמותה: http://www.honenu.org.il/.