אדוני הנשיא,
אני בטוח שהביקור שלך ושל הגברת הראשונה בספרד השבוע היה מהנה. אבל האם באמת היית חייב לנסוע, כשהארץ בוערת?
בוודאי שמעת על כך. היה זה שבוע סוער כאן, בארצך. שחיתות פוליטית, הפרת החוק, סכסוכים פנימיים ואובדן האמון במנהיגים שלנו, כל אלה מקרבים את המדינה היהודית לנקודת האל-חזור.
הדמוקרטיה שלנו דוהרת לעבר אנרכיה והמעצורים, מערכת הבלמים והאיזונים שלנו, לא פועלים. אדוני הנשיא, האם אתה מוכן להפעיל את בלם החירום?
ישנם בקרבנו כאלה שמאמינים שהמשרה שלך היא יותר מטקסית. יותר מהנאומים מעוררי ההשראה שאתה נושא ביום הזיכרון, יום העצמאות ויום השואה, יותר מאשר התוכניות הרשמיות שאתה מארח והפרסים שאתה מעניק, יותר מאשר קבוצות אלופות שאתה מכתיר, יותר מאשר ביקורים בבתי חולים ובבתי אבלים, יותר מאשר פגישות סמליות והזדמנויות צילום דיפלומטיות, יותר מאשר ביטוי של עמדות שלא רק שאין בהן "בשר", הן "פרווה" לחלוטין.
ישנם בקרבנו כאלה שסבורים שיש סיבה לכך שראש ממשלה נבחר נדרש לבקש את רשותו של הנשיא על מנת להקים ממשלה. הרשות הזו היא פריבילגיה, לא זכות.
אבל כאשר מבנה הממשלה הזה מתחיל להרקב, כאשר האמון ביושרה של המנהיגים הנבחרים שלנו הולך ונעלם, וכאשר עובדים נכבדים בשירות הציבורי שלנו, כמו השופט אליעזר גולדברג, מדברים, כולל פרטים, על שחיתות ממשלתית בדרגים הגבוהים ביותר, כל זה שם ללעג את משרתך ואת הרשות שהענקת.
למרות שאין באפשרותך לשלול את הרשות שהענקת, לפחות לא מבחינה חוקתית, ישנם ישראלים וידידי ישראל שמאמינים בכוחה של הנשיאות במדינת ישראל לשנות את פני הדברים.
אדוני הנשיא, אנא הפעל את הכוח הזה, למען עמנו.
בשנתיים הנותרות מתקופת הנשיאות שלך, כיצד תיזכר? כיצד תירשם המורשת של משה קצב בדפי ההיסטוריה, כאשר דומה שהחברה הישראלית הולכת ומתפוררת? האם תיזכר כדן קווייל של הפוליטיקה הישראלית, כפי שאתה מוצג ב"ארץ נהדרת"? או כנשיא שנראה בצילום בעיתון כשהוא מתחמק ממפגינים בעלי הכנסה נמוכה הסובלת מעוני ועליבות דרך דלת צדדית בביתו שבקריית מלאכי?
אני מצטט את דבריו של מרדכי היהודי לאסתר, כאשר הפציר בפניה לעשות מעשה כשהעם היהודי היה בסכנה: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית-אביך תאבדו ומי יודע אם-לעת כזאת הגעת למלכות".
אדוני הנשיא, אנחנו חייבים לשמוע אותך עכשיו. אנחנו חייבים לראות מנהיגות, ועכשיו. למעננו ולמען ההיסטוריה.
"ברגע זה אנו מוצאים את עצמנו במצב היסטורי הזועק להבנה ולהשתתפות בכל מישורי המציאות", כתב דודו של אמי, הפרופסור והתיאולוג אברהם יהושע השל, שהקדיש את המילים הבאות בספרו, "ישראל: הווה ונצח", Israel: An Echo of Eternity, לידידו האישי וקודמך בתפקיד, זלמן שזר: "אין שום תירוץ להימנעות או להתחמקות. הבית בוער. השעון מתקתק".
אני בטוח שהביקור שלך ושל הגברת הראשונה בספרד השבוע היה מהנה. אבל האם באמת היית חייב לנסוע, כשהארץ בוערת?
בוודאי שמעת על כך. היה זה שבוע סוער כאן, בארצך. שחיתות פוליטית, הפרת החוק, סכסוכים פנימיים ואובדן האמון במנהיגים שלנו, כל אלה מקרבים את המדינה היהודית לנקודת האל-חזור.
הדמוקרטיה שלנו דוהרת לעבר אנרכיה והמעצורים, מערכת הבלמים והאיזונים שלנו, לא פועלים. אדוני הנשיא, האם אתה מוכן להפעיל את בלם החירום?
ישנם בקרבנו כאלה שמאמינים שהמשרה שלך היא יותר מטקסית. יותר מהנאומים מעוררי ההשראה שאתה נושא ביום הזיכרון, יום העצמאות ויום השואה, יותר מאשר התוכניות הרשמיות שאתה מארח והפרסים שאתה מעניק, יותר מאשר קבוצות אלופות שאתה מכתיר, יותר מאשר ביקורים בבתי חולים ובבתי אבלים, יותר מאשר פגישות סמליות והזדמנויות צילום דיפלומטיות, יותר מאשר ביטוי של עמדות שלא רק שאין בהן "בשר", הן "פרווה" לחלוטין.
ישנם בקרבנו כאלה שסבורים שיש סיבה לכך שראש ממשלה נבחר נדרש לבקש את רשותו של הנשיא על מנת להקים ממשלה. הרשות הזו היא פריבילגיה, לא זכות.
אבל כאשר מבנה הממשלה הזה מתחיל להרקב, כאשר האמון ביושרה של המנהיגים הנבחרים שלנו הולך ונעלם, וכאשר עובדים נכבדים בשירות הציבורי שלנו, כמו השופט אליעזר גולדברג, מדברים, כולל פרטים, על שחיתות ממשלתית בדרגים הגבוהים ביותר, כל זה שם ללעג את משרתך ואת הרשות שהענקת.
למרות שאין באפשרותך לשלול את הרשות שהענקת, לפחות לא מבחינה חוקתית, ישנם ישראלים וידידי ישראל שמאמינים בכוחה של הנשיאות במדינת ישראל לשנות את פני הדברים.
אדוני הנשיא, אנא הפעל את הכוח הזה, למען עמנו.
בשנתיים הנותרות מתקופת הנשיאות שלך, כיצד תיזכר? כיצד תירשם המורשת של משה קצב בדפי ההיסטוריה, כאשר דומה שהחברה הישראלית הולכת ומתפוררת? האם תיזכר כדן קווייל של הפוליטיקה הישראלית, כפי שאתה מוצג ב"ארץ נהדרת"? או כנשיא שנראה בצילום בעיתון כשהוא מתחמק ממפגינים בעלי הכנסה נמוכה הסובלת מעוני ועליבות דרך דלת צדדית בביתו שבקריית מלאכי?
אני מצטט את דבריו של מרדכי היהודי לאסתר, כאשר הפציר בפניה לעשות מעשה כשהעם היהודי היה בסכנה: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית-אביך תאבדו ומי יודע אם-לעת כזאת הגעת למלכות".
אדוני הנשיא, אנחנו חייבים לשמוע אותך עכשיו. אנחנו חייבים לראות מנהיגות, ועכשיו. למעננו ולמען ההיסטוריה.
"ברגע זה אנו מוצאים את עצמנו במצב היסטורי הזועק להבנה ולהשתתפות בכל מישורי המציאות", כתב דודו של אמי, הפרופסור והתיאולוג אברהם יהושע השל, שהקדיש את המילים הבאות בספרו, "ישראל: הווה ונצח", Israel: An Echo of Eternity, לידידו האישי וקודמך בתפקיד, זלמן שזר: "אין שום תירוץ להימנעות או להתחמקות. הבית בוער. השעון מתקתק".