"מספר רב של פעילים קיצוניים כבשו את בנייני הטלוויזיה תוך שהם משתלטים על המיקרופונים המצלמות וחדרי העריכה. גם בניין חברת החדשות של ערוץ 2 הוצף בקיצוניים, צמאי דם שברגעים אלו ממש מאיימים על אזרחי מדינת ישראל בקטסטרופה שתשרור במדינה אם מישהו ינהג בניגוד לרצונם".
ידיעה זו אינה עוד תרחיש אימים של השב"כ בניסיונו להפחיד מפני אנשי הימין הקיצוני המסית והמדיח וגם לא קטע מתוך ספר בדיוני, אלא מציאות מפחידה וכואבת המתרחשת יום יום ומתעצמת מרגע לרגע במימדים מפלצתיים.
מגישי החדשות כבר מזמן הפסיקו להסתיר את מאווי נפשם האישיים, השקפת עולמם ודעותיהם הפוליטיות. אף אחד מהם לא מנסה יותר להכחיש אמירה זו או אחרת שמגלה לעין כל את פרצופם של השדרנים ופעמים רבות אף של הכתבים.
עושי דברו של שרון החולשים כיום על הפרקליטות, בתי המשפט, המשטרה והצבא עומדים חשופים ומחויכים אל מול התקשורת המגבה ואף דוחפת אותם להמשיך בפעולתם ביתר שאת.
לא היה צריך לעקוב בעין מקצועית או להיות חדי אוזן כדי לחוש את ההסתה הפרועה, שלא לדבר על החוסר הגינות ומקצועיות בה סיקרו אמצעי התקשורת את "אירועי" המלון "מעוז הים".
כתבי הרדיו והטלוויזיה ככל הנראה "שכחו" שמחובתם לדווח על הנעשה והפכו להיות אגודת יועצים לענייני בטחון ופלורליזם. בזה אחר זה ניצבו הכתבים אל מול המיקרופונים וקראו למקבלי ההחלטות ל"אזור אומץ", "להתעשת", "לקחת אחריות" ועוד ביטויים רבים ומגוונים על מנת ליצור לגיטימציה מיידית לפינוי תושבי המלון ולהופכם לחבורת "פורעי חוק", ביטוי שחזר על עצמו שוב ושוב עד כדי בחילה.
הגדילו לעשות "הרוקדים על הדם", כאשר נפלה בידיהם הזדמנות פז מעין כמוה בשידורן של התמונות מעוררות הרחמים של נער תמים שהפך להיות קורבן של רוגמי האבנים.
במיוחד עורר "התפעלות ואמינות" הכתב שדיווח במהדורת החדשות, שהתמונות המשודרות הן ללא עריכה. אותו כתב שכח לציין באותה הזדמנות, שהתמונות אותם בחר לשדר, מתחילות מרגע מסוים מאוד בו אותו נער כבר נתפס ע"י הנערים היהודים ששהו באזור. לא שודרו התמונות בהן אותו נער רוגם את חיילי צה"ל והנערים היהודיים באבנים כמה שניות קודם לכן ועוד מפגין אומץ ומגיע להמשיך בהתקפה מתווך אפס עד כדי שהוא נתפס בהימצאו בצידו השני של שדה הקרב.
לאחר שהדיווח החוזר על מצבו ה"אנוש" של הנער נתן את הלגיטימציה הנדרשת לפינוי הברוטאלי של תושבי המלון, שודרו כדרך אגב תמונות של הנער הנוטה למות, עומד מחוייך, מדבר ומתנשק עם כל תושבי המועסי. הגיבור הלאומי שהפך כמעט בלי שנשים לב מפצוע באורך "אנוש" לפצוע "קל" סיפק את התמונות הנדרשות לביצוע הפינוי, התקשורת הודתה לו ובזה תם תפקידו. אין ספק שבמידה בה יהיה צורך בתזכורת יועלו התמונות הנדרשות שוב.
התרת דמם של מתנגדי ההינתקות (שימו לב למילה "הינתקות" שהחליפה את המילה "התנתקות", שהחליפה את המילים: פינוי, גירוש, טרנספר ופוגרום) הפכה להיות דבר של מה בכך. התחרות בין אמצעי התקשורת "מי נכנס בהם יותר" הפכה להיות חולנית.
הדוגמאות הן כה רבות אך נחסוך מעצמנו את הגועל.
בירושלים התקיים לפני כשבועיים פורום של אנשי תקשורת בנושא "אתיקה בתקשורת לקראת ההינתקות". לקראת סיום האירוע קבלו את רשות הדיבור כתבת חדשות ערוץ 2, סיוון רהב מאיר וכתב חדשות ערוץ 10 ינון מגל. השניים תקפו בחריפות ובאומץ את התקשורת למרות שטענו שגם הם עצמם נופלים בדבר.
סיוון טענה בין השאר ש"בתקופה זו התקשורת נמצאת במבחן והיא בקושי מגרדת את הציון עובר, ישנם הרבה משחקים שהתקשורת משחקת בהם ונבנית תחרות של ביטויי הסתה, שיוצאת מכלל פרופורציה. המשחק מגיע למחול שדים ואנחנו אוהבים לחפש הסתה".
ינון מגל הוסיף שלתקשורת ברובה יש אג'נדה ברורה, התקשורת היא שמאלנית, אך הבעיה היותר עמוקה היא שהיא לא עושה את עבודתה ומנותקת מהמציאות. היא מביאה תמונה מול קריינות שאומרת משהו אחר לחלוטין. התקשורת מסיתה והפער בין השידור למציאות גדול מאד.
הוא הביא דוגמאות לכך שכל אחד מגופי הביטחון והממשלה מנסה בכל ידיעה לכסות את ישבנו. בדבריו הזכיר שההינתקות היא שבר שקורע בבשר החי של האנשים, והתקשורת לא משדרת את האמת. השבר הוא אדיר.
"אל תתבלבלו את הדברים הללו" לא אמר אדיר זיק ז"ל, אלו הם ציטוטים של אנשים העובדים בתוך המערכת.
קל מאד להיתפס לפרובוקציות כגון שפיכת שמן ופיזור נינג'ות על הכביש. עוד יותר קל להאמין לשיוך אנשי המלון לאותם נערים שזרקו אבנים במקום אחר לגמרי, והכי יהיה קל להאמין תוך זמן קצר (בקצב בו מתקדמת ההסתה) שכל אוהבי ארץ ישראל הם אנשים צמאי דם, המאיימים להחריב את מדינת ישראל.
נכון שמעשים מסוימים לא מוסיפים למאבק ומשחקים לידיים של הצד השני, ונכון שצריך להיות גם חכם ולא רק צודק. אך צריך וחובה לזכור שהמציאות המשודרת היא מעוותת ואסור לנו ליפול במלכודת שטומנים לנו.
כשם שפרצופיהם שונים כך גם דעותיהם שונות. בינינו גישות שונות לגבי דרך המאבק על דמותה היהודית של הארץ והמדינה. כמו כן רבות הדעות על דרך המאבק הספציפית למניעת הגירוש.
ישנם המאמינים שרק בקירוב לבבות ניוושע וישנם הסוברים שרק בהפיכת חוק ההתנתקות לבלתי אכיף נציל את המצב. יש המוסרים נפשם בצמתים לצביעת הארץ בכתום ויש המוסרים נפשם במוכנות להפסיד עבודה ולהיכנס אם נדרש לבין כתלי הכלא. על הקו האדום של איסור הרמת יד ונקיטה באלימות ישנה הסכמה.
אומנם אנו צריכים לשמור עצמנו מפרובוקטיביים אך עוד יותר לשמור עצמנו מהתנערות והשמצה הדדית אחד של השני לה כל כך מייחלים העומדים בצידו השני של המתרס.
כל אלו מאיתנו שמצדדים בעד הידברות ופנים אל פנים מחויבים בראש ובראשונה לדבוק בהידברות, אך קודם כל בינינו. הדבקים בחסימת כבישים אל להם לדבוק בחסימת פיות. אנחנו חייבים לדבר בינינו.
הדברים טעונים ושמירתם בבטן תביא לפיצוץ. כוחנו באחדותנו אינה קלישאה, אחים אנחנו ואם בינינו לא תהיה הדברות הפסדנו בכל המערכה. ישנם הממהרים לצאת לתקשורת, באמירות מתנערות ומגנות בלי להכיר מקרוב את הסיטואציה המדוברת ומבלי לנסות להבין את הרציונאל העומד מאחורי אותו אירוע.
הדוברים דרך אמצעי התקשורת, עוברים ברוב המקרים עריכה, המעבדים את דברי המגיב ומוציאים את הדברים מהקשרם. פעמים רבות, עריכות אלו יוצרות אווירה עכורה בתוכנו ותחושה של בגידה ותסכול. לאחר מעשה ישנו צורך פעמים רבות לתקן את המעוות ולרוב ללא הועיל.
עלינו להיות זהירים וסובלניים קודם כל בינינו. וחלילה לנו ליפול במלכודת הגדולה מכולם, הפילוג.
ידיעה זו אינה עוד תרחיש אימים של השב"כ בניסיונו להפחיד מפני אנשי הימין הקיצוני המסית והמדיח וגם לא קטע מתוך ספר בדיוני, אלא מציאות מפחידה וכואבת המתרחשת יום יום ומתעצמת מרגע לרגע במימדים מפלצתיים.
מגישי החדשות כבר מזמן הפסיקו להסתיר את מאווי נפשם האישיים, השקפת עולמם ודעותיהם הפוליטיות. אף אחד מהם לא מנסה יותר להכחיש אמירה זו או אחרת שמגלה לעין כל את פרצופם של השדרנים ופעמים רבות אף של הכתבים.
עושי דברו של שרון החולשים כיום על הפרקליטות, בתי המשפט, המשטרה והצבא עומדים חשופים ומחויכים אל מול התקשורת המגבה ואף דוחפת אותם להמשיך בפעולתם ביתר שאת.
לא היה צריך לעקוב בעין מקצועית או להיות חדי אוזן כדי לחוש את ההסתה הפרועה, שלא לדבר על החוסר הגינות ומקצועיות בה סיקרו אמצעי התקשורת את "אירועי" המלון "מעוז הים".
כתבי הרדיו והטלוויזיה ככל הנראה "שכחו" שמחובתם לדווח על הנעשה והפכו להיות אגודת יועצים לענייני בטחון ופלורליזם. בזה אחר זה ניצבו הכתבים אל מול המיקרופונים וקראו למקבלי ההחלטות ל"אזור אומץ", "להתעשת", "לקחת אחריות" ועוד ביטויים רבים ומגוונים על מנת ליצור לגיטימציה מיידית לפינוי תושבי המלון ולהופכם לחבורת "פורעי חוק", ביטוי שחזר על עצמו שוב ושוב עד כדי בחילה.
הגדילו לעשות "הרוקדים על הדם", כאשר נפלה בידיהם הזדמנות פז מעין כמוה בשידורן של התמונות מעוררות הרחמים של נער תמים שהפך להיות קורבן של רוגמי האבנים.
במיוחד עורר "התפעלות ואמינות" הכתב שדיווח במהדורת החדשות, שהתמונות המשודרות הן ללא עריכה. אותו כתב שכח לציין באותה הזדמנות, שהתמונות אותם בחר לשדר, מתחילות מרגע מסוים מאוד בו אותו נער כבר נתפס ע"י הנערים היהודים ששהו באזור. לא שודרו התמונות בהן אותו נער רוגם את חיילי צה"ל והנערים היהודיים באבנים כמה שניות קודם לכן ועוד מפגין אומץ ומגיע להמשיך בהתקפה מתווך אפס עד כדי שהוא נתפס בהימצאו בצידו השני של שדה הקרב.
לאחר שהדיווח החוזר על מצבו ה"אנוש" של הנער נתן את הלגיטימציה הנדרשת לפינוי הברוטאלי של תושבי המלון, שודרו כדרך אגב תמונות של הנער הנוטה למות, עומד מחוייך, מדבר ומתנשק עם כל תושבי המועסי. הגיבור הלאומי שהפך כמעט בלי שנשים לב מפצוע באורך "אנוש" לפצוע "קל" סיפק את התמונות הנדרשות לביצוע הפינוי, התקשורת הודתה לו ובזה תם תפקידו. אין ספק שבמידה בה יהיה צורך בתזכורת יועלו התמונות הנדרשות שוב.
התרת דמם של מתנגדי ההינתקות (שימו לב למילה "הינתקות" שהחליפה את המילה "התנתקות", שהחליפה את המילים: פינוי, גירוש, טרנספר ופוגרום) הפכה להיות דבר של מה בכך. התחרות בין אמצעי התקשורת "מי נכנס בהם יותר" הפכה להיות חולנית.
הדוגמאות הן כה רבות אך נחסוך מעצמנו את הגועל.
בירושלים התקיים לפני כשבועיים פורום של אנשי תקשורת בנושא "אתיקה בתקשורת לקראת ההינתקות". לקראת סיום האירוע קבלו את רשות הדיבור כתבת חדשות ערוץ 2, סיוון רהב מאיר וכתב חדשות ערוץ 10 ינון מגל. השניים תקפו בחריפות ובאומץ את התקשורת למרות שטענו שגם הם עצמם נופלים בדבר.
סיוון טענה בין השאר ש"בתקופה זו התקשורת נמצאת במבחן והיא בקושי מגרדת את הציון עובר, ישנם הרבה משחקים שהתקשורת משחקת בהם ונבנית תחרות של ביטויי הסתה, שיוצאת מכלל פרופורציה. המשחק מגיע למחול שדים ואנחנו אוהבים לחפש הסתה".
ינון מגל הוסיף שלתקשורת ברובה יש אג'נדה ברורה, התקשורת היא שמאלנית, אך הבעיה היותר עמוקה היא שהיא לא עושה את עבודתה ומנותקת מהמציאות. היא מביאה תמונה מול קריינות שאומרת משהו אחר לחלוטין. התקשורת מסיתה והפער בין השידור למציאות גדול מאד.
הוא הביא דוגמאות לכך שכל אחד מגופי הביטחון והממשלה מנסה בכל ידיעה לכסות את ישבנו. בדבריו הזכיר שההינתקות היא שבר שקורע בבשר החי של האנשים, והתקשורת לא משדרת את האמת. השבר הוא אדיר.
"אל תתבלבלו את הדברים הללו" לא אמר אדיר זיק ז"ל, אלו הם ציטוטים של אנשים העובדים בתוך המערכת.
קל מאד להיתפס לפרובוקציות כגון שפיכת שמן ופיזור נינג'ות על הכביש. עוד יותר קל להאמין לשיוך אנשי המלון לאותם נערים שזרקו אבנים במקום אחר לגמרי, והכי יהיה קל להאמין תוך זמן קצר (בקצב בו מתקדמת ההסתה) שכל אוהבי ארץ ישראל הם אנשים צמאי דם, המאיימים להחריב את מדינת ישראל.
נכון שמעשים מסוימים לא מוסיפים למאבק ומשחקים לידיים של הצד השני, ונכון שצריך להיות גם חכם ולא רק צודק. אך צריך וחובה לזכור שהמציאות המשודרת היא מעוותת ואסור לנו ליפול במלכודת שטומנים לנו.
כשם שפרצופיהם שונים כך גם דעותיהם שונות. בינינו גישות שונות לגבי דרך המאבק על דמותה היהודית של הארץ והמדינה. כמו כן רבות הדעות על דרך המאבק הספציפית למניעת הגירוש.
ישנם המאמינים שרק בקירוב לבבות ניוושע וישנם הסוברים שרק בהפיכת חוק ההתנתקות לבלתי אכיף נציל את המצב. יש המוסרים נפשם בצמתים לצביעת הארץ בכתום ויש המוסרים נפשם במוכנות להפסיד עבודה ולהיכנס אם נדרש לבין כתלי הכלא. על הקו האדום של איסור הרמת יד ונקיטה באלימות ישנה הסכמה.
אומנם אנו צריכים לשמור עצמנו מפרובוקטיביים אך עוד יותר לשמור עצמנו מהתנערות והשמצה הדדית אחד של השני לה כל כך מייחלים העומדים בצידו השני של המתרס.
כל אלו מאיתנו שמצדדים בעד הידברות ופנים אל פנים מחויבים בראש ובראשונה לדבוק בהידברות, אך קודם כל בינינו. הדבקים בחסימת כבישים אל להם לדבוק בחסימת פיות. אנחנו חייבים לדבר בינינו.
הדברים טעונים ושמירתם בבטן תביא לפיצוץ. כוחנו באחדותנו אינה קלישאה, אחים אנחנו ואם בינינו לא תהיה הדברות הפסדנו בכל המערכה. ישנם הממהרים לצאת לתקשורת, באמירות מתנערות ומגנות בלי להכיר מקרוב את הסיטואציה המדוברת ומבלי לנסות להבין את הרציונאל העומד מאחורי אותו אירוע.
הדוברים דרך אמצעי התקשורת, עוברים ברוב המקרים עריכה, המעבדים את דברי המגיב ומוציאים את הדברים מהקשרם. פעמים רבות, עריכות אלו יוצרות אווירה עכורה בתוכנו ותחושה של בגידה ותסכול. לאחר מעשה ישנו צורך פעמים רבות לתקן את המעוות ולרוב ללא הועיל.
עלינו להיות זהירים וסובלניים קודם כל בינינו. וחלילה לנו ליפול במלכודת הגדולה מכולם, הפילוג.