למר אריאל שרון, רוב שלום וברכה.
לאחר התלבטויות נוקבות החלטתי לשגר אליך מכתב של כאב. מכתב של קצין (רס"ן במיל') שבמשך שנים רבות שירת בנאמנות ומאמץ את רשויות הביטחון, והנה לפתע קורעים אותו מכל ערכי היסוד עליהם הוא חי וגדל. במהלך שהינך מוביל, אתה קורע אומה שלמה. אין זו רק גזירת גירוש של מתיישבי גוש קטיף אלא סטירת לחי לכל ערכי היסוד של הציונות ומדינת ישראל לדורותיה.
לצערי, תיזכר בתולדות ישראל לא כאריאל שרון אבי ההתיישבות, אלא כמחריבה הגדול: הן של ימית והן של גוש קטיף.
המשבר העמוק שלנו הינו הן בעצם המהלך של ניתוק יהודים מחבל אדמתם, נושא שאתה היית ספינת הדגל שלו. התמוטטות שלמה של חזון, העלולה להובילנו לעברי פי פחת מבחינת החיבור שלנו לארצנו. בעקבות המהלך שלך יקומו ממשיכיך, או מתנגדיך, וימשיכו מהלכים כואבים יותר וחדים יותר של המשך הרס הבנייה וההיאחזות בשטחי ארץ ישראל.
אתה יורה יריית פתיחה שאחריתה לא תשורנה. אולם הכואב מכל הינה הדליגיטימציה שנערכת בראשותך לציבור ערכי, ציבור רחב וגדול של אנשי חזון. על מי הינך נשען? מחלקי הסרטים הכחולים בצמתים, בתשלום כמובן, לא בהתנדבות, הינם אויביך הגדולים משכבר הימים, אנשי שלום עכשיו! הלכך פיללת? ומנגד ניצב הציבור שגידלת וטיפחת ואותו אתה כעת רומס ברגל זדונית.
מדוע? מהו מקסם השווא הזה? חזון אוסלו המתנפץ לא הספיק לנו? מהם תעתועי השווא החדשים? תמיכת אומות העולם החוזרות ומכזבות בנו? דומני שהקריעה שהינך קורע בעם הינה איומה ונוראה, ואחריתה מי ישורנה. תחושת ההשפלה, הרמיסה והניכור היא נוראית. עליך לחשוב שנית האם מחיר זה שאנו עתידים לשלם בתוכנו פנימה שווה את מקסם השווא המדומה מול הפלסטינים, שהרי לכולנו ברור כיום שאפילו שקט זמני לא ישרור לאחר גזרת הגירוש.
כואב לי מאד שבני, עלם חמודות וחייל מצטיין, המתחיל בימים אילו את קורס הקצינים מתוך פטריוטיות גדולה נאלץ להתמודד עם התחבטויות של פרישה מהקורס זאת כדי שלא להגיע למצב של סירוב פקודה. ואני, לאחר שנים כה רבות, נאלץ בפעם הראשונה בחיי לסרב לצאת למילואים. אסור לנו לסייע לעקירה, ומתוך כאב אנו נאלצים להתמודד עם אחינו שהם עצמנו ובשרנו. ולמה אנו נאלצים לסרב? כל זאת מתוך אידיאולוגיה צרופה של אהבת העם והארץ, היונקת מאותם ערכים בהם ראינו בך מקור השראה וחזון, והנה לפתע כל זה מתמסמס. מה היעד הבא? בריחה מירושלים?
במציאות שנוצרה, בה התקשורת מעוותת את דמות ההתיישבות ומשווה לה מראה של ציבור אלים ואגרסיבי אנו נדחקים לפינה. התחושה היא תחושת נידוי, שדווקא הציבור הערכי והאמוני הופך לשעיר לעזאזל.
הרבי מלובאוויטש אמר בזמנו שכל המרים יד על ארץ ישראל משלם על כך, וכך היה.
אני יכול רק להתפלל שנזכה לראותך במיטבך, כאיש הר הבית והחזון העשוי ללא חת, ולא כאיש ההתקפלות והנסיגות.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".
לאחר התלבטויות נוקבות החלטתי לשגר אליך מכתב של כאב. מכתב של קצין (רס"ן במיל') שבמשך שנים רבות שירת בנאמנות ומאמץ את רשויות הביטחון, והנה לפתע קורעים אותו מכל ערכי היסוד עליהם הוא חי וגדל. במהלך שהינך מוביל, אתה קורע אומה שלמה. אין זו רק גזירת גירוש של מתיישבי גוש קטיף אלא סטירת לחי לכל ערכי היסוד של הציונות ומדינת ישראל לדורותיה.
לצערי, תיזכר בתולדות ישראל לא כאריאל שרון אבי ההתיישבות, אלא כמחריבה הגדול: הן של ימית והן של גוש קטיף.
המשבר העמוק שלנו הינו הן בעצם המהלך של ניתוק יהודים מחבל אדמתם, נושא שאתה היית ספינת הדגל שלו. התמוטטות שלמה של חזון, העלולה להובילנו לעברי פי פחת מבחינת החיבור שלנו לארצנו. בעקבות המהלך שלך יקומו ממשיכיך, או מתנגדיך, וימשיכו מהלכים כואבים יותר וחדים יותר של המשך הרס הבנייה וההיאחזות בשטחי ארץ ישראל.
אתה יורה יריית פתיחה שאחריתה לא תשורנה. אולם הכואב מכל הינה הדליגיטימציה שנערכת בראשותך לציבור ערכי, ציבור רחב וגדול של אנשי חזון. על מי הינך נשען? מחלקי הסרטים הכחולים בצמתים, בתשלום כמובן, לא בהתנדבות, הינם אויביך הגדולים משכבר הימים, אנשי שלום עכשיו! הלכך פיללת? ומנגד ניצב הציבור שגידלת וטיפחת ואותו אתה כעת רומס ברגל זדונית.
מדוע? מהו מקסם השווא הזה? חזון אוסלו המתנפץ לא הספיק לנו? מהם תעתועי השווא החדשים? תמיכת אומות העולם החוזרות ומכזבות בנו? דומני שהקריעה שהינך קורע בעם הינה איומה ונוראה, ואחריתה מי ישורנה. תחושת ההשפלה, הרמיסה והניכור היא נוראית. עליך לחשוב שנית האם מחיר זה שאנו עתידים לשלם בתוכנו פנימה שווה את מקסם השווא המדומה מול הפלסטינים, שהרי לכולנו ברור כיום שאפילו שקט זמני לא ישרור לאחר גזרת הגירוש.
כואב לי מאד שבני, עלם חמודות וחייל מצטיין, המתחיל בימים אילו את קורס הקצינים מתוך פטריוטיות גדולה נאלץ להתמודד עם התחבטויות של פרישה מהקורס זאת כדי שלא להגיע למצב של סירוב פקודה. ואני, לאחר שנים כה רבות, נאלץ בפעם הראשונה בחיי לסרב לצאת למילואים. אסור לנו לסייע לעקירה, ומתוך כאב אנו נאלצים להתמודד עם אחינו שהם עצמנו ובשרנו. ולמה אנו נאלצים לסרב? כל זאת מתוך אידיאולוגיה צרופה של אהבת העם והארץ, היונקת מאותם ערכים בהם ראינו בך מקור השראה וחזון, והנה לפתע כל זה מתמסמס. מה היעד הבא? בריחה מירושלים?
במציאות שנוצרה, בה התקשורת מעוותת את דמות ההתיישבות ומשווה לה מראה של ציבור אלים ואגרסיבי אנו נדחקים לפינה. התחושה היא תחושת נידוי, שדווקא הציבור הערכי והאמוני הופך לשעיר לעזאזל.
הרבי מלובאוויטש אמר בזמנו שכל המרים יד על ארץ ישראל משלם על כך, וכך היה.
אני יכול רק להתפלל שנזכה לראותך במיטבך, כאיש הר הבית והחזון העשוי ללא חת, ולא כאיש ההתקפלות והנסיגות.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".