שתי פרשיות עקרוניות הנוגעות לחייו הפרטיים ולתפקודו כמנהיג של משה רבנו, נמצאות בפרשתנו.
הראשונה עוסקת בהאצלת כוחו ורוחו של משה לשבעים הזקנים ומתוך כך בנבואתם של אלדד ומידד. השניה עוסקת בביקורת של אהרון ומרים על משה וקשריו עם צפורה אשתו. בשתיהן מתגלית אישיותו של משה בשיא תפארתה- בענוותנותה.
מינוי שבעים הזקנים בא לכאורה כתגובה לבקשתו של משה: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (במדבר י"א, י"ד). הרמב"ן במקום מסביר כי בעצם זוהי מציאות יסודית ובסיסית, שאי אפשר בלעדיה וז"ל: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. כבר הזכירו רבותינו, כי שבעים אומות הן בשבעים לשון... ואמרו (סוכה נ"ה ב') כי פרי החג ירמזו בהם...
ובפרקי רבי אליעזר (פרק כ"ד) אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם. ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים. וצוה המספר הזה בשופטי ישראל, כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכוחות, ולא יפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה ושבעים מזקני ישראל (שמות כ"ד, א'), כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר היא במחנה העליון.... והנה משה על גבי שבעים זקנים, רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ.
וקבלו רבותינו (סנהדרין ב', א') כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית השם במקום אשר יבחר לשכנו שם כן יהיה מניינם שבעים, והנשיא על גביהם כמשה רבינו, והנה הם שבעים ואחד. וכן האותיות בשם הגדול המפורש שבעים ושתים...".
בין אם נראה את משה, לפי שיטת הרמב"ם, כמי שנמצא בדרגה מעל לכל הנביאים והוא נקרא נביא רק בגלל שאין בשפה העברית מושג אחר כדי להגדירו ובין אם נראה את משה כסמל לכל הנביאים לדורותיהם כפי שמסביר רבי יהודה הלוי בספרו "כוזרי". פרשתנו מלמדת אותנו עקרון יסודי, כדי לראות את התמונה בשלמותה יש צורך בשבעים דעות. יש צורך בשבעים זקנים גם אם משה עומד על גבם. רק כאשר יש ייצוג למגוון הדעות השכינה שורה. עוד עקרון למדנו כי ריבוי הדעות איננו גורם לפילוג בעם אלא ההיפך ומשה על גבי הזקנים, אומר הרמב"ן, הוא רמז לאחדות העם שהוא "גוי אחד בארץ".
הקב"ה מסכים עם משה, גם מי שמוגדר בהמשך הפרשה כנאמן ביתו של הקב"ה איננו יכול לשאת לבדו את כל העם.
משה מפנים את הידיעה הזו בצורה המושלמת ביותר. על הצעתו של יהושע לפגע באלדד ומידד "ויאמר אדני משה כלאם" (אם לכלאם בבית האסורים, אם להפסיק את התנבאותם, אם להטיל עליהם צרכי ציבור ואם לכלותם מן העולם, עיינו במפרשים ובמדרשים) הוא מגיב "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (שם, שם כ"ח-כ"ט). משה אדון הנביאים איננו דורש שלטון לא על הדעות ואפילו לא על הנבואה.
ענוותנותו של משה עלולה להתפרש כהיתר לבקרו ולדבר בגנותו. לכן מיד אחרי פרשיה זו התורה מספרת לנו על מרים ואהרון שמדברים במשה. ביקורתם (שהפעם לא נדון בה בפרוטרוט, בגלל קוצר היריעה, מה גם שהתורה לא פירטה אותה) קשורה לנקודה זו "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (שם י"ב, ב'). תגובתו של הקב"ה חריפה מאוד.
א. התורה מכריזה: " והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
ב. הקב"ה מבהיר להם, משה נמצא במדרגה גבוהה מכם "לא כן עבדי משה".
ג. השכינה מסתלקת ממרים והיא נענשת בצרעת "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג".
גדולתו של משה באה לידי ביטוי בשיא חדש, הוא הנפגע, אבל זה הוא שצועק אל ד' "אל נא רפא נא לה" (שם, שם ג'-י"ג).
על משקל דבריו של משה נאמר גם אנו ונתפלל: מי יתן וכל מנהיגי העם הזה יהיו כמשה.
הראשונה עוסקת בהאצלת כוחו ורוחו של משה לשבעים הזקנים ומתוך כך בנבואתם של אלדד ומידד. השניה עוסקת בביקורת של אהרון ומרים על משה וקשריו עם צפורה אשתו. בשתיהן מתגלית אישיותו של משה בשיא תפארתה- בענוותנותה.
מינוי שבעים הזקנים בא לכאורה כתגובה לבקשתו של משה: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (במדבר י"א, י"ד). הרמב"ן במקום מסביר כי בעצם זוהי מציאות יסודית ובסיסית, שאי אפשר בלעדיה וז"ל: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. כבר הזכירו רבותינו, כי שבעים אומות הן בשבעים לשון... ואמרו (סוכה נ"ה ב') כי פרי החג ירמזו בהם...
ובפרקי רבי אליעזר (פרק כ"ד) אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם. ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים. וצוה המספר הזה בשופטי ישראל, כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכוחות, ולא יפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה ושבעים מזקני ישראל (שמות כ"ד, א'), כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר היא במחנה העליון.... והנה משה על גבי שבעים זקנים, רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ.
וקבלו רבותינו (סנהדרין ב', א') כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית השם במקום אשר יבחר לשכנו שם כן יהיה מניינם שבעים, והנשיא על גביהם כמשה רבינו, והנה הם שבעים ואחד. וכן האותיות בשם הגדול המפורש שבעים ושתים...".
בין אם נראה את משה, לפי שיטת הרמב"ם, כמי שנמצא בדרגה מעל לכל הנביאים והוא נקרא נביא רק בגלל שאין בשפה העברית מושג אחר כדי להגדירו ובין אם נראה את משה כסמל לכל הנביאים לדורותיהם כפי שמסביר רבי יהודה הלוי בספרו "כוזרי". פרשתנו מלמדת אותנו עקרון יסודי, כדי לראות את התמונה בשלמותה יש צורך בשבעים דעות. יש צורך בשבעים זקנים גם אם משה עומד על גבם. רק כאשר יש ייצוג למגוון הדעות השכינה שורה. עוד עקרון למדנו כי ריבוי הדעות איננו גורם לפילוג בעם אלא ההיפך ומשה על גבי הזקנים, אומר הרמב"ן, הוא רמז לאחדות העם שהוא "גוי אחד בארץ".
הקב"ה מסכים עם משה, גם מי שמוגדר בהמשך הפרשה כנאמן ביתו של הקב"ה איננו יכול לשאת לבדו את כל העם.
משה מפנים את הידיעה הזו בצורה המושלמת ביותר. על הצעתו של יהושע לפגע באלדד ומידד "ויאמר אדני משה כלאם" (אם לכלאם בבית האסורים, אם להפסיק את התנבאותם, אם להטיל עליהם צרכי ציבור ואם לכלותם מן העולם, עיינו במפרשים ובמדרשים) הוא מגיב "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (שם, שם כ"ח-כ"ט). משה אדון הנביאים איננו דורש שלטון לא על הדעות ואפילו לא על הנבואה.
ענוותנותו של משה עלולה להתפרש כהיתר לבקרו ולדבר בגנותו. לכן מיד אחרי פרשיה זו התורה מספרת לנו על מרים ואהרון שמדברים במשה. ביקורתם (שהפעם לא נדון בה בפרוטרוט, בגלל קוצר היריעה, מה גם שהתורה לא פירטה אותה) קשורה לנקודה זו "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (שם י"ב, ב'). תגובתו של הקב"ה חריפה מאוד.
א. התורה מכריזה: " והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
ב. הקב"ה מבהיר להם, משה נמצא במדרגה גבוהה מכם "לא כן עבדי משה".
ג. השכינה מסתלקת ממרים והיא נענשת בצרעת "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג".
גדולתו של משה באה לידי ביטוי בשיא חדש, הוא הנפגע, אבל זה הוא שצועק אל ד' "אל נא רפא נא לה" (שם, שם ג'-י"ג).
על משקל דבריו של משה נאמר גם אנו ונתפלל: מי יתן וכל מנהיגי העם הזה יהיו כמשה.