"אין לגוף טוב משתיקה", לימדונו חכמים. יש גופים שאימצו היגד זה ובהתלהבות יתר. אכן, לו הייתה זו שיטה קבועה אצלם, ניחא. זו דרכם וזו תכונתם. וכל עוד הם מבצעים את המשימות המוטלות עליהם כראוי התוצאה מצדיקה את הדרך. אלא שדא עקא, הגופים הללו חוטאים לייעודם. ומאחר שמדובר בגופים ציבוריים המתיימרים לייצג קונצנזוס רחב הרי שחטאם כפול.
מצד אחד הם אינם ממלאים את ייעודם החשוב, ועוד מאותו צד הם מונעים מאחרים למלא את הפונקציה הנדרשת. והמחדל קשה כל כך עד שניתן לחשוד בהם שיש להם מניעים נוספים, נסתרים. כאלה שאינם אמורים כלל להנחות אותם.
ונדגים:
הירוקים. בין אם זו החברה להגנת הטבע, רשות הגנים הלאומיים, שומרי איכות הסביבה וכל האקולוגים למיניהם.
נזכרתי בהם בעודי חולף בכביש המוביל מירושלים מזרחה וגולש לים המלח. במספר מקומות לאורכו השתכנו שוכני מדבר. כך, למשל, קרוב לצומת של כפר אדומים. המקום זועק בלכלוך, בזרות שלו לסביבה. זוהמה מפוזרת שם, אשפה וזבל. אין כל אסתטיות או יופי בכל שהעיניים פוגעות בו. ממש בושה. והריח רק מוסיף זעם למראה העיניים. כך גם בין באר שבע לדימונה, ירוחם ולמצפה רמון. פח אשפה ענק במרחבי ארץ יפה. או שהייתה כזאת עד לבואם.
מישהו יכול להסביר את השקט הזה? נניח שהממשלה אינה רוצה לפעול כמחויב מתפקידה, משיקולים פוליטיים. ונניח שבית המשפט לא רצה להתערב או שפסק כבר מנקודת מבטו הבלתי ברורה. ונוסיף את הרשויות המקומיות החוששות לעורן. אך מה באשר לשומרי הטבע ולדואגים לדורות הבאים? עליהם לפעול ללא כל חישוב והתחשבנות. רק לגופו של עניין. אז מה זה שמילאו פיהם מים? והרי אנו יודעים שהם יודעים לדבר... לפעמים.
בחולות ניצנה הם פועלים במרץ בלתי נדלה. בכל האמור לחומת הבטון המכוערת הצומחת לכל אורך המדינה, חוצצת בין משפחות של ... בעלי חיים וצמחים, הם שקטים מאד.
"המועצה לשלום הילד" וגם הגופים האחרים. לאלו יש בדרך כלל פה לא קטן, תקיף ואפילו ענייני. אין עוול שקורה בסמוך אליהם, לדעתם, שהם אינם פועלים בגינו. בכל המישורים. קולם נשמע בכל כלי התקשורת והמנכ"ל שלהם, נמרץ ורהוט, משאיר את יריביו הרחק מאחור, רצוצים ומלקקים את פצעיהם.
ילד שמצולם בניגוד לרצונו, כליאת קטינים, פגיעה בהם על ידי אזרחים או רשויות החוק. מיצוי הדין עם הפוגעים תוך הוקעה ציבורית שלהם. דאגה לזכויותיהם בכנות ובמסירות. כשילדים השתתפו במאבק על ביתם שלהם, היתה זו המועצה שדרשה בקול צלול וחד משמעי לסלק אותם משם. אפשר להתווכח עם עמדת המועצה, ניתן להסתמך בקלות על תקדימים בארצנו שלנו, אך אי אפשר שלא להתרשם ממלחמותיה של המועצה לשלום הילד.
והנה, לאחרונה נשתרר שקט בחזית הזו. לא שילדים אינם מעורבים. הם גם נפגעים. אבל המועצה שותקת. שתיקה מקוממת. ילדים מוכים בראש חוצות. נערות נגררות על אספלט ואבנים. הגוררים הם שוטרים גברים ובניגוד להוראות, ילדים מצולמים ופרטיותם נפגעת. אבל המועצה שאמורה לדאוג לזכויותיהם, שותקת.
החוק הופך שם לצחוק. ילד שהגיע לגיל 18 בעודו עצור בכלא, לאחר שהשתתף, לטענת המשטרה, בחסימת כביש, הועבר לבית משפט רגיל. אומנם הוא ביצע את מה שביצע בטרם מלאו לו 18. אך התובע המשטרתי אינו מתווכח עם העובדות. ואנו דולים מנבכי זכרוננו נער רוצח שהקלו מאוד בעונשו, כי הוא היה בעת ביצוע הרצח פחות מגיל 18 הקובע. בדיוק פעולה הפוכה. והמועצה שומרת על השתיקה. לחובתה המוחלטת. לילדים הללו אין זכויות אצל המועצה. ראשיה כנראה חוששים מהסביבה החברתית שלהם. הם לא יסכנו את מעמדם החברתי בגלל כמה נערים ונערות. מה גם שמסתבר שהם שייכים למחנה פוליטי שונה.
יש שתיקה של מבוכה ויש שתיקה כי נגמרו המילים. או בגלל שכל הדרוש כבר נאמר או בגלל שהדיבור כבר לא ישנה מאומה. ויש גם שתיקה רועמת, מליאת הבעה ומשמעות. שתיקתם של אנשי "המועצה למען הילד" רועמת ומרעימה. היא מרעימה את כל מי שחרד לילדים. שלא לדבר על חרדה למדינה כולה. להתנהלותה ולעתידה.
"מסדר השתקנים" חייב בתשובה ציבורית. זה יכול להיות רגע התהילה שלו. על פי הנראה בינתיים, זה רגע הבושה שלו.
"חיים ומוות ביד הלשון". קורה והחיים הם דווקא בדיבור. ואילו השתיקה מובילה לחדלון ולחיסולם של גופים. חבל שהם כשלו ברגע המבחן האמיתי, הראשון, שלהם. במאבק מקצועי ענייני ללא פניות פוליטיות.
מצד אחד הם אינם ממלאים את ייעודם החשוב, ועוד מאותו צד הם מונעים מאחרים למלא את הפונקציה הנדרשת. והמחדל קשה כל כך עד שניתן לחשוד בהם שיש להם מניעים נוספים, נסתרים. כאלה שאינם אמורים כלל להנחות אותם.
ונדגים:
הירוקים. בין אם זו החברה להגנת הטבע, רשות הגנים הלאומיים, שומרי איכות הסביבה וכל האקולוגים למיניהם.
נזכרתי בהם בעודי חולף בכביש המוביל מירושלים מזרחה וגולש לים המלח. במספר מקומות לאורכו השתכנו שוכני מדבר. כך, למשל, קרוב לצומת של כפר אדומים. המקום זועק בלכלוך, בזרות שלו לסביבה. זוהמה מפוזרת שם, אשפה וזבל. אין כל אסתטיות או יופי בכל שהעיניים פוגעות בו. ממש בושה. והריח רק מוסיף זעם למראה העיניים. כך גם בין באר שבע לדימונה, ירוחם ולמצפה רמון. פח אשפה ענק במרחבי ארץ יפה. או שהייתה כזאת עד לבואם.
מישהו יכול להסביר את השקט הזה? נניח שהממשלה אינה רוצה לפעול כמחויב מתפקידה, משיקולים פוליטיים. ונניח שבית המשפט לא רצה להתערב או שפסק כבר מנקודת מבטו הבלתי ברורה. ונוסיף את הרשויות המקומיות החוששות לעורן. אך מה באשר לשומרי הטבע ולדואגים לדורות הבאים? עליהם לפעול ללא כל חישוב והתחשבנות. רק לגופו של עניין. אז מה זה שמילאו פיהם מים? והרי אנו יודעים שהם יודעים לדבר... לפעמים.
בחולות ניצנה הם פועלים במרץ בלתי נדלה. בכל האמור לחומת הבטון המכוערת הצומחת לכל אורך המדינה, חוצצת בין משפחות של ... בעלי חיים וצמחים, הם שקטים מאד.
"המועצה לשלום הילד" וגם הגופים האחרים. לאלו יש בדרך כלל פה לא קטן, תקיף ואפילו ענייני. אין עוול שקורה בסמוך אליהם, לדעתם, שהם אינם פועלים בגינו. בכל המישורים. קולם נשמע בכל כלי התקשורת והמנכ"ל שלהם, נמרץ ורהוט, משאיר את יריביו הרחק מאחור, רצוצים ומלקקים את פצעיהם.
ילד שמצולם בניגוד לרצונו, כליאת קטינים, פגיעה בהם על ידי אזרחים או רשויות החוק. מיצוי הדין עם הפוגעים תוך הוקעה ציבורית שלהם. דאגה לזכויותיהם בכנות ובמסירות. כשילדים השתתפו במאבק על ביתם שלהם, היתה זו המועצה שדרשה בקול צלול וחד משמעי לסלק אותם משם. אפשר להתווכח עם עמדת המועצה, ניתן להסתמך בקלות על תקדימים בארצנו שלנו, אך אי אפשר שלא להתרשם ממלחמותיה של המועצה לשלום הילד.
והנה, לאחרונה נשתרר שקט בחזית הזו. לא שילדים אינם מעורבים. הם גם נפגעים. אבל המועצה שותקת. שתיקה מקוממת. ילדים מוכים בראש חוצות. נערות נגררות על אספלט ואבנים. הגוררים הם שוטרים גברים ובניגוד להוראות, ילדים מצולמים ופרטיותם נפגעת. אבל המועצה שאמורה לדאוג לזכויותיהם, שותקת.
החוק הופך שם לצחוק. ילד שהגיע לגיל 18 בעודו עצור בכלא, לאחר שהשתתף, לטענת המשטרה, בחסימת כביש, הועבר לבית משפט רגיל. אומנם הוא ביצע את מה שביצע בטרם מלאו לו 18. אך התובע המשטרתי אינו מתווכח עם העובדות. ואנו דולים מנבכי זכרוננו נער רוצח שהקלו מאוד בעונשו, כי הוא היה בעת ביצוע הרצח פחות מגיל 18 הקובע. בדיוק פעולה הפוכה. והמועצה שומרת על השתיקה. לחובתה המוחלטת. לילדים הללו אין זכויות אצל המועצה. ראשיה כנראה חוששים מהסביבה החברתית שלהם. הם לא יסכנו את מעמדם החברתי בגלל כמה נערים ונערות. מה גם שמסתבר שהם שייכים למחנה פוליטי שונה.
יש שתיקה של מבוכה ויש שתיקה כי נגמרו המילים. או בגלל שכל הדרוש כבר נאמר או בגלל שהדיבור כבר לא ישנה מאומה. ויש גם שתיקה רועמת, מליאת הבעה ומשמעות. שתיקתם של אנשי "המועצה למען הילד" רועמת ומרעימה. היא מרעימה את כל מי שחרד לילדים. שלא לדבר על חרדה למדינה כולה. להתנהלותה ולעתידה.
"מסדר השתקנים" חייב בתשובה ציבורית. זה יכול להיות רגע התהילה שלו. על פי הנראה בינתיים, זה רגע הבושה שלו.
"חיים ומוות ביד הלשון". קורה והחיים הם דווקא בדיבור. ואילו השתיקה מובילה לחדלון ולחיסולם של גופים. חבל שהם כשלו ברגע המבחן האמיתי, הראשון, שלהם. במאבק מקצועי ענייני ללא פניות פוליטיות.