התקשורת צעדה צעד מרחיק נוסף: מתמיכה בהתנתקות להתכחשות לערכים מרכזיים של החברה הישראלית. לדמוניזציה של המתנגדים.
אם התקשורת הייתה תומכת בהתנתקות כפי שאכן קרה מתחילתה של התוכנית, ומסתפקת בכך, ניתן היה אולי לעבור לסדר היום, שהרי התנהגות זו הפכה עם השנים להיות הנורמה השלטת. למעט "קיטורים" תכופים על עמדותיה של התקשורת, התרגל הציבור לעמדות התקשורת אך הצביע בבחירות ההיפך מהמלצות כתביו ופרשניו.
לאחרונה חל סחף נוסף ובלתי ראוי בעמדות התקשורת היא החלה להילחם במתנחלים.
כלי הנשק המצוי בידה הינו הכלי המסוכן ביותר: ציורו של היריב בצבעים מכוערים= דמוניזציה.
מעקב אחר התנהגות התקשורת בימים אלה מעלה ללא ספק את הסוגיה של תמיכה גורפת של העיתונות הכתובה והמשודרת בעמדותיו של ראש הממשלה ובהתנהגותו הבלתי דמוקרטית והדורסנית. אין צורך להזכיר לקוראים את כל אותם מרכיבי התנהגותו של ראש הממשלה, החל מאי קבלת תוצאות המשאלים שלתוצאותיהם התחייב ועד לפיטורי שרים באופן בוטה ואגרסיבי. לעומת זאת יש כן לחזור ולשנן לעיתונאים ולפרשנים אשר שכחו את אחד מתפקידיהם המרכזיים והוא לחשוף את השחיתות לגנותה ולדרוש לסלק את ההולכים בנתיבה.
חלק לא מבוטל מן התקשורת התנתק מתפקיד זה, התפקיד הפך להיות מיותר ובמיוחד כאשר ניתן להוציא לפועל תפישות עולם פוליטיות אשר בהן התקשורת מעוניינת.
בעתיד כאשר כל אותם "הוגי-דעות במשרה חלקית" יחזרו לעסוק: בדמוקרטיה, במוסר ובהתנהגות הציבורית הראויה של המנהיגים, רבים בציבור ינידו ראשם לאות ביטול ויאמרו "עכשיו תורנו לקחת פסק זמן מן הערכים הללו, למדנו מכם".
מלחמה זו במתנחלים ותומכיהם נושאת בימים אלה אופי מסוכן ביותר, תוצאותיה ניכרות כבר, ואין מי ששם להן סכר.
מי שישים עצמו מעל לאירועים והרחק מהם יוכל להבין את עומק השסע שראש הממשלה יוצר בימים אלה. התקשורת ללא ביקורת עצמית, התייצבה כחייל במערכה זו.
קמפיין התמיכה בהתנתקות בכל מחיר כולל השחרה ודמוניזציה של מתנגדיה מגיע בימים אלה לשיאים שלא יאומנו.
נכון הוא כי עשבים שוטים בימין פועלים באופן חריג ובלתי אחראי אך הם נופלים לידיהם של אנשי תקשורת העטים עליהם כמוצאי שלל רב. בשבועיים האחרונים נתפרסמו כמעט בכל אמצעי התקשורת מאמרים, תיאורים ואזהרות אשר המכנה המשותף בין כולם היה לקחת את החריג החד-פעמי ולהפוך אותו לנורמה של הימין תומך המתנחלים.
הדברים כה קשים עד כי נראה לעומד מן הצד כאילו נדברו כולם לקמפיין מסיבי אשר מטרתו אחת: לא רק לתמוך בהתנתקות, אלה להשחיר את פניו של כל מי שמתנגד לה והוא בבחינת פורע חוק, מסוכן לציבור, פרימיטיבי אשר אסור לכל אדם בר- דעת להימנות על חבריו.
דב גולדשטיין במאמרו "במעריב" ("אין לי אחים" NRG 3.7.05) נוקט בלשון מדהימה בארסיותה: "יהודי לא מגרש יהודי, יהודי רק רוצח יהודי, לגרש אסור לרצוח מותר... הם אויביו של העם היהודי וכו' וכו'". גולדשטיין יצר תחושה אצל הקורא כי כולם הם בבחינת רוצחים שופכי שמן ומסמרים על הכביש והוא דורש במפגיע מן הרשויות לנהוג בפורעים ביד קשה ולכלאם. לגולדשטיין ברור לחלוטין כי 99% מקרב המתנחלים וכל מנהיגיהם רואים בהתנהגות זו כבלתי ראויה ובזויה ואף על פי כן הוא נותן לקוראים תחושה כי מדובר בתופעה רחבה. אין לי ספק שקוראים רבים כמו דב גולדשטין עשו הכללות. רבים אחרים כעסו על המשטמה והשנאה אצל הכותב.
אטילה שומפבלי מ- ynet מצא מילואימניק אשר בשובו מחברון אמר: "אלה אינם אחיי", והדבר גרר מאות תגובות באתר וחלק היו נוטפות ארס ושנאה.
לפני שנים כאשר עדיין שירתי במילואים עשיתי שנה אחר שנה בגבול הצפון וברוב הפעמים בקיבוצים אשר על הגבול . עשיתי לילות במארבים ובסיורים ותמיד הרגשתי כי חברי קיבוץ "משגב עם", לדוגמא, הם אחיי וזאת למרות שהמערכת הערכית שלהם הייתה כה מתריסה מול ערכי שלי. השבת לא הייתה שבת, הכשרות לא הייתה קיימת, חברי אכלו בחדר האוכל הקיבוצי, בזמן שאני אכלתי מנות קרב, והחגיגות של חברי הקיבוץ הצעירים עם המתנדבות הגיעו עד לפתח האוהל הצבאי שלי.
לרגע קט לא חשבתי במושגים אפילו חלקיים כי לא באתי לשמור על אחיי, אלא בדיוק ההיפך הייתי גאה ביותר במשימות שמלאתי ולא ייחסתי כל חשיבות להבדלים שבינינו. באותם ימים אם מישהו היה מעלה בדעתו כי לימים כמות ההתרסה כלפי הדתיים והימניים תהיה פושה ברמה כפי שהיא היום הייתי מחייך ומבטל זאת כלאחר יד.
הכותבים החריפים למיניהם ומגישי התוכניות כמו: חיים יבין וחבריו יוצרים כיום תנועה אדירה של שנאה וארס. די לגלוש באתרי האינטרנט השונים ולקרוא תגובות של הכותבים, על המאמרים שכביכול אובייקטיבים כדי להבין כי אחריות גדולה מוטלת על כתפי הכותבים.
אומה משוסעת עד לתהומות שעוברת מניפולציות אל עבר השנאה תתקשה להגן על עצמה בעת פקודה.
כותב המאמר הוא מנכ"ל כנס ירושלים.
אם התקשורת הייתה תומכת בהתנתקות כפי שאכן קרה מתחילתה של התוכנית, ומסתפקת בכך, ניתן היה אולי לעבור לסדר היום, שהרי התנהגות זו הפכה עם השנים להיות הנורמה השלטת. למעט "קיטורים" תכופים על עמדותיה של התקשורת, התרגל הציבור לעמדות התקשורת אך הצביע בבחירות ההיפך מהמלצות כתביו ופרשניו.
לאחרונה חל סחף נוסף ובלתי ראוי בעמדות התקשורת היא החלה להילחם במתנחלים.
כלי הנשק המצוי בידה הינו הכלי המסוכן ביותר: ציורו של היריב בצבעים מכוערים= דמוניזציה.
מעקב אחר התנהגות התקשורת בימים אלה מעלה ללא ספק את הסוגיה של תמיכה גורפת של העיתונות הכתובה והמשודרת בעמדותיו של ראש הממשלה ובהתנהגותו הבלתי דמוקרטית והדורסנית. אין צורך להזכיר לקוראים את כל אותם מרכיבי התנהגותו של ראש הממשלה, החל מאי קבלת תוצאות המשאלים שלתוצאותיהם התחייב ועד לפיטורי שרים באופן בוטה ואגרסיבי. לעומת זאת יש כן לחזור ולשנן לעיתונאים ולפרשנים אשר שכחו את אחד מתפקידיהם המרכזיים והוא לחשוף את השחיתות לגנותה ולדרוש לסלק את ההולכים בנתיבה.
חלק לא מבוטל מן התקשורת התנתק מתפקיד זה, התפקיד הפך להיות מיותר ובמיוחד כאשר ניתן להוציא לפועל תפישות עולם פוליטיות אשר בהן התקשורת מעוניינת.
בעתיד כאשר כל אותם "הוגי-דעות במשרה חלקית" יחזרו לעסוק: בדמוקרטיה, במוסר ובהתנהגות הציבורית הראויה של המנהיגים, רבים בציבור ינידו ראשם לאות ביטול ויאמרו "עכשיו תורנו לקחת פסק זמן מן הערכים הללו, למדנו מכם".
מלחמה זו במתנחלים ותומכיהם נושאת בימים אלה אופי מסוכן ביותר, תוצאותיה ניכרות כבר, ואין מי ששם להן סכר.
מי שישים עצמו מעל לאירועים והרחק מהם יוכל להבין את עומק השסע שראש הממשלה יוצר בימים אלה. התקשורת ללא ביקורת עצמית, התייצבה כחייל במערכה זו.
קמפיין התמיכה בהתנתקות בכל מחיר כולל השחרה ודמוניזציה של מתנגדיה מגיע בימים אלה לשיאים שלא יאומנו.
נכון הוא כי עשבים שוטים בימין פועלים באופן חריג ובלתי אחראי אך הם נופלים לידיהם של אנשי תקשורת העטים עליהם כמוצאי שלל רב. בשבועיים האחרונים נתפרסמו כמעט בכל אמצעי התקשורת מאמרים, תיאורים ואזהרות אשר המכנה המשותף בין כולם היה לקחת את החריג החד-פעמי ולהפוך אותו לנורמה של הימין תומך המתנחלים.
הדברים כה קשים עד כי נראה לעומד מן הצד כאילו נדברו כולם לקמפיין מסיבי אשר מטרתו אחת: לא רק לתמוך בהתנתקות, אלה להשחיר את פניו של כל מי שמתנגד לה והוא בבחינת פורע חוק, מסוכן לציבור, פרימיטיבי אשר אסור לכל אדם בר- דעת להימנות על חבריו.
דב גולדשטיין במאמרו "במעריב" ("אין לי אחים" NRG 3.7.05) נוקט בלשון מדהימה בארסיותה: "יהודי לא מגרש יהודי, יהודי רק רוצח יהודי, לגרש אסור לרצוח מותר... הם אויביו של העם היהודי וכו' וכו'". גולדשטיין יצר תחושה אצל הקורא כי כולם הם בבחינת רוצחים שופכי שמן ומסמרים על הכביש והוא דורש במפגיע מן הרשויות לנהוג בפורעים ביד קשה ולכלאם. לגולדשטיין ברור לחלוטין כי 99% מקרב המתנחלים וכל מנהיגיהם רואים בהתנהגות זו כבלתי ראויה ובזויה ואף על פי כן הוא נותן לקוראים תחושה כי מדובר בתופעה רחבה. אין לי ספק שקוראים רבים כמו דב גולדשטין עשו הכללות. רבים אחרים כעסו על המשטמה והשנאה אצל הכותב.
אטילה שומפבלי מ- ynet מצא מילואימניק אשר בשובו מחברון אמר: "אלה אינם אחיי", והדבר גרר מאות תגובות באתר וחלק היו נוטפות ארס ושנאה.
לפני שנים כאשר עדיין שירתי במילואים עשיתי שנה אחר שנה בגבול הצפון וברוב הפעמים בקיבוצים אשר על הגבול . עשיתי לילות במארבים ובסיורים ותמיד הרגשתי כי חברי קיבוץ "משגב עם", לדוגמא, הם אחיי וזאת למרות שהמערכת הערכית שלהם הייתה כה מתריסה מול ערכי שלי. השבת לא הייתה שבת, הכשרות לא הייתה קיימת, חברי אכלו בחדר האוכל הקיבוצי, בזמן שאני אכלתי מנות קרב, והחגיגות של חברי הקיבוץ הצעירים עם המתנדבות הגיעו עד לפתח האוהל הצבאי שלי.
לרגע קט לא חשבתי במושגים אפילו חלקיים כי לא באתי לשמור על אחיי, אלא בדיוק ההיפך הייתי גאה ביותר במשימות שמלאתי ולא ייחסתי כל חשיבות להבדלים שבינינו. באותם ימים אם מישהו היה מעלה בדעתו כי לימים כמות ההתרסה כלפי הדתיים והימניים תהיה פושה ברמה כפי שהיא היום הייתי מחייך ומבטל זאת כלאחר יד.
הכותבים החריפים למיניהם ומגישי התוכניות כמו: חיים יבין וחבריו יוצרים כיום תנועה אדירה של שנאה וארס. די לגלוש באתרי האינטרנט השונים ולקרוא תגובות של הכותבים, על המאמרים שכביכול אובייקטיבים כדי להבין כי אחריות גדולה מוטלת על כתפי הכותבים.
אומה משוסעת עד לתהומות שעוברת מניפולציות אל עבר השנאה תתקשה להגן על עצמה בעת פקודה.
כותב המאמר הוא מנכ"ל כנס ירושלים.