המערכה שאנחנו נתונים בה בימים אלה איננה פשוטה. זוהי מערכה כפולה, חיצונית ופנימית. החיצונית היא: לעשות כל מה שניתן כדי לבטל את רוע הגזירה בפועל, שלא ייעקרו חלילה ישובי ישראל היקרים והקדושים, על חילול השם הנורא הכרוך בכך, ועל האשמה הכבדה העלולה להיות מוטלת על כלל ישראל, ה' ישמרנו. אבל במקביל ושלא במנותק, אלא בלב ליבה של המערכה החיצונית, מתקיימת מערכה פנימית, לא פחות חשובה, הנוגעת גם היא עד הנפש. המאבק הפנימי הוא על טהרת הלב שלנו, הלב היהודי.
איך, מול תוכנית רשע נוראה שכזאת, המכוונת כלפינו על ידי אחים, שומרים על לב נקי משנאה? והאם אפשר, היום, עוד להעמיק את האהבה לעם ישראל, עם ה'? לשם כך, נראה שיש להתבונן בארבע נקודות יסודיות:
נקודה ראשונה: יש לדעת שהיחס הנכון, האמיתי, על פי תורה, שיש לנו לנקוט כלפי עם ישראל בכלל וכלפי כל יחיד מיחידיו, תלוי לעולם בהבנת המתח והקשר המורכב בין קדושת ישראל הפנימית, זו שבשורש חייהם, ובין מצבם בתודעה ובפועל, אשר עדיין רחוק מלגלות את כל אור הקודש הטמון בקרבם.
כלומר, לאהוב את עם ישראל, זה לא רק להסתכל על מה שיש בו בפועל ולהחליט שהוא עם נחמד וטוב. אלא לדעת ולהאמין שכל הטוב שאנחנו רואים בפועל בעמנו, איננו אלא "קצה קרחון" של אוצרות אדירים של טוב ושל קדושה הגנוזים במעמקי לבו ונשמתו. וגם שכל חיסרון וקלקול שאנו רואים בו ובעצמנו אינם מבטאים את המהות, אלא את ה"קליפה"; והנשמה, שורש החיים, אינה נפגמת כלל, אלא עומדת כ"אסא ביני חילפי", כשושנה בין החוחים.
נקודה שנייה: ממקורות רבים בתורה נראה שהתגלות אור הנשמה בפועל בעם ישראל תהיה פתאום. למשל: הרב חרל"פ בפירושו להגדה של פסח ("מי מרום" עמוד נ"ד) כותב כי רק על גאולתם הפיזית של ישראל נאמר שהיא תתפתח "קמעא קמעא", אבל גאולת הנפש תהיה פתאום ובחיפזון, כפי שנאמר במלאכי (ג', א'): "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". בוודאי שישנו גם 'תהליך' במובן ה"רגוע" וההדרגתי של המושג ובין מרכיביו השונים הם: החינוך וההשפעה שאנחנו מצווים לקחת בהם חלק, אבל גם הוא איננו אלא הכנה ופינוי הדרך לקראת ההכרעה הפנימית, הפתאומית והחד-משמעית, כמבואר ברישא של אותו פסוק: "הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני".
מדוע הדבר יקרה דווקא באופן הזה?
כאן אנחנו מגיעים לנקודה השלישית: ההכרעה תהיה פתאומית מפני שהמקום הפנימי בו היא תפרוץ הוא בלבו של שדה אנרגטי רב-עוצמה, אשר שני קטבים קיצוניים לו, ומתח עצום ביניהם. מול קדושת הנשמה עומדת "קליפה" החוצצת בעד התגלותה, וה"קליפה" הזאת היא אקטיבית, היא נקראת "נפש טמאה", ויש בה שיעור קומה שלם העומד ופועל כנגד שיעור קומתה של ה"נפש הקדושה". הדבר מבואר באריכות בספר ה'תניא. ב"אורות הקודש", חלק ג', עמ' קל"ה ו- רל"ה, שם מבאר הראי"ה זצ"ל את החשיבות הגדולה של "ידיעה רזית" זו. וכמו ביחיד כך בדור כולו: גם לדור יש "נפש טובה אלוקית", ולעומתה "נפש רעה בהמית".
בדברי חז"ל יש ביטוי "דור צדיקים" לעומת "דור רשעים". "דור רשעים" הוא דור שגברה בו הנפש הבהמית, הטמאה, ואילו "דור צדיקים" הוא דור שגברה בו הנפש הטובה, האלוקית.
ועכשיו אנחנו מגיעים לדורנו המיוחד: מה שנאמר על המתח בין שתי הנפשות נכון לגבי דורנו עשרת מונים. הגמרא בסנהדרין (צ"ח,א') אומרת: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". וכותב מרן הרב זצ"ל במאמר "הדור": דורנו הוא גם "כולו זכאי" וגם "כולו חייב". יש בו שני קטבים בעלי מתח איום ונורא ביניהם. מתאים הוא גם הביטוי המופיע בתיקוני זוהר על דורו של משיח: "ביש מלבר וטב מלגאו" - טוב מבפנים ורע מבחוץ. דווקא מפני שנשמתו גדולה כל כך, לכן "קליפתו" קשה ו"היפר-אקטיבית' כל כך. וכן דעת רבינו ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל: ראה למשל צדקת הצדיק סימן נ"ב: 'והנה רז"ל אמרו שבן דוד אפשר שיבוא בדור שכולו חייב... ויתהפכו לדור חביב ע"י שהשם יתברך יביאם לתשובה. ועל כרחך שנשמתם ממקום גבוה יותר מכל הדורות. דבאמת כל חטאי ישראל אינם בעצם, רק המשילום חז"ל לאסא דקאי ביני חילפי... (ואח"כ מסביר ע"פ הזוהר הקדוש שככל שהשושנה מסובבת בחוחים רבים יותר היא חשובה יותר, ואז הוא כותב:) ותשובה אפשר שיהיה ברגע אחד... וכשהשם יתברך ירצה הרי ברגע אחד יכלו כל הקוצים הסובבים, ויהיה הכל כרצונו ויתגלה שגם מה שמקודם היה הכל לצורך. ועוד הוא מבאר כי דווקא במה שהאדם (או הדור) מסוגל ביותר בקדושה, דווקא בזה הוא עלול ליפול בהפכו (שם סימן ע'), ושדווקא בזמן הכישלון והנפילה מונח הפוטנציאל לעלייה הגדולה ביותר (סימן ע"ו). ועוד הוא מבאר ששורש היצר הרע עצמו אחד הוא עם שורשו של היצר הטוב, והוא בבחינת "טוב מאוד זה יצר הרע" (כמבואר ב"אורות התשובה" שהיצר הרע שומר, כמעין פיקדון, את ה"עזיזות" שעדיין לא יצאה אל הפועל ביצר הטוב).
העיקר: את הסיפור הקשה המתרחש לנגד עינינו נוכל להבין רק על בסופו: כשנשוב כולנו לאלוקינו בתשובה גמורה מאהבה, אז ייהפכו כל הזדונות לזכויות, ומתוך החושך נזכה לאור גדול (ע' ישעיהו ט, א). אסור להפסיק להאמין לרגע במציאותה הגמורה של הנפש הטובה האלוקית, היושבת לה במסתרים, ונאבקת להתגלות. ואנחנו יודעים בבטחה שהיא תנצח ותאמר את המילה האחרונה. מפני שהיא המבטאת את עצמיותם ושורש חייהם של ישראל. ואילו "הנפש הטמאה" איננה כי אם "קליפה", אשר ממלאת תפקיד זמני עד להופעת הפרי הבשל.
הנקודה הרביעית נוגעת לנו, כציבור: מה מקומנו ומה תפקידנו בימים אלה? האם אנחנו, "הטובים", הנאבקים על שלמות העם, התורה והארץ, על ניצחון הטוב ועל הצדקת הקודש, מוגנים אנחנו מפני המלחמה הנוראה בין שתי הנפשות? והתשובה מוכרחה להיות: לא ולא! המלחמה מתרחשת גם בקרבנו פנימה.
יש להיגמל סוף סוף מהתפיסה היהירה של "ברירה טבעית" בין ה"טובים" ובין ה"רעים". כל הדור הוא שיעור קומה אחת, ו"חבלי משיח" הנוראיים אינם פוסחים על שום איבר מאבריו. ודווקא כשנעמיק את האמונה בעצמנו ובשליחותנו, דווקא כשנבין שאנחנו החלק הכי "לבי" של העם, אז נוכל לקלוט שהניסיון המרכזי שלנו הוא בלב, בטהרת הלב. אם זכינו עד עכשיו להיות "הטובים" (באופן יחסי, כציבור, וכמובן דווקא בתחומים בהם "השקענו"), לא יתכן ששליחותנו נפסקה, למרות מה שכעת נראה כאילו העם מאס בה. כלל בידינו: "מעלין בקודש ואין מורידין" (ע' יומא י"ב, ב'). עדיין הננו 'שלוחי דרחמנא' לכלל ישראל, בהגברת הטוב ובהכרעת הזכות.
ואיך מכריעים לכף זכות? אומר רבי נחמן מברסלב: 'דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה...' (ליקוטי מוהר"ן א', רפ"ב).
אלא שכדי להיות מלמדי זכות מוכרחים לטהר את הלב מן הכעס, וכפי שכותב מרן הרב זצ"ל בקבצים (ג, קנ"ח): 'עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה, עינא עלאה, עינא דכולא חיורא. גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות - לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות. גם על המסיתים והמדיחים... וכשמוצאים אותה הנקודה, מסלקים בזה את כוח הארסי שבהסתה עצמה, וכוח המהרס שבה הולך ומתמעט, וסופן של רשעים כאלה גם הם להיות מתקנים"...
זוהי "עבודה שבלב" הנדרשת מאיתנו בעת הזאת: שלא לתת לכעס, לקצף, ליאוש ולתסכול, למלא את לבנו. כל אלה הם 'רעלים' ללב, ומקורם הוא ב"נפש הטמאה". אנחנו חייבים להגביר את כוחה וממשלתה של "הנפש הקדושה", מלאת האמונה, השמחה והאהבה. ככל שנגביר את הטוב, את לימוד הזכות ואת ה"חמלה של חסד" בתוך ליבנו פנימה, שהוא לבו של החלק ה'לבי' ביותר של עם ישראל, כך ניתן כוח לעם כולו להגביר את הטוב הגנוז בקרבו על ה"קליפה" החיצונית השולטת בו עדיין.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
איך, מול תוכנית רשע נוראה שכזאת, המכוונת כלפינו על ידי אחים, שומרים על לב נקי משנאה? והאם אפשר, היום, עוד להעמיק את האהבה לעם ישראל, עם ה'? לשם כך, נראה שיש להתבונן בארבע נקודות יסודיות:
נקודה ראשונה: יש לדעת שהיחס הנכון, האמיתי, על פי תורה, שיש לנו לנקוט כלפי עם ישראל בכלל וכלפי כל יחיד מיחידיו, תלוי לעולם בהבנת המתח והקשר המורכב בין קדושת ישראל הפנימית, זו שבשורש חייהם, ובין מצבם בתודעה ובפועל, אשר עדיין רחוק מלגלות את כל אור הקודש הטמון בקרבם.
כלומר, לאהוב את עם ישראל, זה לא רק להסתכל על מה שיש בו בפועל ולהחליט שהוא עם נחמד וטוב. אלא לדעת ולהאמין שכל הטוב שאנחנו רואים בפועל בעמנו, איננו אלא "קצה קרחון" של אוצרות אדירים של טוב ושל קדושה הגנוזים במעמקי לבו ונשמתו. וגם שכל חיסרון וקלקול שאנו רואים בו ובעצמנו אינם מבטאים את המהות, אלא את ה"קליפה"; והנשמה, שורש החיים, אינה נפגמת כלל, אלא עומדת כ"אסא ביני חילפי", כשושנה בין החוחים.
נקודה שנייה: ממקורות רבים בתורה נראה שהתגלות אור הנשמה בפועל בעם ישראל תהיה פתאום. למשל: הרב חרל"פ בפירושו להגדה של פסח ("מי מרום" עמוד נ"ד) כותב כי רק על גאולתם הפיזית של ישראל נאמר שהיא תתפתח "קמעא קמעא", אבל גאולת הנפש תהיה פתאום ובחיפזון, כפי שנאמר במלאכי (ג', א'): "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". בוודאי שישנו גם 'תהליך' במובן ה"רגוע" וההדרגתי של המושג ובין מרכיביו השונים הם: החינוך וההשפעה שאנחנו מצווים לקחת בהם חלק, אבל גם הוא איננו אלא הכנה ופינוי הדרך לקראת ההכרעה הפנימית, הפתאומית והחד-משמעית, כמבואר ברישא של אותו פסוק: "הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני".
מדוע הדבר יקרה דווקא באופן הזה?
כאן אנחנו מגיעים לנקודה השלישית: ההכרעה תהיה פתאומית מפני שהמקום הפנימי בו היא תפרוץ הוא בלבו של שדה אנרגטי רב-עוצמה, אשר שני קטבים קיצוניים לו, ומתח עצום ביניהם. מול קדושת הנשמה עומדת "קליפה" החוצצת בעד התגלותה, וה"קליפה" הזאת היא אקטיבית, היא נקראת "נפש טמאה", ויש בה שיעור קומה שלם העומד ופועל כנגד שיעור קומתה של ה"נפש הקדושה". הדבר מבואר באריכות בספר ה'תניא. ב"אורות הקודש", חלק ג', עמ' קל"ה ו- רל"ה, שם מבאר הראי"ה זצ"ל את החשיבות הגדולה של "ידיעה רזית" זו. וכמו ביחיד כך בדור כולו: גם לדור יש "נפש טובה אלוקית", ולעומתה "נפש רעה בהמית".
בדברי חז"ל יש ביטוי "דור צדיקים" לעומת "דור רשעים". "דור רשעים" הוא דור שגברה בו הנפש הבהמית, הטמאה, ואילו "דור צדיקים" הוא דור שגברה בו הנפש הטובה, האלוקית.
ועכשיו אנחנו מגיעים לדורנו המיוחד: מה שנאמר על המתח בין שתי הנפשות נכון לגבי דורנו עשרת מונים. הגמרא בסנהדרין (צ"ח,א') אומרת: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". וכותב מרן הרב זצ"ל במאמר "הדור": דורנו הוא גם "כולו זכאי" וגם "כולו חייב". יש בו שני קטבים בעלי מתח איום ונורא ביניהם. מתאים הוא גם הביטוי המופיע בתיקוני זוהר על דורו של משיח: "ביש מלבר וטב מלגאו" - טוב מבפנים ורע מבחוץ. דווקא מפני שנשמתו גדולה כל כך, לכן "קליפתו" קשה ו"היפר-אקטיבית' כל כך. וכן דעת רבינו ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל: ראה למשל צדקת הצדיק סימן נ"ב: 'והנה רז"ל אמרו שבן דוד אפשר שיבוא בדור שכולו חייב... ויתהפכו לדור חביב ע"י שהשם יתברך יביאם לתשובה. ועל כרחך שנשמתם ממקום גבוה יותר מכל הדורות. דבאמת כל חטאי ישראל אינם בעצם, רק המשילום חז"ל לאסא דקאי ביני חילפי... (ואח"כ מסביר ע"פ הזוהר הקדוש שככל שהשושנה מסובבת בחוחים רבים יותר היא חשובה יותר, ואז הוא כותב:) ותשובה אפשר שיהיה ברגע אחד... וכשהשם יתברך ירצה הרי ברגע אחד יכלו כל הקוצים הסובבים, ויהיה הכל כרצונו ויתגלה שגם מה שמקודם היה הכל לצורך. ועוד הוא מבאר כי דווקא במה שהאדם (או הדור) מסוגל ביותר בקדושה, דווקא בזה הוא עלול ליפול בהפכו (שם סימן ע'), ושדווקא בזמן הכישלון והנפילה מונח הפוטנציאל לעלייה הגדולה ביותר (סימן ע"ו). ועוד הוא מבאר ששורש היצר הרע עצמו אחד הוא עם שורשו של היצר הטוב, והוא בבחינת "טוב מאוד זה יצר הרע" (כמבואר ב"אורות התשובה" שהיצר הרע שומר, כמעין פיקדון, את ה"עזיזות" שעדיין לא יצאה אל הפועל ביצר הטוב).
העיקר: את הסיפור הקשה המתרחש לנגד עינינו נוכל להבין רק על בסופו: כשנשוב כולנו לאלוקינו בתשובה גמורה מאהבה, אז ייהפכו כל הזדונות לזכויות, ומתוך החושך נזכה לאור גדול (ע' ישעיהו ט, א). אסור להפסיק להאמין לרגע במציאותה הגמורה של הנפש הטובה האלוקית, היושבת לה במסתרים, ונאבקת להתגלות. ואנחנו יודעים בבטחה שהיא תנצח ותאמר את המילה האחרונה. מפני שהיא המבטאת את עצמיותם ושורש חייהם של ישראל. ואילו "הנפש הטמאה" איננה כי אם "קליפה", אשר ממלאת תפקיד זמני עד להופעת הפרי הבשל.
הנקודה הרביעית נוגעת לנו, כציבור: מה מקומנו ומה תפקידנו בימים אלה? האם אנחנו, "הטובים", הנאבקים על שלמות העם, התורה והארץ, על ניצחון הטוב ועל הצדקת הקודש, מוגנים אנחנו מפני המלחמה הנוראה בין שתי הנפשות? והתשובה מוכרחה להיות: לא ולא! המלחמה מתרחשת גם בקרבנו פנימה.
יש להיגמל סוף סוף מהתפיסה היהירה של "ברירה טבעית" בין ה"טובים" ובין ה"רעים". כל הדור הוא שיעור קומה אחת, ו"חבלי משיח" הנוראיים אינם פוסחים על שום איבר מאבריו. ודווקא כשנעמיק את האמונה בעצמנו ובשליחותנו, דווקא כשנבין שאנחנו החלק הכי "לבי" של העם, אז נוכל לקלוט שהניסיון המרכזי שלנו הוא בלב, בטהרת הלב. אם זכינו עד עכשיו להיות "הטובים" (באופן יחסי, כציבור, וכמובן דווקא בתחומים בהם "השקענו"), לא יתכן ששליחותנו נפסקה, למרות מה שכעת נראה כאילו העם מאס בה. כלל בידינו: "מעלין בקודש ואין מורידין" (ע' יומא י"ב, ב'). עדיין הננו 'שלוחי דרחמנא' לכלל ישראל, בהגברת הטוב ובהכרעת הזכות.
ואיך מכריעים לכף זכות? אומר רבי נחמן מברסלב: 'דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה...' (ליקוטי מוהר"ן א', רפ"ב).
אלא שכדי להיות מלמדי זכות מוכרחים לטהר את הלב מן הכעס, וכפי שכותב מרן הרב זצ"ל בקבצים (ג, קנ"ח): 'עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה, עינא עלאה, עינא דכולא חיורא. גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות - לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות. גם על המסיתים והמדיחים... וכשמוצאים אותה הנקודה, מסלקים בזה את כוח הארסי שבהסתה עצמה, וכוח המהרס שבה הולך ומתמעט, וסופן של רשעים כאלה גם הם להיות מתקנים"...
זוהי "עבודה שבלב" הנדרשת מאיתנו בעת הזאת: שלא לתת לכעס, לקצף, ליאוש ולתסכול, למלא את לבנו. כל אלה הם 'רעלים' ללב, ומקורם הוא ב"נפש הטמאה". אנחנו חייבים להגביר את כוחה וממשלתה של "הנפש הקדושה", מלאת האמונה, השמחה והאהבה. ככל שנגביר את הטוב, את לימוד הזכות ואת ה"חמלה של חסד" בתוך ליבנו פנימה, שהוא לבו של החלק ה'לבי' ביותר של עם ישראל, כך ניתן כוח לעם כולו להגביר את הטוב הגנוז בקרבו על ה"קליפה" החיצונית השולטת בו עדיין.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.