התקופה בה צבא היה בנוי על ציות עיוור לפקודות חלפה מן העולם במדינות דמוקרטיות.
במדינות טוטליטריות היו החיילים מפחדים, ובצדק, ממפקדיהם יותר מאשר מן האויב. אם לא מילאו פקודה לרצון מפקדיהם היו אלה יורים בהם.
בצבא שלנו היה קיים הערך "אחרי". ערך זה נזנח על ידי הדיקטאטור הנוכל שלנו. אם איוולת ההתנתקות הייתה מעשה מדיני אמיתי, היה עליו לתת דוגמה אישית. לפני שיקרא למתיישבים חלוצים לנטוש בתיהם, היה צריך לתת דוגמא ולנטוש את חוותו ולהחזירה לאויבינו.
הוא כמובן לא עשה זאת, כי המניע מאחרי כל המהלך שלו הוא נוכלות ואגואיסטית שנועדה רק להסב את תשומת הלב של הציבור מנוכלויות ה"אי היווני" ושכמותם.
עכשיו הוא מצליח להפוך את צבאנו לצבא של משרתי הדיקטאטור. הגיוס הטוטלי של התקשורת והאליטות המשפטיות למלחמה ב"סרבנות" מצפונית היא עדות לכך.
אלא שבצבאנו היה קיים ערך נוסף ולא פחות חשוב מאשר "אחרי". זהו ערך ה"דבקות במשימה". בערך זה צריך להשתמש במלחמתנו בנוכל.
הנוכלים, כידוע, מנצלים את תמימותם של קורבנותיהם. היושר והחוק מנוצלים על ידם נגד מתנגדיהם כאשר הם עצמם לא חושבים אפילו להתנהג כך. אז עם נוכלים "תהיה גם אתה נוכל". מה שמותר להם מותר גם לנו.
על כן אין לסרב לפקודה צריך פשוט לא לבצעה בכלל או לבצעה ב"חוסר דבקות במשימה". כמו למשל "המהלך פשוט לא נכנס", "האלה לא התרוממה", "הפקודה לא הובנה" וכו'.
כל מפקד יודע, שחיילים אשר יודעים שההסתערות אליה הם נשלחים, היא איוולת, ימצאו כל הזדמנות לתפוס מחסה. לכבוש את היעד הוא לא יצליח עם חיילים כאלה.
אז "אל תסרבו לפקודה", פשוט "אל תדבקו במשימה". ואלה אשר כן ידבקו ויתלהבו, כמו אותו קצין משטרה שנתפס באמירות כמו "שישרפו, אני רוצה מכות" ... וגו', לאלה יאמר. "דעו כי תצולמו, תרשמו ויומכם יגיע".
את הצבא כבר הרסת, כאשר הפכת אותו לכלי פוליטי. חיילים אמיתיים נוטשים צבא זה אם לא בפועל אז ברוח. זה מה שנדרש היום לעשות.
אז קריאת הרבנים צריכה להיות "דינה דמלכות דינה" "אל תסרב רק אל תתלהב". ודי לחכימא ברמיזה.
במדינות טוטליטריות היו החיילים מפחדים, ובצדק, ממפקדיהם יותר מאשר מן האויב. אם לא מילאו פקודה לרצון מפקדיהם היו אלה יורים בהם.
בצבא שלנו היה קיים הערך "אחרי". ערך זה נזנח על ידי הדיקטאטור הנוכל שלנו. אם איוולת ההתנתקות הייתה מעשה מדיני אמיתי, היה עליו לתת דוגמה אישית. לפני שיקרא למתיישבים חלוצים לנטוש בתיהם, היה צריך לתת דוגמא ולנטוש את חוותו ולהחזירה לאויבינו.
הוא כמובן לא עשה זאת, כי המניע מאחרי כל המהלך שלו הוא נוכלות ואגואיסטית שנועדה רק להסב את תשומת הלב של הציבור מנוכלויות ה"אי היווני" ושכמותם.
עכשיו הוא מצליח להפוך את צבאנו לצבא של משרתי הדיקטאטור. הגיוס הטוטלי של התקשורת והאליטות המשפטיות למלחמה ב"סרבנות" מצפונית היא עדות לכך.
אלא שבצבאנו היה קיים ערך נוסף ולא פחות חשוב מאשר "אחרי". זהו ערך ה"דבקות במשימה". בערך זה צריך להשתמש במלחמתנו בנוכל.
הנוכלים, כידוע, מנצלים את תמימותם של קורבנותיהם. היושר והחוק מנוצלים על ידם נגד מתנגדיהם כאשר הם עצמם לא חושבים אפילו להתנהג כך. אז עם נוכלים "תהיה גם אתה נוכל". מה שמותר להם מותר גם לנו.
על כן אין לסרב לפקודה צריך פשוט לא לבצעה בכלל או לבצעה ב"חוסר דבקות במשימה". כמו למשל "המהלך פשוט לא נכנס", "האלה לא התרוממה", "הפקודה לא הובנה" וכו'.
כל מפקד יודע, שחיילים אשר יודעים שההסתערות אליה הם נשלחים, היא איוולת, ימצאו כל הזדמנות לתפוס מחסה. לכבוש את היעד הוא לא יצליח עם חיילים כאלה.
אז "אל תסרבו לפקודה", פשוט "אל תדבקו במשימה". ואלה אשר כן ידבקו ויתלהבו, כמו אותו קצין משטרה שנתפס באמירות כמו "שישרפו, אני רוצה מכות" ... וגו', לאלה יאמר. "דעו כי תצולמו, תרשמו ויומכם יגיע".
את הצבא כבר הרסת, כאשר הפכת אותו לכלי פוליטי. חיילים אמיתיים נוטשים צבא זה אם לא בפועל אז ברוח. זה מה שנדרש היום לעשות.
אז קריאת הרבנים צריכה להיות "דינה דמלכות דינה" "אל תסרב רק אל תתלהב". ודי לחכימא ברמיזה.