מתוך "קהילת מעשיהו"
חוסמים את הכביש, מביעים מחאה נגד גירוש יהודים מארצם,
ובעד הצלת חיים, התחברות, והתחזקות העם.
הנחסמים מעוכבים בדרכם, חלקם מלינים על אובדן זמנם:
הכיצד יגיעו בזמן לביתם? האם תפגע פרנסתם?
המסוגלים הם לעצור לרגע לחשוב ולהרהר,
בטרם יסיקו מסקנות כאן עכשיו, ומהר?
האם חוק פינוי פיצוי המרושע לא גורם את אותם דברים,
לא לכם הנחסמים, אלא להרבה מאוד אנשים אחרים?
ונשמעת צעקה: גזירה שווה כאן נדרשת!
בין גוש קטיף והשומרון, לערד הנמצאת כמטחווי קשת.
אם בגוש קטיף לא יוכל סב לבקר את נכדיו,
אף בערד לא יזכה נכד לפגוש בסבו ושאר אוהביו.
אם בצפון השומרון יינזק אזרח בפרנסת ביתו,
אף ה"ערדניק", באשר הוא, יחוש זאת על בשרו.
כולנו מלחים וספינה אחת לנו,
וכל הקודח בה חור יטבע אף הוא עימנו.
הנחסמים הפגועים מחפשים את האשמה להטיל,
על המדינה,הממשלה והמתנחלים... כרגיל.
הציבור מבין: משהו כאן אינו כשורה,
ומבחינתנו בעצם האשמה, הושגה המטרה.
אך הציבור אינו מבין, תוהה ומרים גבות:
האם המאבק נחלתם הבלעדית של ילדים וילדות?
מדוע הצעירים ניצבים בראש המחנה?
והיכן המבוגרים, ובעלי שיעור הקומה, איה?
אדרבה, יתנו כתף ללא פחד ובעתה,
ויאמרו "שותפים אנו למחאה, ולא נרתע!"
המשטרה היתה נבוכה ומופתעת מעצם החסימה: הכיצד לא ידענו? איך נסתר הדבר מעינינו ?
כגודל ההפתעה, גודל הפגיעה.
כגודל הפגיעה, גודל הבושה.
כגודל הבושה, גודל המשטמה.
ועם כל המטען הכבד הזה ניגשים לפינוי החסימה:
השוטרים, חלקם עם עודף מוטיביציה, השתמשו בכוח אלים בלתי סביר, ושברו גם מצלמה המתעדת את התנהגותם. צלם עיתונאי שנקלע לזירת החסימה ההומה, ניסה לתעד ולצלם את אשר קורה, אך תוך זמן קצר מצא את עצמו מוכה נמרצות, ומושלך לתעלה לצד הכביש.
אזרחים מן השורה הצטרפו לחגיגת ההכאה, לכל אחד מהם סיבה נכונה ומזומנה, והמשטרה מאפשרת זאת בהסכמה שבשתיקה. ובנתיים, על הכביש, יושבים צעירים ובוגרים, חבוקי ידיים וחשוקי שפתיים, סופגים משיכות, דחיפות והשלכת משקפיים.
אלימות המפנים גואה מול נחישות סרבני ההתפנות והנסיגה.
אשרי העם שאלו אזרחיו המוכים ומושפלים, ואינם משיבים ועונים, לבד מהבעת מחאה אמיתית וכואבת!
על החתום.
(א)היה לי אח.
חוסמים את הכביש, מביעים מחאה נגד גירוש יהודים מארצם,
ובעד הצלת חיים, התחברות, והתחזקות העם.
הנחסמים מעוכבים בדרכם, חלקם מלינים על אובדן זמנם:
הכיצד יגיעו בזמן לביתם? האם תפגע פרנסתם?
המסוגלים הם לעצור לרגע לחשוב ולהרהר,
בטרם יסיקו מסקנות כאן עכשיו, ומהר?
האם חוק פינוי פיצוי המרושע לא גורם את אותם דברים,
לא לכם הנחסמים, אלא להרבה מאוד אנשים אחרים?
ונשמעת צעקה: גזירה שווה כאן נדרשת!
בין גוש קטיף והשומרון, לערד הנמצאת כמטחווי קשת.
אם בגוש קטיף לא יוכל סב לבקר את נכדיו,
אף בערד לא יזכה נכד לפגוש בסבו ושאר אוהביו.
אם בצפון השומרון יינזק אזרח בפרנסת ביתו,
אף ה"ערדניק", באשר הוא, יחוש זאת על בשרו.
כולנו מלחים וספינה אחת לנו,
וכל הקודח בה חור יטבע אף הוא עימנו.
הנחסמים הפגועים מחפשים את האשמה להטיל,
על המדינה,הממשלה והמתנחלים... כרגיל.
הציבור מבין: משהו כאן אינו כשורה,
ומבחינתנו בעצם האשמה, הושגה המטרה.
אך הציבור אינו מבין, תוהה ומרים גבות:
האם המאבק נחלתם הבלעדית של ילדים וילדות?
מדוע הצעירים ניצבים בראש המחנה?
והיכן המבוגרים, ובעלי שיעור הקומה, איה?
אדרבה, יתנו כתף ללא פחד ובעתה,
ויאמרו "שותפים אנו למחאה, ולא נרתע!"
המשטרה היתה נבוכה ומופתעת מעצם החסימה: הכיצד לא ידענו? איך נסתר הדבר מעינינו ?
כגודל ההפתעה, גודל הפגיעה.
כגודל הפגיעה, גודל הבושה.
כגודל הבושה, גודל המשטמה.
ועם כל המטען הכבד הזה ניגשים לפינוי החסימה:
השוטרים, חלקם עם עודף מוטיביציה, השתמשו בכוח אלים בלתי סביר, ושברו גם מצלמה המתעדת את התנהגותם. צלם עיתונאי שנקלע לזירת החסימה ההומה, ניסה לתעד ולצלם את אשר קורה, אך תוך זמן קצר מצא את עצמו מוכה נמרצות, ומושלך לתעלה לצד הכביש.
אזרחים מן השורה הצטרפו לחגיגת ההכאה, לכל אחד מהם סיבה נכונה ומזומנה, והמשטרה מאפשרת זאת בהסכמה שבשתיקה. ובנתיים, על הכביש, יושבים צעירים ובוגרים, חבוקי ידיים וחשוקי שפתיים, סופגים משיכות, דחיפות והשלכת משקפיים.
אלימות המפנים גואה מול נחישות סרבני ההתפנות והנסיגה.
אשרי העם שאלו אזרחיו המוכים ומושפלים, ואינם משיבים ועונים, לבד מהבעת מחאה אמיתית וכואבת!
על החתום.
(א)היה לי אח.