מאחר שמוקיעיה הנחרצים של "הסרבנות" נוטים לגרור את הדיון בסוגיה למישור האישי ומאחר שכבר השתחררתי ממערכת הביטחון לאחר מילוי חובתי האזרחית במערכי הסדיר והמילואים, לא נותר לי אלא להבהיר לבני הפלוגתא שלי בנושא "הסרבנות" כיצד הייתי נוהג אילו נכפה עליי ביצוע פקודת גירוש של אוכלוסייה אזרחית, בין אם יהודית או ערבית.
אילו הייתי מקבל, למשל, פקודה לגרש אוכלוסייה ערבית שומרת חוק, ואפילו היה מדובר ב- 100 איש בלבד, לא הייתי מסתפק בסירוב פקודה בלבד אלא הייתי מנתק כל מגע עם צה"ל ומסרב להיות מזוהה איתו בכל דרך שהיא. אם כך הייתי נוהג ביחס לתרחיש גירוש של אוכלוסייה ערבית, על אחת כמה וכמה הייתי מתקומם ומסרב בכל תוקף להיות מזוהה עם צבא הכופה עליי לבצע פקודת גירוש נגד בני עמי.
אין כאן שום דילמה מוסרית. העניין הוא כל כך מובן מאליו, עד שעצם הדיון הציבורי בסוגיית "הסרבנות" בהקשר לטרנספר של אוכלוסייה אזרחית הוא תעודת קלון לעם ולמדינה. מדינה המתייחסת לאזרחיה כאל פרמטרים הנדסיים, המתומרנים ונגרסים על פי מפרטיהם הטכניים של פרויקטים ממלכתיים, היא בלהה של גיהינום אורוולייני.
בל נשגה באשליות. "ההתנתקות" לא תעבור, גם אם צה"ל יגרש את תושבי חבל קטיף. ברובד הנפשי הקולקטיבי לא יהיה מרפא לפצעי "ההתנתקות". דינמיקת הטרנספר מגלמת בתוכה הטמעה של פתולוגיה מוסרית, שתהפוך את מדינת ישראל למנגנון אימתני ומנוכר המאיים על האזרחים.
אשר על כן, עם המתהדר במוסריותו אינו יכול להסתפק בסירוב פקודה. על כל איש מצפון, המשרת עדיין במערך הביטחוני, להתנתק לחלוטין מכוחות הביטחון כל עוד תלויה ועומדת באוויר כוונת הפשיעה נגד אוכלוסייה אזרחית.
בימים אלה מתגבשת היערכות ציבורית במסגרת "הליכוד" ובחוגים אזרחיים לכינונו של בית דין לפשעי "ההתנתקות", אשר ישמש מכשיר רב עוצמה לניקוי אורוות במערכת הפוליטית, הצבאית והמינהלית. תנאי הבסיס לשיקומו של צה"ל הוא הדחתו של הפיקוד הבכיר, שמגבלותיו האינטלקטואליות, המוסריות והנפשיות מאיימות על חוסנו הביטחוני והמוסרי של צבא העם, על כל ההשלכות החמורות המשתמעות מכך ביחס לשרידותה של מדינת ישראל.
אילו הייתי מקבל, למשל, פקודה לגרש אוכלוסייה ערבית שומרת חוק, ואפילו היה מדובר ב- 100 איש בלבד, לא הייתי מסתפק בסירוב פקודה בלבד אלא הייתי מנתק כל מגע עם צה"ל ומסרב להיות מזוהה איתו בכל דרך שהיא. אם כך הייתי נוהג ביחס לתרחיש גירוש של אוכלוסייה ערבית, על אחת כמה וכמה הייתי מתקומם ומסרב בכל תוקף להיות מזוהה עם צבא הכופה עליי לבצע פקודת גירוש נגד בני עמי.
אין כאן שום דילמה מוסרית. העניין הוא כל כך מובן מאליו, עד שעצם הדיון הציבורי בסוגיית "הסרבנות" בהקשר לטרנספר של אוכלוסייה אזרחית הוא תעודת קלון לעם ולמדינה. מדינה המתייחסת לאזרחיה כאל פרמטרים הנדסיים, המתומרנים ונגרסים על פי מפרטיהם הטכניים של פרויקטים ממלכתיים, היא בלהה של גיהינום אורוולייני.
בל נשגה באשליות. "ההתנתקות" לא תעבור, גם אם צה"ל יגרש את תושבי חבל קטיף. ברובד הנפשי הקולקטיבי לא יהיה מרפא לפצעי "ההתנתקות". דינמיקת הטרנספר מגלמת בתוכה הטמעה של פתולוגיה מוסרית, שתהפוך את מדינת ישראל למנגנון אימתני ומנוכר המאיים על האזרחים.
אשר על כן, עם המתהדר במוסריותו אינו יכול להסתפק בסירוב פקודה. על כל איש מצפון, המשרת עדיין במערך הביטחוני, להתנתק לחלוטין מכוחות הביטחון כל עוד תלויה ועומדת באוויר כוונת הפשיעה נגד אוכלוסייה אזרחית.
בימים אלה מתגבשת היערכות ציבורית במסגרת "הליכוד" ובחוגים אזרחיים לכינונו של בית דין לפשעי "ההתנתקות", אשר ישמש מכשיר רב עוצמה לניקוי אורוות במערכת הפוליטית, הצבאית והמינהלית. תנאי הבסיס לשיקומו של צה"ל הוא הדחתו של הפיקוד הבכיר, שמגבלותיו האינטלקטואליות, המוסריות והנפשיות מאיימות על חוסנו הביטחוני והמוסרי של צבא העם, על כל ההשלכות החמורות המשתמעות מכך ביחס לשרידותה של מדינת ישראל.