הריאיון הטלוויזיוני במסגרת תוכניתו של דן מרגלית "מוסף המוספים" בערוץ 2, שבו התייחסה פרופ' אניטה שפירא מאוניברסיטת תל אביב לסוגיית האנלוגיה ההיסטורית בין פרשת אלטלנה ובין הקרע הלאומי סביב "ההתנתקות", ממחיש באופן חד ונוקב את בגידת האקדמיה בערכי המדע, העצמאות המחשבתית והיושרה האינטלקטואלית.
כאשר איש אקדמיה, המתהדר בגלימת ההיסטוריון, מפרש את האקטואליה הרוחשת סביבו מבעד לעדשות אידיאולוגיות צרות עד כדי עיוות תפישת המציאות, הוא ראוי לכל היותר לתואר של רכלן היסטורי המפטם את קוראיו ומאזיניו בדייסה בלולה, שבה נבחשות עובדות המציאות ללא היכר בתוך תמהיל רגשי של השקפות, נטיות לב ומאוויים.
לכל אורך הריאיון הקפידה פרופ' שפירא לנקוט באותם דפוסי לשון, שבאמצעותם חותר ממשל שרון לעצב את תודעת הציבור בתוך תבנית האינטרסים האישיים והפוליטיים של נסיכי החונטה ומקורביה. ההתבטלות העצמית של אנשי האקדמיה, המתפלשים לרגלי ראש הממשלה עד כדי סגידה פולחנית, היא סימפטום של מגיפה קטלנית המזהמת את הגוף הלאומי ומאיימת למוטט אותו. מאז פרוץ "ההתנתקות" ביטלה גם התקשורת המובילה את קיומה כישות אוטונומית והתמסרה טוטלית להסבתה המקצועית כזרוע תעמולתית של לשכת ראש הממשלה.
יתירה מזאת, אוליגרכיית השמאל כולה, על כל תותחיה הכבדים בתקשורת, במשפט, באקדמיה ובשאר המימסדים הציבוריים רבי ההשפעה מתמכרת ל"שליחות העליונה" של סלילת הדרך ליישום "ההתנתקות" בניגוד להכרעתו הדמוקרטית של העם, שהעניק רוב אלקטוראלי מוצק לסדר יום לאומי השולל עקירת התיישבות.
כל אותן תוויות סטריאוטיפיות, שבהן הסתייעה פרופ' שפירא במהלך הריאיון על מנת להכתים ולגמד את הזרם האקטיביסטי של מתנגדי "ההתנתקות", ממחישות עד כמה שקועה האקדמיה, שכם אחד עם התקשורת ושאר ממסדי אוליגרכיית "השלום", בתוך אותה התמכרות פתולוגית לקידום מהלכיו הבריוניים של ראש הממשלה תוך דבקות קנאית בלקסיקון התעמולתי מבית היוצר של לשכתו.
כעמיתיה מהיכלות האקדמיה, משתלבת פרופ' שפירא במגמה הדמגוגית למקד את חיצי הביקורת במתנחלים ולבודדם כמגזר היחידי המזוהה עם ההתנגדות לעקירת התיישבות. אלא שהעובדות בשטח רק מדגישות את העיוות המושרש בתפישת המציאות של גווארדיית העקירה. שכן, פריחת סרטי הכתום המלבלבת ברחבי הארץ מלמדת שהמאבק ב"התנתקות" חובק את כל מגזרי הציבור ויש להתייחס אליו במושגים של תנועה עממית נרחבת.
מתוך אותו יחס שלילי מופגן כלפי המתנחלים ותומכיהם, הנובע משיקולים אידיאולוגיים זרים, מעדיפה פרופ' שפירא להתייחס למחאה הלגיטימית של מתנגדי "ההתנתקות" במונחים של "המרדה". על רקע קריסתה המוסרית והאינטלקטואלית של אוליגרכיית השמאל, מה הפלא שאנשי אקדמיה, דוגמת פרופ' שפירא, מאמצים בהתלהבות את הלקסיקון התועמלני של לשכת שרון, אשר אינה בוחלת בשום אמצעי תחבולני וברוטלי לדיכוי מתנגדיה.
הניצול הנלוז של סעיף ההמרדה הוא הלהטוט המשפטי החביב ביותר על משטרי האימה לדורותיהם לצורך הצדקת דיכויה של כל מחאה לגיטימית נגד אימי שלטונם הברוטלי. כל היסטוריון מתחיל הרי יודע כי שלטון פרוע הגוזל מנתיניו את הכלים הפוליטיים אינו מותיר לעם ברירה אחרת, אלא להגן על עצמו בדרך ההתקוממות העממית והמרי האזרחי.
אוי לו להיסטוריון, שהתמזל מזלו לחוות חיזיון מופלא של התקוממות עממית נגד משטר עריצות ודיכוי, אך ברוב עיוורונו ואיוולתו הוא מחמיץ את גודל השעה ובוחר להפקיר את נשמתו למנעמיה של חצר מלכות מושחתת ולהתמוסס בתוך נחיל מלחכי הפנכה הצווחים: "המרדה, המרדה, המרדה..."
אל מול "חזון" עקירתן וחורבנן של קהילות יהודיות פורחות, משתטח השמאל אפיים ארצה וסוגד לשלטונו המושחת של שרון המקעקע את אושיות הדמוקרטיה בישראל. תקשורת השמאל נושאת על כפיים את האתרוג הרקוב מחוות השיקמים. למען העקירה הנכספת מכשירים שופטי השמאל כל שרץ של רמיסת זכויות אדם, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות, ושוק הפשפשים של אקדמיית השמאל גודש את מדפיו בפסולת בולשביקית ממוחזרת.
עצם העובדה שאנשי "אקדמיה, הגות ורוח" צוללים לתהום אפלה של סגידה למשטר האימה של חונטת העקירה, השלמה עם השחיתות המכרסמת את לשד המדינה ותמיכה נלהבת בטיהור אתני של בני עמם תוך יצירת תקדים פורעני של רמיסת זכויות האדם בישראל - מדברת בעד עצמה כתמרור אדום המתריע מפני הסכנה הקיומית הגלומה בקונספציית "ההתנתקות".
כאשר איש אקדמיה, המתהדר בגלימת ההיסטוריון, מפרש את האקטואליה הרוחשת סביבו מבעד לעדשות אידיאולוגיות צרות עד כדי עיוות תפישת המציאות, הוא ראוי לכל היותר לתואר של רכלן היסטורי המפטם את קוראיו ומאזיניו בדייסה בלולה, שבה נבחשות עובדות המציאות ללא היכר בתוך תמהיל רגשי של השקפות, נטיות לב ומאוויים.
לכל אורך הריאיון הקפידה פרופ' שפירא לנקוט באותם דפוסי לשון, שבאמצעותם חותר ממשל שרון לעצב את תודעת הציבור בתוך תבנית האינטרסים האישיים והפוליטיים של נסיכי החונטה ומקורביה. ההתבטלות העצמית של אנשי האקדמיה, המתפלשים לרגלי ראש הממשלה עד כדי סגידה פולחנית, היא סימפטום של מגיפה קטלנית המזהמת את הגוף הלאומי ומאיימת למוטט אותו. מאז פרוץ "ההתנתקות" ביטלה גם התקשורת המובילה את קיומה כישות אוטונומית והתמסרה טוטלית להסבתה המקצועית כזרוע תעמולתית של לשכת ראש הממשלה.
יתירה מזאת, אוליגרכיית השמאל כולה, על כל תותחיה הכבדים בתקשורת, במשפט, באקדמיה ובשאר המימסדים הציבוריים רבי ההשפעה מתמכרת ל"שליחות העליונה" של סלילת הדרך ליישום "ההתנתקות" בניגוד להכרעתו הדמוקרטית של העם, שהעניק רוב אלקטוראלי מוצק לסדר יום לאומי השולל עקירת התיישבות.
כל אותן תוויות סטריאוטיפיות, שבהן הסתייעה פרופ' שפירא במהלך הריאיון על מנת להכתים ולגמד את הזרם האקטיביסטי של מתנגדי "ההתנתקות", ממחישות עד כמה שקועה האקדמיה, שכם אחד עם התקשורת ושאר ממסדי אוליגרכיית "השלום", בתוך אותה התמכרות פתולוגית לקידום מהלכיו הבריוניים של ראש הממשלה תוך דבקות קנאית בלקסיקון התעמולתי מבית היוצר של לשכתו.
כעמיתיה מהיכלות האקדמיה, משתלבת פרופ' שפירא במגמה הדמגוגית למקד את חיצי הביקורת במתנחלים ולבודדם כמגזר היחידי המזוהה עם ההתנגדות לעקירת התיישבות. אלא שהעובדות בשטח רק מדגישות את העיוות המושרש בתפישת המציאות של גווארדיית העקירה. שכן, פריחת סרטי הכתום המלבלבת ברחבי הארץ מלמדת שהמאבק ב"התנתקות" חובק את כל מגזרי הציבור ויש להתייחס אליו במושגים של תנועה עממית נרחבת.
מתוך אותו יחס שלילי מופגן כלפי המתנחלים ותומכיהם, הנובע משיקולים אידיאולוגיים זרים, מעדיפה פרופ' שפירא להתייחס למחאה הלגיטימית של מתנגדי "ההתנתקות" במונחים של "המרדה". על רקע קריסתה המוסרית והאינטלקטואלית של אוליגרכיית השמאל, מה הפלא שאנשי אקדמיה, דוגמת פרופ' שפירא, מאמצים בהתלהבות את הלקסיקון התועמלני של לשכת שרון, אשר אינה בוחלת בשום אמצעי תחבולני וברוטלי לדיכוי מתנגדיה.
הניצול הנלוז של סעיף ההמרדה הוא הלהטוט המשפטי החביב ביותר על משטרי האימה לדורותיהם לצורך הצדקת דיכויה של כל מחאה לגיטימית נגד אימי שלטונם הברוטלי. כל היסטוריון מתחיל הרי יודע כי שלטון פרוע הגוזל מנתיניו את הכלים הפוליטיים אינו מותיר לעם ברירה אחרת, אלא להגן על עצמו בדרך ההתקוממות העממית והמרי האזרחי.
אוי לו להיסטוריון, שהתמזל מזלו לחוות חיזיון מופלא של התקוממות עממית נגד משטר עריצות ודיכוי, אך ברוב עיוורונו ואיוולתו הוא מחמיץ את גודל השעה ובוחר להפקיר את נשמתו למנעמיה של חצר מלכות מושחתת ולהתמוסס בתוך נחיל מלחכי הפנכה הצווחים: "המרדה, המרדה, המרדה..."
אל מול "חזון" עקירתן וחורבנן של קהילות יהודיות פורחות, משתטח השמאל אפיים ארצה וסוגד לשלטונו המושחת של שרון המקעקע את אושיות הדמוקרטיה בישראל. תקשורת השמאל נושאת על כפיים את האתרוג הרקוב מחוות השיקמים. למען העקירה הנכספת מכשירים שופטי השמאל כל שרץ של רמיסת זכויות אדם, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות, ושוק הפשפשים של אקדמיית השמאל גודש את מדפיו בפסולת בולשביקית ממוחזרת.
עצם העובדה שאנשי "אקדמיה, הגות ורוח" צוללים לתהום אפלה של סגידה למשטר האימה של חונטת העקירה, השלמה עם השחיתות המכרסמת את לשד המדינה ותמיכה נלהבת בטיהור אתני של בני עמם תוך יצירת תקדים פורעני של רמיסת זכויות האדם בישראל - מדברת בעד עצמה כתמרור אדום המתריע מפני הסכנה הקיומית הגלומה בקונספציית "ההתנתקות".