הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" היום אינה עוסקת בטילים על שדרות. "חומה אנושית נגד המתנחלים" זועק העיתון הנפוץ במדינה. לפחות באופן תת הכרתי משתמע מן הכותרת, כי המתנחלים הם אנטי אנושיים. וכאילו כדי לחזק את הרושם, מטושטשות במתכוון פני המפגינים מול המצור, ונותרות גלויות באנושיותן פני החיילים, המטילים את המצור על אחיהם. רצח אופי גלוי וסמוי, מסיבי ובלתי פוסק, מלווה אותנו זה זמן רב, אומנם לאחרונה מגיע הוא לשיאים, שידענו רק על אדמת נכר...
מדוע עמיר פרץ, אלוף חסימת הכבישים, לא היה אף פעם אסיר במתקני השב"כ? ברור, למה. כי מה זה שייך לשב"כ? ומדוע הצעירים שלנו מעונים פתאום במתקנים האפלים הללו? התשובה, לכאורה פשוטה: כי במסגרת הדמוניזציה משתדלים להציגנו כאויב המדינה. פעם הערבים היו נתונים למשטר הצבאי, וכיום, אנחנו. אבל את הערבים, לפחות, לא גייסו לצה"ל ולא תבעו מהם לגרש את משפחותיהם במו ידיהם.
בכביש שליד כפר חב"ד. נשפך שם שמן ופוזרו מסמרים מיוחדים לגרימת תקרים בגלגלים. מיותר לציין, מה עלול הדבר לגרום בכביש סואן.
ב 29.6.05 ברבע לאחת שודר ברשת "קול ישראל" קולו של אדם, אשר בעילום שם הזדהה כקצין משטרה בדימוס, הבקיא בעניינים. הוא סיפר על מעצר משטרתי של החשודים במעשה, אשר כבר הודו. אולם בהתערבות השב"כ שוחררו האנשים, ונאסר פרסום שמותיהם, כי הם סוכני השב"כ מכפר ערבי באזור מודיעין, וחשיפתם עלולה לסכן את חייהם...
הפרובוקציות נועדו להשחיר באופן מהותי נוסף את פנינו, אבל מה לעשות, התפירה הייתה גסה מדי, והחוטים החלו לבלוט החוצה. ואז לא רק חסימת כבישים, אלא, החשיבה, כביכול, על כך, נדדו מתחום המשטרה לממלכת השב"כ, שאיננה יודעת גבולות, ושהשמש איננה שוקעת או אולי איננה זורחת שם. מעצרים ליליים נוסח סטלין פקדו את צעירינו, וכעת מנסים בעינויים ובשאר השיטות האפלות להכריח אותם להודות בפשעים, שלא ביצעו, על מנת לחלץ את איילי השב"כ מן הבוץ. שב"כ הפך למלת הקסם, כמו ק.ג.ב. בבריה"מ. כאן נאלמים דום, והשאלות על מה ולמה מתאדות מן האופק.
ופה מתעוררת הסכנה הגדולה, שחורגת מתחום הפרט, ואף מתחום המגזר. בעידן רבין התרחשה הפרת איזון מסוכנת בין גופים חשאיים. בוטלה, למעשה, השפעתם של מוסד ואמ"ן על הממשלה, ולעומתם השיג השב"כ את השפעתו הבלעדית. הדבר נבע משמאלניותו המובהקת, שגרמה לתמיכה עיוורת בתהליך אוסלו. וכעת דוחק השב"כ גם את רגליה של המשטרה האזרחית וחודר עמוק לתחומה . אין כבר צורך בנימוק סביר של המעצרים, בנוהל תקין, בקשר החשוד עם עו"ד ובהגבלת אמצעי החקירה ותנאיי המעצר. כעת הכל מותר. מה זה אומר לגבי אופי המשטר, שבתוכו אנחנו חיים?
כששיחרר גורבצ'וב את האסירים הפולטיים, מניינם היה אלף מאה ומשהו ל 250 מליון תושבי המדינה. כעת יש לנו קבר קרוב ל 400 אסירים פוליטיים מתוך האוכלוסייה של כ 5 מליון יהודי ישראל משמע, אחוז האסירים הפוליטיים אצלנו גבוה פי 17 לעומת ברית המועצות שאחרי סטלין!
וממשלתנו דאגה לכ 2000 מקומות לאסירים פוליטיים בהמשך הדרך, שסופה מי ינחש?
אנחנו במדרון החלקלק לרודנות, לעריצות, שבה השליט ומשפחתו חסינים בפני החוק, אומנם אין שום הגנה למתנגדיו. האם המטרה מקדשת את האמצעים? הלא יהפכו האמצעים עצמם למטרה? הגלגל, גם בפוליטיקה, סופו להתהפך, וכורי הבור עלולים ליפול לתוכו ולהחליף בו את מתנגדיהם. ואז גם הטיעון המוסרי לא יעמוד לאסיריו.
כותב המאמר הוא אסיר ציון לשעבר, ודוד של אשר וודקה מעצורי השב"כ.
מדוע עמיר פרץ, אלוף חסימת הכבישים, לא היה אף פעם אסיר במתקני השב"כ? ברור, למה. כי מה זה שייך לשב"כ? ומדוע הצעירים שלנו מעונים פתאום במתקנים האפלים הללו? התשובה, לכאורה פשוטה: כי במסגרת הדמוניזציה משתדלים להציגנו כאויב המדינה. פעם הערבים היו נתונים למשטר הצבאי, וכיום, אנחנו. אבל את הערבים, לפחות, לא גייסו לצה"ל ולא תבעו מהם לגרש את משפחותיהם במו ידיהם.
בכביש שליד כפר חב"ד. נשפך שם שמן ופוזרו מסמרים מיוחדים לגרימת תקרים בגלגלים. מיותר לציין, מה עלול הדבר לגרום בכביש סואן.
ב 29.6.05 ברבע לאחת שודר ברשת "קול ישראל" קולו של אדם, אשר בעילום שם הזדהה כקצין משטרה בדימוס, הבקיא בעניינים. הוא סיפר על מעצר משטרתי של החשודים במעשה, אשר כבר הודו. אולם בהתערבות השב"כ שוחררו האנשים, ונאסר פרסום שמותיהם, כי הם סוכני השב"כ מכפר ערבי באזור מודיעין, וחשיפתם עלולה לסכן את חייהם...
הפרובוקציות נועדו להשחיר באופן מהותי נוסף את פנינו, אבל מה לעשות, התפירה הייתה גסה מדי, והחוטים החלו לבלוט החוצה. ואז לא רק חסימת כבישים, אלא, החשיבה, כביכול, על כך, נדדו מתחום המשטרה לממלכת השב"כ, שאיננה יודעת גבולות, ושהשמש איננה שוקעת או אולי איננה זורחת שם. מעצרים ליליים נוסח סטלין פקדו את צעירינו, וכעת מנסים בעינויים ובשאר השיטות האפלות להכריח אותם להודות בפשעים, שלא ביצעו, על מנת לחלץ את איילי השב"כ מן הבוץ. שב"כ הפך למלת הקסם, כמו ק.ג.ב. בבריה"מ. כאן נאלמים דום, והשאלות על מה ולמה מתאדות מן האופק.
ופה מתעוררת הסכנה הגדולה, שחורגת מתחום הפרט, ואף מתחום המגזר. בעידן רבין התרחשה הפרת איזון מסוכנת בין גופים חשאיים. בוטלה, למעשה, השפעתם של מוסד ואמ"ן על הממשלה, ולעומתם השיג השב"כ את השפעתו הבלעדית. הדבר נבע משמאלניותו המובהקת, שגרמה לתמיכה עיוורת בתהליך אוסלו. וכעת דוחק השב"כ גם את רגליה של המשטרה האזרחית וחודר עמוק לתחומה . אין כבר צורך בנימוק סביר של המעצרים, בנוהל תקין, בקשר החשוד עם עו"ד ובהגבלת אמצעי החקירה ותנאיי המעצר. כעת הכל מותר. מה זה אומר לגבי אופי המשטר, שבתוכו אנחנו חיים?
כששיחרר גורבצ'וב את האסירים הפולטיים, מניינם היה אלף מאה ומשהו ל 250 מליון תושבי המדינה. כעת יש לנו קבר קרוב ל 400 אסירים פוליטיים מתוך האוכלוסייה של כ 5 מליון יהודי ישראל משמע, אחוז האסירים הפוליטיים אצלנו גבוה פי 17 לעומת ברית המועצות שאחרי סטלין!
וממשלתנו דאגה לכ 2000 מקומות לאסירים פוליטיים בהמשך הדרך, שסופה מי ינחש?
אנחנו במדרון החלקלק לרודנות, לעריצות, שבה השליט ומשפחתו חסינים בפני החוק, אומנם אין שום הגנה למתנגדיו. האם המטרה מקדשת את האמצעים? הלא יהפכו האמצעים עצמם למטרה? הגלגל, גם בפוליטיקה, סופו להתהפך, וכורי הבור עלולים ליפול לתוכו ולהחליף בו את מתנגדיהם. ואז גם הטיעון המוסרי לא יעמוד לאסיריו.
כותב המאמר הוא אסיר ציון לשעבר, ודוד של אשר וודקה מעצורי השב"כ.