פעמיים בשבוע שעבר היו עיני נשואות לדנמרק, פעם בהערצה ופעם באימה. אני מעריץ את דנמרק על שהעניקה לתרנגולות, בהוראה חוקית, שמונה שעות שינה.
מה טובו אוהליך דנמרק, על כיבוי האורות האכזרים שבעבור בצע כסף הופכים חיי תרנגולות לגיהנום! ומדוע אנחנו, "רחמנים בני רחמנים", אדישים לצערם של בעלי חיים? מדוע מתעללים בחתולים (ובמיוחד, אוי לו לחתול שנולד שחור!), מובילים בעלי חיים בצפיפות, במחנק ובצמא, נוטשים כלבים, מפזרים רעלים גורמי מות-ייסורים? הישראלי היפה שחוקק חוק נגד פיטום אווזים, הדואג לנשרי הגולן ולציפור הנווד, נקרא לחקות את המופת הדני ולתבוע מעט חמלה ואנושות גם בלולים המסובסדים שלנו.
חבל, שתורה יוצאת מדנמרק לעם שבמסורת שלו משה נבחר "לרעות את צאן ישראל" מפני שהרכיב גדי עייף על כתפו, דוד נשק לעכביש שטווה את רשתו פתח המערה, בה התחבא מפני רודפו, שאול, רבי נגאל מייסוריו מפני שריחם על גורי חולדה ששפחתו ביקשה לטאטא החוצה, ור' יהודה בשם רב אמר: "אסור לו לאדם שיטעם כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו".
הבו לנו יועץ מיוחד לשר לאיכות הסביבה, למניעת צער בעלי חיים!
ושוב נזכרתי בדנמרק, בגלל הטרגדיה של נסיך דנמרק, המלט, המככב על הבימה הפוליטית שלנו בדמותו של בנימין נתניהו, האיש שבפעם המי-יודע-כמה שואל את עצמו "להיות או לא להיות". הצעת החוק החדשה לדחיית ה"התנתקות" מזמנת לו עוד הזדמנות אחת, אולי אחרונה, להחליט סוף סוף, האם להצביע לפי צו מצפונו התואם גם את צו הישרדותו הפוליטית, או שמא יתקפל שוב ברגע האחרון?
להמלט נתגלה סוד נורא: אביו החורג רצח את המלך, אביו, מלך תחתיו, ונשא לאישה את אימו המלכה. היה לו הכל: שכל, כישרון, חיבת העם, וגם אמן הסייף היה. אך בהיותו חסר אופי וחסר כושר להחליט וכוח להכריע, התחכם והתפלסף ופסח על שתי הסעיפים, עד שהחמיץ את כל ההזדמנויות לנקום ולמלוך. בסוף המערכה האחרונה מתו כולם: המלך הרוצח, האם המלכה וגם המלט.
"אריק מלך ישראל", שקיפד את חיי ציפור נפשה של מפלגתו ומעל באמון בוחריו, הגיע למלוכה במירמה. ובנימין נתניהו, כמו המלט של שיקספיר, הוא נסיך יורש עצר בממלכה גנובה: אביר "ההדדיות" תחת דגל של ויתורים חד-צדדיים, שר בכיר בממשלה הנושאת ונותנת ונסוגה תחת אש, בניגוד למדיניותו.
לדרישתו לבטל את "ההתנתקות" ולא לדחותה בלבד, לאזהרותיו בדבר האסון המאיים עלינו כתוצאה מן הבריחה והגירוש ונצחון הטרור, הוא יודע לתת ביטוי רהוט לא פחות מן המונולוגים המבריקים של המלט. אבל נתניהו ממשיך להתלבט: מה יהיה על הכלכלה? ומה אומר הסקר האחרון? ואם שרון ידיח אותו, מי ילך איתו? וכך הוא מגיע אל המערכה האחרונה, שבה עלולה להגיע לקיצה ללא שוב, תוחלתו הפוליטית של האיש-שאינו-יודע-להחליט, לרשת את מקומו של האיש המחליט לבדו.
היסוסיו של המלט הביאו עליו את סופו המר, אך ממלכת דנמרק שרדה את הטרגדיה בבית המלוכה. בישראל המתנתקת, הקרועה מבפנים והמשוועת למנהיג, נטל ההוכחה הוא על נתניהו, ואם לא עכשיו, רגע לפני הצעד שאין ממנו חזרה, אימתי?
מה טובו אוהליך דנמרק, על כיבוי האורות האכזרים שבעבור בצע כסף הופכים חיי תרנגולות לגיהנום! ומדוע אנחנו, "רחמנים בני רחמנים", אדישים לצערם של בעלי חיים? מדוע מתעללים בחתולים (ובמיוחד, אוי לו לחתול שנולד שחור!), מובילים בעלי חיים בצפיפות, במחנק ובצמא, נוטשים כלבים, מפזרים רעלים גורמי מות-ייסורים? הישראלי היפה שחוקק חוק נגד פיטום אווזים, הדואג לנשרי הגולן ולציפור הנווד, נקרא לחקות את המופת הדני ולתבוע מעט חמלה ואנושות גם בלולים המסובסדים שלנו.
חבל, שתורה יוצאת מדנמרק לעם שבמסורת שלו משה נבחר "לרעות את צאן ישראל" מפני שהרכיב גדי עייף על כתפו, דוד נשק לעכביש שטווה את רשתו פתח המערה, בה התחבא מפני רודפו, שאול, רבי נגאל מייסוריו מפני שריחם על גורי חולדה ששפחתו ביקשה לטאטא החוצה, ור' יהודה בשם רב אמר: "אסור לו לאדם שיטעם כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו".
הבו לנו יועץ מיוחד לשר לאיכות הסביבה, למניעת צער בעלי חיים!
ושוב נזכרתי בדנמרק, בגלל הטרגדיה של נסיך דנמרק, המלט, המככב על הבימה הפוליטית שלנו בדמותו של בנימין נתניהו, האיש שבפעם המי-יודע-כמה שואל את עצמו "להיות או לא להיות". הצעת החוק החדשה לדחיית ה"התנתקות" מזמנת לו עוד הזדמנות אחת, אולי אחרונה, להחליט סוף סוף, האם להצביע לפי צו מצפונו התואם גם את צו הישרדותו הפוליטית, או שמא יתקפל שוב ברגע האחרון?
להמלט נתגלה סוד נורא: אביו החורג רצח את המלך, אביו, מלך תחתיו, ונשא לאישה את אימו המלכה. היה לו הכל: שכל, כישרון, חיבת העם, וגם אמן הסייף היה. אך בהיותו חסר אופי וחסר כושר להחליט וכוח להכריע, התחכם והתפלסף ופסח על שתי הסעיפים, עד שהחמיץ את כל ההזדמנויות לנקום ולמלוך. בסוף המערכה האחרונה מתו כולם: המלך הרוצח, האם המלכה וגם המלט.
"אריק מלך ישראל", שקיפד את חיי ציפור נפשה של מפלגתו ומעל באמון בוחריו, הגיע למלוכה במירמה. ובנימין נתניהו, כמו המלט של שיקספיר, הוא נסיך יורש עצר בממלכה גנובה: אביר "ההדדיות" תחת דגל של ויתורים חד-צדדיים, שר בכיר בממשלה הנושאת ונותנת ונסוגה תחת אש, בניגוד למדיניותו.
לדרישתו לבטל את "ההתנתקות" ולא לדחותה בלבד, לאזהרותיו בדבר האסון המאיים עלינו כתוצאה מן הבריחה והגירוש ונצחון הטרור, הוא יודע לתת ביטוי רהוט לא פחות מן המונולוגים המבריקים של המלט. אבל נתניהו ממשיך להתלבט: מה יהיה על הכלכלה? ומה אומר הסקר האחרון? ואם שרון ידיח אותו, מי ילך איתו? וכך הוא מגיע אל המערכה האחרונה, שבה עלולה להגיע לקיצה ללא שוב, תוחלתו הפוליטית של האיש-שאינו-יודע-להחליט, לרשת את מקומו של האיש המחליט לבדו.
היסוסיו של המלט הביאו עליו את סופו המר, אך ממלכת דנמרק שרדה את הטרגדיה בבית המלוכה. בישראל המתנתקת, הקרועה מבפנים והמשוועת למנהיג, נטל ההוכחה הוא על נתניהו, ואם לא עכשיו, רגע לפני הצעד שאין ממנו חזרה, אימתי?