"אין הלוויות שמחות"? לא אצל "החוגים המדיניים", זחוחי הדעת מפגישתו החמימה של בוש עם אבו-מאזן. אולם, ריח הניחוח הזה הוא רק מסך-קטורת לכסות על דבריו של בוש, מדיפי צחנת מוות מקבורת החמור של מדיניות שרון. רק "תסמונת האתרוג" מסוגלת להסביר, מדוע התקשורת הישראלית ופרשניה מטייחים את פשיטת הרגל הזאת.
כדי לשמור על "האתרוג" מצניעים, למשל, את דרישתו של בוש מישראל לנסיגה מיידית אל קווי ה-28 בספטמבר, 2000, שלפי מפת הדרכים חייבת להיות מלווה (ולפי הסתייגויות ישראל - אפילו מותנית) ב-"מאמצים נראים לעין לעצור, לשבש ולרסן" את מתכנני ההתקפות על ישראלים "ובפתיחת "מבצעים מתמשכים, ממוקדים ויעילים... לפרק את היכולות והתשתיות של המחבלים, כולל פתיחה בהחרמת נשק בלתי חוקי"...
זו מפת הדרכים , זה "התנ"ך" שגם שרון וגם בוש נשבעים עליו, ובכל זאת הקרע ביניהם זועק לשמים. הכל, כולל שרון, מכריזים שאבו מאזן לא רק שאינו עוצר את המבוקשים, אלא מצרף אותם לכוחותיו, ולא רק שאינו מפרק את החמאס, אלא מקים לו ארגון-חזית פוליטי, בעוד המערך הטרוריסטי שלו מתחזק בחסות ה"רגיעה".
מן ההתכחשות הזאת למפת הדרכים בוש לא הסתייג. להיפך, הוא שיבח את אבו מאזן כ"איש שלום, שמפגין מדי יום נחישות נגד הטרור, וכל העולם מריע לו". חמור מזה: בוש קיבל את התרגיל המאפשר לחמאס, בדומה לחיזבאללה, לתפקד בו-זמנית כארגון טרור וכמפלגה פוליטית."אנו רוצים שכולם ישתתפו בבחירות", אמר.
התפתחות מבשרת רעות צפויה מן הקרע בין עמדת שרון לעמדה הפלסטינית שאומצה ע"י בוש, לפיה הפלסטינים עמדו בדרישות שלב א' של מפת-הדרכים: כינוס ועידה בינלאומית ע"י ה"רביעייה" והכרזה על חמאסטן כמדינה פלסטינית.
טעותו הפטאלית של שרון מקופלת כולה בהערה שפלט בארה"ב: "הסכמים עם הערבים לא שווים את הנייר. בטוח יותר לחתום עם הנשיא בוש"... והנה מתברר, שהסכם עם בוש גם הוא אינו יותר מאשר הסכם עם הערבים!
עוד "הלוויה שמחה" היא שביעות הרצון בחצרו של שרון מהכללת ירושלים ההיסטורית בין המקומות האסורים לבנייה ישראלית, דין פסגת זאב כדין יצהר. עד עתה שררה שתיקה מוזרה מסביב לירושלים. שרון נופף במכתב המבטיח להתחשב ב-"ריכוזי האוכלוסייה" הישראלים, הלא הם ה"גושים", והתקשורת לא שאלה, האם גם ירושלים "גוש"? האם בחזונו של בוש פלסטין אינה כוללת את ירושלים?! "שומרי האתרוג" שתקו מפני שידעו שזו הנחה חסרת שחר ולא שאלו, מה ההיגיון בגוש עציון ו"גוש" מעלה אדומים כענפים כרותים מירושלים? עכשיו בא בוש ולא השאיר ספק: ירושלים בפלסטין!
גם את "מכתב הגושים" גופו, התמורה המדומה לחורבן יישובי עזה והשומרון, הביא עכשיו בוש למנוחת עולמים בהכרזתו - "שינויים בקווי 1949 חייבים להתקבל רק בהסכמה הדדית". כלומר,מפת 1949 היא מפת המדינה הפלסטינית, ולא יהיו בה כל שינויים ללא הסכמתם של הפלסטינים. בחלומותיהם הרטובים לא ביקשו לעצמם יותר.
שומרי האתרוג עוקפים בזהירות גם את הפרוזדור בשליטה פלסטינית, לחבר את חמאסטן-עזה לחמאסטן-יו"ש, שדורש בוש כחלק מן "ההתנתקות". בעוד שרון מתכונן להשמיד עשרות יישובים יהודים כדי ליצור "רצף פלסטיני", ישראל תוותר על הרצף שלה לנגב, שאליו תוכל להתחבר רק בגשרים עיליים.
ואיש אינו שואל: במסדרון ריבוני פלסטיני. איך ניתן למנוע מעבר נשק, כולל נשק כבד, שייכנס לעזה "כחוק", דרך ציר פילדלפי הנטוש ונמלי הים והאוויר? ואיך נמנע עשרות ומאות אלפים מלהגר מעזה הרעבה ל"גדה" ולהעביר איתם את ה"בעיה הדמוגרפית" שבגללה שרון, לטענתו, בורח מהרצועה?
נוכח המפולת הזאת במדיניות הציות העיוור לבוש, היה ראוי לצפות מן המנהיג שחולל את האסון המדיני-בטחוני הזה להעדיף פטריותיות על יצר שלטון, יושרה על אנוכיות ולהתפטר. כדי למחות על בגידת בוש, להתריע על הסכנה, ולעצור בגופו צונאמי אמריקני-פלסטיני המאיים להטביע אותנו.
כדי לשמור על "האתרוג" מצניעים, למשל, את דרישתו של בוש מישראל לנסיגה מיידית אל קווי ה-28 בספטמבר, 2000, שלפי מפת הדרכים חייבת להיות מלווה (ולפי הסתייגויות ישראל - אפילו מותנית) ב-"מאמצים נראים לעין לעצור, לשבש ולרסן" את מתכנני ההתקפות על ישראלים "ובפתיחת "מבצעים מתמשכים, ממוקדים ויעילים... לפרק את היכולות והתשתיות של המחבלים, כולל פתיחה בהחרמת נשק בלתי חוקי"...
זו מפת הדרכים , זה "התנ"ך" שגם שרון וגם בוש נשבעים עליו, ובכל זאת הקרע ביניהם זועק לשמים. הכל, כולל שרון, מכריזים שאבו מאזן לא רק שאינו עוצר את המבוקשים, אלא מצרף אותם לכוחותיו, ולא רק שאינו מפרק את החמאס, אלא מקים לו ארגון-חזית פוליטי, בעוד המערך הטרוריסטי שלו מתחזק בחסות ה"רגיעה".
מן ההתכחשות הזאת למפת הדרכים בוש לא הסתייג. להיפך, הוא שיבח את אבו מאזן כ"איש שלום, שמפגין מדי יום נחישות נגד הטרור, וכל העולם מריע לו". חמור מזה: בוש קיבל את התרגיל המאפשר לחמאס, בדומה לחיזבאללה, לתפקד בו-זמנית כארגון טרור וכמפלגה פוליטית."אנו רוצים שכולם ישתתפו בבחירות", אמר.
התפתחות מבשרת רעות צפויה מן הקרע בין עמדת שרון לעמדה הפלסטינית שאומצה ע"י בוש, לפיה הפלסטינים עמדו בדרישות שלב א' של מפת-הדרכים: כינוס ועידה בינלאומית ע"י ה"רביעייה" והכרזה על חמאסטן כמדינה פלסטינית.
טעותו הפטאלית של שרון מקופלת כולה בהערה שפלט בארה"ב: "הסכמים עם הערבים לא שווים את הנייר. בטוח יותר לחתום עם הנשיא בוש"... והנה מתברר, שהסכם עם בוש גם הוא אינו יותר מאשר הסכם עם הערבים!
עוד "הלוויה שמחה" היא שביעות הרצון בחצרו של שרון מהכללת ירושלים ההיסטורית בין המקומות האסורים לבנייה ישראלית, דין פסגת זאב כדין יצהר. עד עתה שררה שתיקה מוזרה מסביב לירושלים. שרון נופף במכתב המבטיח להתחשב ב-"ריכוזי האוכלוסייה" הישראלים, הלא הם ה"גושים", והתקשורת לא שאלה, האם גם ירושלים "גוש"? האם בחזונו של בוש פלסטין אינה כוללת את ירושלים?! "שומרי האתרוג" שתקו מפני שידעו שזו הנחה חסרת שחר ולא שאלו, מה ההיגיון בגוש עציון ו"גוש" מעלה אדומים כענפים כרותים מירושלים? עכשיו בא בוש ולא השאיר ספק: ירושלים בפלסטין!
גם את "מכתב הגושים" גופו, התמורה המדומה לחורבן יישובי עזה והשומרון, הביא עכשיו בוש למנוחת עולמים בהכרזתו - "שינויים בקווי 1949 חייבים להתקבל רק בהסכמה הדדית". כלומר,מפת 1949 היא מפת המדינה הפלסטינית, ולא יהיו בה כל שינויים ללא הסכמתם של הפלסטינים. בחלומותיהם הרטובים לא ביקשו לעצמם יותר.
שומרי האתרוג עוקפים בזהירות גם את הפרוזדור בשליטה פלסטינית, לחבר את חמאסטן-עזה לחמאסטן-יו"ש, שדורש בוש כחלק מן "ההתנתקות". בעוד שרון מתכונן להשמיד עשרות יישובים יהודים כדי ליצור "רצף פלסטיני", ישראל תוותר על הרצף שלה לנגב, שאליו תוכל להתחבר רק בגשרים עיליים.
ואיש אינו שואל: במסדרון ריבוני פלסטיני. איך ניתן למנוע מעבר נשק, כולל נשק כבד, שייכנס לעזה "כחוק", דרך ציר פילדלפי הנטוש ונמלי הים והאוויר? ואיך נמנע עשרות ומאות אלפים מלהגר מעזה הרעבה ל"גדה" ולהעביר איתם את ה"בעיה הדמוגרפית" שבגללה שרון, לטענתו, בורח מהרצועה?
נוכח המפולת הזאת במדיניות הציות העיוור לבוש, היה ראוי לצפות מן המנהיג שחולל את האסון המדיני-בטחוני הזה להעדיף פטריותיות על יצר שלטון, יושרה על אנוכיות ולהתפטר. כדי למחות על בגידת בוש, להתריע על הסכנה, ולעצור בגופו צונאמי אמריקני-פלסטיני המאיים להטביע אותנו.