חולצות, סטיקרים, סרטים, סיסמאות, הפגנות, צמתים, חסימת כבישים, דיסקים, הסברה, פנים אל פנים, דוכנים, סירוב פקודה, שרשרת מכוניות- אנשים, צעדה אל הגוש, העתקת מגורים... זוהי רשימה חלקית של מגוון פעילויות, שכל אחד מאיתנו, נוטל בהן חלק.
ישנם כאלה, שחלקם מסתכם בתליית הסרט הכתום, וישנם כאלה, שמסירותם פרצה את כל המחסומים. באיזה שהוא מקום נסתר ועמוק, כל אחד מאיתנו, שואל את עצמו: האם זה יעזור??
האם יש משהו שיכול לעזור? מנסים, משתדלים, כואבים, דואגים... למישהו יש תסריט לפעילות, שאכן תצליח להוות חסימה? "תוכנית ההתנתקות" כבר יצאה אל הדרך, עשרות אלפי חיילים מגויסים למימון המשימה החשובה: המשטרה, הפרקליטות, השב"כ, בתי המשפט, אין בניהם כל הבדל. כולם ממלאים את צו ההתנתקות. כל אחד בתפקידו ובדרכו.
מישהי אמרה לי, שבעזרת ה', וגם לצערנו הרב, יש לנו מדינה חזקה, הצבא חזק. המשטרה חזקה. מערכת אכיפת החוק חזקה. מהם הכלים שבידינו, כי יכול נוכל להם?
אכן, הכוח החיצוני מצוי בידיהם. אבל הכוח הפנימי נמצא בידינו. הוא נסתר מן העין ועמוק מן הלב. אין צר בעולם, שיוכל לשים עליו את ידו. לא הפחדות, לא מאסרים, לא מכות. לא עינויים לא השחרת פנים וגם לא בתי המשפט. הכוח שעמד להם ל 5000 הפצמ"רים. יעמוד איתן גם בצרה המתנתקת.
ככל שננסה להבין את הקושי בו חיים אחינו, אנשי גוש קטיף, לא נוכל לרדת, לעומק הרגשתם. כשם שאיננו יכולים להבין, איך חיים תחת אש לאורך ימים, לא נוכל להבין עד הסוף את הרגשתם עכשיו. פעמיים ביום אנחנו אומרים את פרשת קריאת שמע. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך..." וכולם מכירים את השאלה, כיצד זה שהממון = מאודך, מוזכר לאחר הנפש. התשובה גם היא ידועה. העני חשוב כמת.
אחינו היקרים, אנשי גוש קטיף. מהיכן שואבים אתם את הכוחות, שהם הבסיס לכלי מלחמתנו? מפעל חייכם תלוי על בלימה. הבית האהוב והמטופח, הגינה, המשק החקלאי, הפרנסה, החברים, בית הכנסת, האווירה, הווי של שנים, יצירת יש מאין. השקעה יום יומית של חיים. הכל עומד כנידון לתליה, הלבוש בבגדים אדומים, ואתם?
אתם שסופגים מרגמות זה למעלה מארבע שנים, שחייכם גם בבית היקר, לא ממש בטוחים... אתם שספגתם מכות כואבות, וקמתם להמשיך ולבנות, אתם היום חוד החנית, המבעירה אמונה בלבבות. אם הייתם מרימים ידיים, אם הייתם דואגים להסדרים. אם כל אחד מכם, עסוק היה בדאגתו ובצרתו האישית- מלחמתנו הייתה אבודה. ארצנו לזרים נתונה.
אחינו היקרים, נושאי דגל האמונה, לא לחינם בחר בכם ה' לעמוד במשימה.
אהבת ה' אליכם בניו היקרים, היא ניכרת וגלויה. הוא מגלה את פניו אליכם בכל יום ושעה. אתם חיים בניסים גלויים. אין להם הסבר בדרך הטבע. וכי יכול להיות, שכל השפע הזה יגמר באופן הכי גרוע? ברור לעין כל, שהקב"ה אוהב אתכם, הוא ממשיך להחיותכם בניסים ולנס הגדול ביותר, כולנו , ממש מחכים.
אינני הוזה או חולמת. המציאות היא כואבת וקשה, אבל עם ישראל שלנו, הוא מעל לחוקי הבריאה. מרגמות אמורות להרוג. פיצוצן המרעיש קטלני. אבל החוקים שלנו מנצחים גם אויב אכזרי.
אחינו הגיבורים, אנשי גוש קטיף, המתח מורגש באוויר, אם אנחנו חשים בו, בכל אזורי ארצנו, אתם על אחת כמה וכמה. מישהו, שיש לו חולה מסוכן בביתו, יכול להרים ידיים? ראיתם פעם הורים לילד חולה, שאמרו נואש? כן, כולנו יודעים שממחלה מסוימת, לא תמיד מחלימים, אבל הורים? על בנם החולה, הם בשום פנים ואופן לא מוותרים. כל עוד הלב דופק. קיימת אפשרות לחיים, ההורים לנס מצפים!
בביתנו, מחלה, חולי-רע ושמו "התנתקות". גם אצלנו, המצב מאד קשה ועגום, אבל, כל עוד אנחנו שם- אנחנו, מצפים לנס.
מאמינים בקב"ה, שהוא מנסה אותנו, בניסיון קשה, שנצא ממנו בגדול, החולה יקום ממיטתו. וסיפורי מופתים כאלה, לא חסרים, אפילו בדור יתום כשלנו. הימים הבאים לקראתנו מורכבים וכבדים, אבל בסופם אור גדול.
אויבנו, מובילי ההתנתקות, מנסים מזה חודשים, לתת לנו את התחושה, שהכל אבוד, ההתנתקות היא עובדה קיימת, שטיפת המוח התקשורתית, מנסה להחדיר את הרעיון לראשנו, שנתייאש, שנבין, שהסיפור חתום, ואין עוד מה לעשות. שנרים ידיים. שנכנע מבפנים. הם יודעים, שברגע, שאנחנו נעכל ונפנים את רעיון ההתנתקות, הם ניצחו. הבצוע המעשי, הוא רק הסעיף האחרון. השבירה הפנימית או העוצמה הפנימית, היא זו שתקבע, את המציאות המעשית.
מיום ליום נהייה קשה יותר. טבעת ההתנתקות סוגרת עלינו, לוחצת ומתהדקת יותר ויותר. בעיניים של טבע אנחנו גמורים. אבל עם ישראל, הוא מעבר לטבע, וטבעם של אנשי גוש קטיף הוא הנס. האם לה' מעצור מלהושיע?
ההיסטוריה היהודית, רצופה בדוגמאות, של ישועה הנוגדת את כללי הטבע. מסיפורי התורה על מכות מצרים וקריעת ים סוף, דרך סיפורי הנביאים כדוגמת חזקיהו וסנחריב (מלכים ב', י"ח-י"ט) ועד לימינו אלה ממש. בכל דור ודור, קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם.
מלחמת המכבים, למשל גם היא הייתה חסרת כל הגיון מעשי. אבל הקב"ה נתן "גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך". אנחנו, לא הכרזנו מלחמה, אבל המציאות בה אנו חיים, תואמת כמעט מילה במילה, למילות תפילת "על הניסים" וגם אנחנו נזכה בעזרת ה' "לתשועת גדולה ופורקן כהיום הזה".
רופאים, הנאבקים על חייו של חולה. פועלים במישור המעשי, בתוך גדרי העולם הזה. השאלה, אם יצליחו מאמציהם, נתונה אך ורק בידיו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.
אנחנו פועלים בשטח- צובעים את הארץ בכתום, והתוצאה תקבע למעלה.
לגזירה הקשה המרחפת עלינו יש שורש עליון, היא נגזרה עלינו בשמים. מטולטלת נעה כל העת. מתנדנדת בין כף החובה לכף הזכות. כל מצווה, כל תפילה, כל עזרה הדדית, מטים את כולנו לכף הזכות ומעל לכולן מצוות האמונה בה'.
בפסוקים רבים בספר תהילים מסביר לנו דוד המלך, שעצם הביטחון בה', הוא מקור הישועה.
"גל אל ה', יפלטהו, יצילהו, כי חפץ בו" (תהילים כ"ב, ט').
"גל על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה" (שם ל"ז, ה').
"תוציאני מרשת זו טמנו לי, כי אתה מעוזי " (שם ל"א, ח').
"... והבוטח בה'- חסד יסובבנו" (שם ל"ב, י').
אמונה חזקה בחי העולמים, שבכוחו להושיענו ללא מעצורים, היא הזכות, שתעמוד לנו, שאכן נזכה לישועה גדולה ולהתהפכות החשיכה לאורה.
באמונה ננצח.
ישנם כאלה, שחלקם מסתכם בתליית הסרט הכתום, וישנם כאלה, שמסירותם פרצה את כל המחסומים. באיזה שהוא מקום נסתר ועמוק, כל אחד מאיתנו, שואל את עצמו: האם זה יעזור??
האם יש משהו שיכול לעזור? מנסים, משתדלים, כואבים, דואגים... למישהו יש תסריט לפעילות, שאכן תצליח להוות חסימה? "תוכנית ההתנתקות" כבר יצאה אל הדרך, עשרות אלפי חיילים מגויסים למימון המשימה החשובה: המשטרה, הפרקליטות, השב"כ, בתי המשפט, אין בניהם כל הבדל. כולם ממלאים את צו ההתנתקות. כל אחד בתפקידו ובדרכו.
מישהי אמרה לי, שבעזרת ה', וגם לצערנו הרב, יש לנו מדינה חזקה, הצבא חזק. המשטרה חזקה. מערכת אכיפת החוק חזקה. מהם הכלים שבידינו, כי יכול נוכל להם?
אכן, הכוח החיצוני מצוי בידיהם. אבל הכוח הפנימי נמצא בידינו. הוא נסתר מן העין ועמוק מן הלב. אין צר בעולם, שיוכל לשים עליו את ידו. לא הפחדות, לא מאסרים, לא מכות. לא עינויים לא השחרת פנים וגם לא בתי המשפט. הכוח שעמד להם ל 5000 הפצמ"רים. יעמוד איתן גם בצרה המתנתקת.
ככל שננסה להבין את הקושי בו חיים אחינו, אנשי גוש קטיף, לא נוכל לרדת, לעומק הרגשתם. כשם שאיננו יכולים להבין, איך חיים תחת אש לאורך ימים, לא נוכל להבין עד הסוף את הרגשתם עכשיו. פעמיים ביום אנחנו אומרים את פרשת קריאת שמע. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך..." וכולם מכירים את השאלה, כיצד זה שהממון = מאודך, מוזכר לאחר הנפש. התשובה גם היא ידועה. העני חשוב כמת.
אחינו היקרים, אנשי גוש קטיף. מהיכן שואבים אתם את הכוחות, שהם הבסיס לכלי מלחמתנו? מפעל חייכם תלוי על בלימה. הבית האהוב והמטופח, הגינה, המשק החקלאי, הפרנסה, החברים, בית הכנסת, האווירה, הווי של שנים, יצירת יש מאין. השקעה יום יומית של חיים. הכל עומד כנידון לתליה, הלבוש בבגדים אדומים, ואתם?
אתם שסופגים מרגמות זה למעלה מארבע שנים, שחייכם גם בבית היקר, לא ממש בטוחים... אתם שספגתם מכות כואבות, וקמתם להמשיך ולבנות, אתם היום חוד החנית, המבעירה אמונה בלבבות. אם הייתם מרימים ידיים, אם הייתם דואגים להסדרים. אם כל אחד מכם, עסוק היה בדאגתו ובצרתו האישית- מלחמתנו הייתה אבודה. ארצנו לזרים נתונה.
אחינו היקרים, נושאי דגל האמונה, לא לחינם בחר בכם ה' לעמוד במשימה.
אהבת ה' אליכם בניו היקרים, היא ניכרת וגלויה. הוא מגלה את פניו אליכם בכל יום ושעה. אתם חיים בניסים גלויים. אין להם הסבר בדרך הטבע. וכי יכול להיות, שכל השפע הזה יגמר באופן הכי גרוע? ברור לעין כל, שהקב"ה אוהב אתכם, הוא ממשיך להחיותכם בניסים ולנס הגדול ביותר, כולנו , ממש מחכים.
אינני הוזה או חולמת. המציאות היא כואבת וקשה, אבל עם ישראל שלנו, הוא מעל לחוקי הבריאה. מרגמות אמורות להרוג. פיצוצן המרעיש קטלני. אבל החוקים שלנו מנצחים גם אויב אכזרי.
אחינו הגיבורים, אנשי גוש קטיף, המתח מורגש באוויר, אם אנחנו חשים בו, בכל אזורי ארצנו, אתם על אחת כמה וכמה. מישהו, שיש לו חולה מסוכן בביתו, יכול להרים ידיים? ראיתם פעם הורים לילד חולה, שאמרו נואש? כן, כולנו יודעים שממחלה מסוימת, לא תמיד מחלימים, אבל הורים? על בנם החולה, הם בשום פנים ואופן לא מוותרים. כל עוד הלב דופק. קיימת אפשרות לחיים, ההורים לנס מצפים!
בביתנו, מחלה, חולי-רע ושמו "התנתקות". גם אצלנו, המצב מאד קשה ועגום, אבל, כל עוד אנחנו שם- אנחנו, מצפים לנס.
מאמינים בקב"ה, שהוא מנסה אותנו, בניסיון קשה, שנצא ממנו בגדול, החולה יקום ממיטתו. וסיפורי מופתים כאלה, לא חסרים, אפילו בדור יתום כשלנו. הימים הבאים לקראתנו מורכבים וכבדים, אבל בסופם אור גדול.
אויבנו, מובילי ההתנתקות, מנסים מזה חודשים, לתת לנו את התחושה, שהכל אבוד, ההתנתקות היא עובדה קיימת, שטיפת המוח התקשורתית, מנסה להחדיר את הרעיון לראשנו, שנתייאש, שנבין, שהסיפור חתום, ואין עוד מה לעשות. שנרים ידיים. שנכנע מבפנים. הם יודעים, שברגע, שאנחנו נעכל ונפנים את רעיון ההתנתקות, הם ניצחו. הבצוע המעשי, הוא רק הסעיף האחרון. השבירה הפנימית או העוצמה הפנימית, היא זו שתקבע, את המציאות המעשית.
מיום ליום נהייה קשה יותר. טבעת ההתנתקות סוגרת עלינו, לוחצת ומתהדקת יותר ויותר. בעיניים של טבע אנחנו גמורים. אבל עם ישראל, הוא מעבר לטבע, וטבעם של אנשי גוש קטיף הוא הנס. האם לה' מעצור מלהושיע?
ההיסטוריה היהודית, רצופה בדוגמאות, של ישועה הנוגדת את כללי הטבע. מסיפורי התורה על מכות מצרים וקריעת ים סוף, דרך סיפורי הנביאים כדוגמת חזקיהו וסנחריב (מלכים ב', י"ח-י"ט) ועד לימינו אלה ממש. בכל דור ודור, קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם.
מלחמת המכבים, למשל גם היא הייתה חסרת כל הגיון מעשי. אבל הקב"ה נתן "גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך". אנחנו, לא הכרזנו מלחמה, אבל המציאות בה אנו חיים, תואמת כמעט מילה במילה, למילות תפילת "על הניסים" וגם אנחנו נזכה בעזרת ה' "לתשועת גדולה ופורקן כהיום הזה".
רופאים, הנאבקים על חייו של חולה. פועלים במישור המעשי, בתוך גדרי העולם הזה. השאלה, אם יצליחו מאמציהם, נתונה אך ורק בידיו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.
אנחנו פועלים בשטח- צובעים את הארץ בכתום, והתוצאה תקבע למעלה.
לגזירה הקשה המרחפת עלינו יש שורש עליון, היא נגזרה עלינו בשמים. מטולטלת נעה כל העת. מתנדנדת בין כף החובה לכף הזכות. כל מצווה, כל תפילה, כל עזרה הדדית, מטים את כולנו לכף הזכות ומעל לכולן מצוות האמונה בה'.
בפסוקים רבים בספר תהילים מסביר לנו דוד המלך, שעצם הביטחון בה', הוא מקור הישועה.
"גל אל ה', יפלטהו, יצילהו, כי חפץ בו" (תהילים כ"ב, ט').
"גל על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה" (שם ל"ז, ה').
"תוציאני מרשת זו טמנו לי, כי אתה מעוזי " (שם ל"א, ח').
"... והבוטח בה'- חסד יסובבנו" (שם ל"ב, י').
אמונה חזקה בחי העולמים, שבכוחו להושיענו ללא מעצורים, היא הזכות, שתעמוד לנו, שאכן נזכה לישועה גדולה ולהתהפכות החשיכה לאורה.
באמונה ננצח.