בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הורה לאישה להשיב את שני ילדיה לאביהם, היושב בברוקלין בארצות הברית, מקום הולדתם ומגוריהם, ולשלם הוצאות משפט.
"יעדיה של אמנת האג ומטרתן של המדינות המתקשרות הן למנוע מצב שהעברת קטינים ממדינה למדינה ושינוי מקום מגוריהם הרגיל ישמשו כמכשיר להפעיל לחצים בסכסוך בין הוריהם, ויש לקיים את האמנה כלשונה, אחרת תרוקן האמנה מתוכנה ולא ייושמו יעדיה", קבע בית המשפט.
בבית המשפט התברר שבני הזוג הם ישראלים שעברו להתגורר לאחר נישואיהם בבית הוריו של הבעל בברוקלין, ושם נולדו ילדיהם. עשרה ימים לאחר הולדת הבן השני תכננה המשפחה כי האב ייסע לישראל כדי לקיים לבנו הבכור, שהיה אז בן שלוש, את טקס ה"חלקה" בהר מירון. אולם האישה, שכאמור הייתה לאחר לידה, דחתה את ההצעה ועמדה על כך שכל המשפחה תיסע לארץ.
סוכם מראש כי האב ישהה שבוע בישראל ויחזור לניו יורק, ואילו האם ושני ילדיה יישארו לתקופה ארוכה יותר, ומועד חזרתם ייקבע מאוחר יותר.
האישה טענה כי בעלה נטש אותה עם הילדים בארץ ואף תבעה ממנו מזונות, אולם בבית המשפט הוכח כי הבעל והאב לא ויתר על כך שהילדים יחזרו לביתם בניו-יורק, ואף קיים לשם כך משא ומתן עם האם. האישה העמידה תנאי חזרה לניו יורק, בהם הפקדת 20 אלף דולר לצורכי מחיה.
השופטת סיוון כתבה בהחלטתה כי הקביעה של בית משפט בניו יורק שמקום מגוריהם הרגיל של הילדים טרם הבאתם לישראל הוא ברוקלין תקפה, וכי אין לבית משפט בישראל סמכות לשנות החלטה זו. השופטת הוסיפה כי "כל תנאי של ממון שהאישה מעמידה הוא פרס עבורה בהיותה חוטפת ילדיה".
כמו כן ציינה השופטת כי האישה משכה הליכים משפטיים ללא בסיס עובדתי כדי לעכב את מועד השבת הילדים למקום מגוריהם הרגיל. השופטת חייבה את האישה לשלם לבעלה 40 אלף ש"ח הוצאות משפט.
כמו כן הורתה השופטת לאישה להפקיד בידיה (של השופטת) את דרכוניהם האמריקנים של הילדים וגם את דרכוניהם הישראלים, אם הונפקו כאלה, וכן את כל המסמכים הקשורים בהם. השופטת קבעה עוד כי האישה תכננה מראש להגיע לארץ עם הילדים במטרה להישאר כאן, ונתלתה בסכסוכים בינה לבין בעלה כדי לטעון שנטש אותה אף על פי שהדבר אינו נכון.
"יעדיה של אמנת האג ומטרתן של המדינות המתקשרות הן למנוע מצב שהעברת קטינים ממדינה למדינה ושינוי מקום מגוריהם הרגיל ישמשו כמכשיר להפעיל לחצים בסכסוך בין הוריהם, ויש לקיים את האמנה כלשונה, אחרת תרוקן האמנה מתוכנה ולא ייושמו יעדיה", קבע בית המשפט.
בבית המשפט התברר שבני הזוג הם ישראלים שעברו להתגורר לאחר נישואיהם בבית הוריו של הבעל בברוקלין, ושם נולדו ילדיהם. עשרה ימים לאחר הולדת הבן השני תכננה המשפחה כי האב ייסע לישראל כדי לקיים לבנו הבכור, שהיה אז בן שלוש, את טקס ה"חלקה" בהר מירון. אולם האישה, שכאמור הייתה לאחר לידה, דחתה את ההצעה ועמדה על כך שכל המשפחה תיסע לארץ.
סוכם מראש כי האב ישהה שבוע בישראל ויחזור לניו יורק, ואילו האם ושני ילדיה יישארו לתקופה ארוכה יותר, ומועד חזרתם ייקבע מאוחר יותר.
האישה טענה כי בעלה נטש אותה עם הילדים בארץ ואף תבעה ממנו מזונות, אולם בבית המשפט הוכח כי הבעל והאב לא ויתר על כך שהילדים יחזרו לביתם בניו-יורק, ואף קיים לשם כך משא ומתן עם האם. האישה העמידה תנאי חזרה לניו יורק, בהם הפקדת 20 אלף דולר לצורכי מחיה.
השופטת סיוון כתבה בהחלטתה כי הקביעה של בית משפט בניו יורק שמקום מגוריהם הרגיל של הילדים טרם הבאתם לישראל הוא ברוקלין תקפה, וכי אין לבית משפט בישראל סמכות לשנות החלטה זו. השופטת הוסיפה כי "כל תנאי של ממון שהאישה מעמידה הוא פרס עבורה בהיותה חוטפת ילדיה".
כמו כן ציינה השופטת כי האישה משכה הליכים משפטיים ללא בסיס עובדתי כדי לעכב את מועד השבת הילדים למקום מגוריהם הרגיל. השופטת חייבה את האישה לשלם לבעלה 40 אלף ש"ח הוצאות משפט.
כמו כן הורתה השופטת לאישה להפקיד בידיה (של השופטת) את דרכוניהם האמריקנים של הילדים וגם את דרכוניהם הישראלים, אם הונפקו כאלה, וכן את כל המסמכים הקשורים בהם. השופטת קבעה עוד כי האישה תכננה מראש להגיע לארץ עם הילדים במטרה להישאר כאן, ונתלתה בסכסוכים בינה לבין בעלה כדי לטעון שנטש אותה אף על פי שהדבר אינו נכון.