במשנה (אבות פרק ה', משנה י"ז) הבחינו חז"ל בין מחלוקת שמאי והלל שסופה להתקיים לבין מחלוקת קרח ועדתו שאין סופה להתקיים. וכאן שתי שאלות: מדוע דווקא מחלוקת קרח ועדתו ולא מחלוקת קרח ומשה, ועוד מדוע מדגישה המשנה את סופה של המחלוקת ולא את תחילתה?
לא כל מחלוקת היא שלילית, הרי כל הלימוד שלנו בישיבה הוא תרבות המחלוקת, ויכוח ואי הסכמה לדעת השני, אדרבא דווקא המחלוקת היא שתברר בסוף את האמת. מבחנה של המחלוקת הוא במניע, בסיבה של המחלוקת. לקרח לא היה ויכוח עם משה, הוא פשוט לא רצה לראות אותו במחנה ישראל, לכן המציא כל מיני תואנות כדי לפסול את משה מלמלא את תפקידו. טענות של צדקות: "כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו". המניע האמיתי של קרח לא היה ענייני אלא אישי, כך מגלים לנו חז"ל על-ידי העובדה שהמחלוקת הייתה קיימת בתוך עדת קרח, שלכל אחד היתה סיבה אחרת הנובעת מהאינטרס האישי שלו מדוע הוא חולק על משה.
אז מחלוקת יוסף ואחיו, קרח ועדתו, לא פסק נגע המחלוקת מבית ישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם כמו שאמר אביי (סוכה נב א): "כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם" וכמו שאמר שם ההוא סבא לאביי: כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו.
ומפני השכיחות של הכישלון הזה מצא הרמב"ם באגרת המוסר לבנו אברהם להזהיר אותו: "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון, ומה נשאר עוד?! ראיתי לבנים השחירו, ופחות נפחתו, ומשפחות נסחפו, ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתעררו, וקיבוצים נפרדו, וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, נכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת, נביאים נבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שנאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, וגם אל שאר בשרכם אוהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתם, פן תספו בכל חטאתם".
הרבה חשבון נפש אנו צריכים אנו לעשות במפעלים הרבים שהקמנו, מפעל ההתיישבות, מוסדות החינוך, הישיבות, רבנויות וכדומה, שבהיותנו צעירים ותמימים, השקענו בהם הרבה אידיאלים, מרץ, הקרבה, עד כדי ביטול היש. השנים הראשונות היו יפות ופוריות. עם הזמן הדברים מתמסדים, האגו האישי גובר, הקנאה וצרות העין תופסים מקום, אבל לא איש תורה יודה בכל החסרונות הללו ואנו מצדיקים את הכישלון הזה בנימוקים של קדושה ולשם שמים.
מי לנו גדולים מעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שכשלו באי נהיגת כבוד זה בזה, וצרות עין בתורה זה לזה, וכל המפעל התורני שלהם קרס. לצערנו אין אנו לומדים לקח מכישלונות העבר, ואין אנו מרגישים שהדברים העתיקים ממש אמורים גם עלינו.
לא כל מחלוקת היא שלילית, הרי כל הלימוד שלנו בישיבה הוא תרבות המחלוקת, ויכוח ואי הסכמה לדעת השני, אדרבא דווקא המחלוקת היא שתברר בסוף את האמת. מבחנה של המחלוקת הוא במניע, בסיבה של המחלוקת. לקרח לא היה ויכוח עם משה, הוא פשוט לא רצה לראות אותו במחנה ישראל, לכן המציא כל מיני תואנות כדי לפסול את משה מלמלא את תפקידו. טענות של צדקות: "כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו". המניע האמיתי של קרח לא היה ענייני אלא אישי, כך מגלים לנו חז"ל על-ידי העובדה שהמחלוקת הייתה קיימת בתוך עדת קרח, שלכל אחד היתה סיבה אחרת הנובעת מהאינטרס האישי שלו מדוע הוא חולק על משה.
אז מחלוקת יוסף ואחיו, קרח ועדתו, לא פסק נגע המחלוקת מבית ישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם כמו שאמר אביי (סוכה נב א): "כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם" וכמו שאמר שם ההוא סבא לאביי: כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו.
ומפני השכיחות של הכישלון הזה מצא הרמב"ם באגרת המוסר לבנו אברהם להזהיר אותו: "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון, ומה נשאר עוד?! ראיתי לבנים השחירו, ופחות נפחתו, ומשפחות נסחפו, ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתעררו, וקיבוצים נפרדו, וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, נכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת, נביאים נבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שנאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, וגם אל שאר בשרכם אוהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתם, פן תספו בכל חטאתם".
הרבה חשבון נפש אנו צריכים אנו לעשות במפעלים הרבים שהקמנו, מפעל ההתיישבות, מוסדות החינוך, הישיבות, רבנויות וכדומה, שבהיותנו צעירים ותמימים, השקענו בהם הרבה אידיאלים, מרץ, הקרבה, עד כדי ביטול היש. השנים הראשונות היו יפות ופוריות. עם הזמן הדברים מתמסדים, האגו האישי גובר, הקנאה וצרות העין תופסים מקום, אבל לא איש תורה יודה בכל החסרונות הללו ואנו מצדיקים את הכישלון הזה בנימוקים של קדושה ולשם שמים.
מי לנו גדולים מעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שכשלו באי נהיגת כבוד זה בזה, וצרות עין בתורה זה לזה, וכל המפעל התורני שלהם קרס. לצערנו אין אנו לומדים לקח מכישלונות העבר, ואין אנו מרגישים שהדברים העתיקים ממש אמורים גם עלינו.