אין לך בכל התורה כולה פרשה שעוסקת בארץ ישראל, בגבולות הארץ, בכיבושה ובהתיישבות בה, כמו פרשת מסעי. אפילו המסעות המפורטים בתחילת הפרשה גם הם היו להגיע לארץ ישראל. וכן סוף הפרשה העוסקת בחלוקת הנחלה לבנות צלפחד שעליהן נאמר: "שהיו מחבבות את הארץ" (רש"י במדבר כ"ו, ס"ד).
ובתוך הפרשה כתוב: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" הוא ליבה של הפרשה. הכתוב הזה מלמד אותנו שמצוות ישוב הארץ מורכבת משני מעשים: האחד הכיבוש והשני ההתיישבות. רש"י מפרש: "'והורשתם' אותה מיושביה ואז 'וישבתם בה' תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". את דבריו מסביר רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" על התורה: ש"המצווה היא 'והורשתם' אבל 'וישבתם' היא ההבטחה".
ולפי פירושו יש רק מצוה אחת והיא - לכבוש את הארץ, ואז אם נהיה ראויים לכך נזכה לישוב בטוח בארץ. ומוסיף שם "אור החיים" ש"הרמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא 'וישבתם' ומכאן סמכו לומר: הכל מעלין לארץ ישראל". כלומר שהרמב"ן חולק על רש"י ולדעתו המצווה היא ההתיישבות, ואילו הכיבוש הוא אמצעי שמאפשר לקיים את מעשה ההתיישבות.
ובמחלוקת זו מכריע "אור החיים" שם כדברי רש"י וכתב: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י ממה שגמר (שהכתוב מסיים): 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', ואם הישיבה היא המצווה היה לו לתלות בעיקר המצווה ולומר: כי לכם נתתי לשבת בה".
כך או כך ב"מצוות ישוב הארץ" יש שני מעשים, הירושה וההתיישבות, אבל אחר שזכינו לרשת את הארץ ולהתיישב בה, עלינו לדעת שארץ ישראל אינה נדל"ן, שאנו יכולים לסחור בה כרצוננו, אלא היא ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ושאם בבחירתנו החפשית נעשה בה שטויות יש לדבר מחיר, וארץ ישראל מגיבה באופנים שונים, שהחריף שבהם הוא הכתוב: "תקיא אתכם הארץ" (ויקרא כ', כ"ב).
אפילו קצב כיבוש הארץ אינו בידינו, גם כאן מגלה לנו התורה שהכיבוש יהיה מעט מעט ככתוב: "ונשל ה' אלקיך את הגויים האל מפניך מעט מעט, לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (דברים ז', כ"ב). ועל כן גם במעט הזה חלה עלינו מצוות ההתיישבות, וכל חבל ארץ הנופל בידינו עלינו ליישבו.
גם לגבי תושבי הארץ הטילה התורה עלינו מגבלות, אומנם היא מתירה לנו לאפשר לנוכרים לגור עמנו, ולפי הראי"ה קוק בכמה מקומות בכתביו האפשרות הזו אינה בדיעבד, אלא לכתחילה, כמו שכתב: "וזהו ה'גר תושב', הגר אשר בשערינו, שלא חדלה תורתנו הקדושה להזכירו בתור אחד הנספחים לחיינו החברתיים ושאנחנו נותנים לו בתוכנו מחיה ועבודה בתור עם שליט על ארצו ונדיב ברוחו".
אך יחד עם זאת התורה דורשת מאיתנו להרחיק מארצנו את הנוכרים הרעים דורשי רעתנו, שהתורה בפרשתנו מתארת אותם: "אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ".
וכשאנו שואלים למה באה עלינו הרעה הזו של גוש קטיף עלינו לזכור שהבאנו לארצנו בהסכם אוסלו עשרות אלפים מרצחים מבקשי נפשנו שהרגו בנו אלפי אזרחים, ועל כך כבר רמז רש"י בפרשתנו: "'והורשתם' אותה מיושביה ואז 'וישבתם בה' תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". ו"אור החיים" בפירושו על הכתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" כתב: שאם אנחנו נאפשר לנוכרים הרעים לשלוט על חלק מארץ ישראל, כי אז הנוכרים הללו לא יסתפקו בחלק שבידם, אלא גם החלק שנשאר בידי ישראל שאתם יושבים בו.
גם אותו הם יצררו לומר קומו צאו ממנו. מהכתוב בתורה ומדברי רש"י ואור החיים אנו למדים שאין אנו יכולים לעשות בארץ ישראל ככל העולה על רוחנו ולהתעלם מתגובת הארץ למעשינו.
אל ניתן להכפיף את קומתנו. וגם אם חלילה יהיו עיכובים במהלך תחייתנו נמשיך בדרכנו וה' יהיה בעזרנו.
ובתוך הפרשה כתוב: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" הוא ליבה של הפרשה. הכתוב הזה מלמד אותנו שמצוות ישוב הארץ מורכבת משני מעשים: האחד הכיבוש והשני ההתיישבות. רש"י מפרש: "'והורשתם' אותה מיושביה ואז 'וישבתם בה' תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". את דבריו מסביר רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" על התורה: ש"המצווה היא 'והורשתם' אבל 'וישבתם' היא ההבטחה".
ולפי פירושו יש רק מצוה אחת והיא - לכבוש את הארץ, ואז אם נהיה ראויים לכך נזכה לישוב בטוח בארץ. ומוסיף שם "אור החיים" ש"הרמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא 'וישבתם' ומכאן סמכו לומר: הכל מעלין לארץ ישראל". כלומר שהרמב"ן חולק על רש"י ולדעתו המצווה היא ההתיישבות, ואילו הכיבוש הוא אמצעי שמאפשר לקיים את מעשה ההתיישבות.
ובמחלוקת זו מכריע "אור החיים" שם כדברי רש"י וכתב: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י ממה שגמר (שהכתוב מסיים): 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', ואם הישיבה היא המצווה היה לו לתלות בעיקר המצווה ולומר: כי לכם נתתי לשבת בה".
כך או כך ב"מצוות ישוב הארץ" יש שני מעשים, הירושה וההתיישבות, אבל אחר שזכינו לרשת את הארץ ולהתיישב בה, עלינו לדעת שארץ ישראל אינה נדל"ן, שאנו יכולים לסחור בה כרצוננו, אלא היא ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ושאם בבחירתנו החפשית נעשה בה שטויות יש לדבר מחיר, וארץ ישראל מגיבה באופנים שונים, שהחריף שבהם הוא הכתוב: "תקיא אתכם הארץ" (ויקרא כ', כ"ב).
אפילו קצב כיבוש הארץ אינו בידינו, גם כאן מגלה לנו התורה שהכיבוש יהיה מעט מעט ככתוב: "ונשל ה' אלקיך את הגויים האל מפניך מעט מעט, לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (דברים ז', כ"ב). ועל כן גם במעט הזה חלה עלינו מצוות ההתיישבות, וכל חבל ארץ הנופל בידינו עלינו ליישבו.
גם לגבי תושבי הארץ הטילה התורה עלינו מגבלות, אומנם היא מתירה לנו לאפשר לנוכרים לגור עמנו, ולפי הראי"ה קוק בכמה מקומות בכתביו האפשרות הזו אינה בדיעבד, אלא לכתחילה, כמו שכתב: "וזהו ה'גר תושב', הגר אשר בשערינו, שלא חדלה תורתנו הקדושה להזכירו בתור אחד הנספחים לחיינו החברתיים ושאנחנו נותנים לו בתוכנו מחיה ועבודה בתור עם שליט על ארצו ונדיב ברוחו".
אך יחד עם זאת התורה דורשת מאיתנו להרחיק מארצנו את הנוכרים הרעים דורשי רעתנו, שהתורה בפרשתנו מתארת אותם: "אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ".
וכשאנו שואלים למה באה עלינו הרעה הזו של גוש קטיף עלינו לזכור שהבאנו לארצנו בהסכם אוסלו עשרות אלפים מרצחים מבקשי נפשנו שהרגו בנו אלפי אזרחים, ועל כך כבר רמז רש"י בפרשתנו: "'והורשתם' אותה מיושביה ואז 'וישבתם בה' תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". ו"אור החיים" בפירושו על הכתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" כתב: שאם אנחנו נאפשר לנוכרים הרעים לשלוט על חלק מארץ ישראל, כי אז הנוכרים הללו לא יסתפקו בחלק שבידם, אלא גם החלק שנשאר בידי ישראל שאתם יושבים בו.
גם אותו הם יצררו לומר קומו צאו ממנו. מהכתוב בתורה ומדברי רש"י ואור החיים אנו למדים שאין אנו יכולים לעשות בארץ ישראל ככל העולה על רוחנו ולהתעלם מתגובת הארץ למעשינו.
אל ניתן להכפיף את קומתנו. וגם אם חלילה יהיו עיכובים במהלך תחייתנו נמשיך בדרכנו וה' יהיה בעזרנו.