בימים אלו כאשר המאבק הכתום מתחדד, חשוב לשים לב על אלו דברים אנו יוצאים להיאבק. אנשים רבים שפגשתי באמצע הדרך שבין נתיבות לכפר מימון ולגוש קטיף עדיין לוחמים את מאבק הדמוקרטיה.
זה לא דמוקרטי הם טוענים בתום ליבם ועדיין חולמים על משאל עם. ישנם הנאבקים את מאבק הציונות, הפינוי הזה הוא חורבן הציונות והמעשה ההתיישבותי הם יאמרו בלהט. וישנם הנאבקים את מאבקה של ארץ ישראל, הארץ האהובה אשר שיממותיה הופרחו על ידי בניה האוהבים, ועתה באים לנתקם בכוח הזרוע.
בשבת שעברה למי שהקשיב נשמע קול אחר. קול האומר "פנו אלי והושעו". בפרשת השבוע מטות קראנו על בני גד ובני ראובן הפונים אל משה בהצעה לצאת חלוצים לפני בני ישראל בכיבוש הארץ ובתמורה לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. משה בתשובתו המחנכת מדגיש בפניהם "אם תחלצו לפני ה' למלחמה".
כלומר המלחמה היא לא מלחמת ישראל, אלא מלחמת ה'. דגש זה מופיע גם בתחילת הפרשה כאשר ה' פונה אל משה בציווי "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" משה בדבריו אל העם משנה את צו ה' ומדגיש "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" הווי אומר המלחמה היא לנקמת ה' ולא לנקמת ישראל.
הדמוקרטיה כבר מזמן אוסלו הפכה לדבר חסר משמעות ותוכן אמיתי. כאשר בניגוד גמור לרצונו של העם, לוקחים אותו למחוזות של שכול מוות וחורבן עצמי, תוך גניבת הקול הציבורי ושוחד גלוי לעין כל, אין יותר משמעות לקול העם. השימוש בדמוקרטיה הפך למעין עבודה זרה שכוהניה בבית המשפט העליון והתקשורת, משתמשים בה על מנת לשעבד את ההמון שעדיין מתפתה להאמין בה.
הציונות שאפה להקים מדינה לעם היהודי ולהיות ככל הגויים, ובכך לפתור את בעיות הרדיפה האנטישמית. הציונות הצליחה במשימתה אך נכשלה כישלון חרוץ בהשגת המטרה. הוקמה מדינה המנסה בכל כוחה להדמות לגויים, והיא משתדלת בכל כוחה למצוא חן בעיני העולם. אולם דווקא מדינה זו מרכזת אליה את כל השנאה האנטישמית. האיום על קיומו של העם היהודי המרוכז במקום אחד, הופך את ניסיון הפיתרון הציוני ברמה האנושית לטעות מסוכנת.
ארץ ישראל היא נקודת המבחן. האם היא ערך בפני עצמו בגלל המעשה ההתיישבותי הציוני וכדו' או שהיא מצוות ה'. המאבק בגוש קטיף אינו על הדמוקרטיה שכבר מזמן איננה, והיא גם לא על הציונות ובוודאי לא על הביטחון. המאבק הוא נגד ה'.
הציבור בגוש קטיף הוא הסמל של האמונה, הוא הסמל של הציבור האמוני, שמחובר למציאות. ציבור אשר מכוח אמונתו בבורא עולם הפריח את החולות, ציבור שמחובר לעשייה חיובית בחקלאות, בכלכלה, בחברה, בצבא ובכל תחום כמעט. האליטה השלטת אשר קוראת תגר על מלכות ה' בעולם, מצאה לה מקום להתגדר בו. היא מעוניינת לפגוע באלטרנטיבה האמונית הצומחת בכל מקום בארץ ומרוכזת בגוש קטיף.
הרצון להגיע להכרעה במעשה גירוש זה בא לידי ביטוי מפורש בדבריהם של מעצבי דעת קהל רבים בשמאל. השנאה, הרצון להרוס בלי תכלית מוסברת כל אלו יכולים להיות מוסברים רק אם מבינים את שורש המאבק. כפי שראינו בפרשת השבוע שעברה משה הקפיד להסביר את תכלית המאבק בטרם היציאה לקרב. גם בימי גדעון הניצחון הגיע כאשר חייליו קראו "חרב ל-ה' ולגדעון" וכך גם במאבקו של דוד כנגד גולית הקורא "מי הפלשתי הערל הזה אשר חרף מערכות א-לוקים חיים", ולא "מערכות ישראל" כפי שקורא הפלשתי אשר נופל לרגלי דוד הנלחם את מלחמת ה'.
הנלחמים את מלחמת ה' מנצחים. איני יודע באיזה קרב ננצח, אך אין לי ספק שבסופו של דבר ננצח.
הצועדים בדרכים שמשדרות לגוש קטיף שמעו את הקול הקורא אליכם "פנו אלי" אומר ה', לא לציונות ולא לדמוקרטיה, לא לביטחון ולא לשלום, פנו אלי והוושעו.
זה לא דמוקרטי הם טוענים בתום ליבם ועדיין חולמים על משאל עם. ישנם הנאבקים את מאבק הציונות, הפינוי הזה הוא חורבן הציונות והמעשה ההתיישבותי הם יאמרו בלהט. וישנם הנאבקים את מאבקה של ארץ ישראל, הארץ האהובה אשר שיממותיה הופרחו על ידי בניה האוהבים, ועתה באים לנתקם בכוח הזרוע.
בשבת שעברה למי שהקשיב נשמע קול אחר. קול האומר "פנו אלי והושעו". בפרשת השבוע מטות קראנו על בני גד ובני ראובן הפונים אל משה בהצעה לצאת חלוצים לפני בני ישראל בכיבוש הארץ ובתמורה לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. משה בתשובתו המחנכת מדגיש בפניהם "אם תחלצו לפני ה' למלחמה".
כלומר המלחמה היא לא מלחמת ישראל, אלא מלחמת ה'. דגש זה מופיע גם בתחילת הפרשה כאשר ה' פונה אל משה בציווי "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" משה בדבריו אל העם משנה את צו ה' ומדגיש "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" הווי אומר המלחמה היא לנקמת ה' ולא לנקמת ישראל.
הדמוקרטיה כבר מזמן אוסלו הפכה לדבר חסר משמעות ותוכן אמיתי. כאשר בניגוד גמור לרצונו של העם, לוקחים אותו למחוזות של שכול מוות וחורבן עצמי, תוך גניבת הקול הציבורי ושוחד גלוי לעין כל, אין יותר משמעות לקול העם. השימוש בדמוקרטיה הפך למעין עבודה זרה שכוהניה בבית המשפט העליון והתקשורת, משתמשים בה על מנת לשעבד את ההמון שעדיין מתפתה להאמין בה.
הציונות שאפה להקים מדינה לעם היהודי ולהיות ככל הגויים, ובכך לפתור את בעיות הרדיפה האנטישמית. הציונות הצליחה במשימתה אך נכשלה כישלון חרוץ בהשגת המטרה. הוקמה מדינה המנסה בכל כוחה להדמות לגויים, והיא משתדלת בכל כוחה למצוא חן בעיני העולם. אולם דווקא מדינה זו מרכזת אליה את כל השנאה האנטישמית. האיום על קיומו של העם היהודי המרוכז במקום אחד, הופך את ניסיון הפיתרון הציוני ברמה האנושית לטעות מסוכנת.
ארץ ישראל היא נקודת המבחן. האם היא ערך בפני עצמו בגלל המעשה ההתיישבותי הציוני וכדו' או שהיא מצוות ה'. המאבק בגוש קטיף אינו על הדמוקרטיה שכבר מזמן איננה, והיא גם לא על הציונות ובוודאי לא על הביטחון. המאבק הוא נגד ה'.
הציבור בגוש קטיף הוא הסמל של האמונה, הוא הסמל של הציבור האמוני, שמחובר למציאות. ציבור אשר מכוח אמונתו בבורא עולם הפריח את החולות, ציבור שמחובר לעשייה חיובית בחקלאות, בכלכלה, בחברה, בצבא ובכל תחום כמעט. האליטה השלטת אשר קוראת תגר על מלכות ה' בעולם, מצאה לה מקום להתגדר בו. היא מעוניינת לפגוע באלטרנטיבה האמונית הצומחת בכל מקום בארץ ומרוכזת בגוש קטיף.
הרצון להגיע להכרעה במעשה גירוש זה בא לידי ביטוי מפורש בדבריהם של מעצבי דעת קהל רבים בשמאל. השנאה, הרצון להרוס בלי תכלית מוסברת כל אלו יכולים להיות מוסברים רק אם מבינים את שורש המאבק. כפי שראינו בפרשת השבוע שעברה משה הקפיד להסביר את תכלית המאבק בטרם היציאה לקרב. גם בימי גדעון הניצחון הגיע כאשר חייליו קראו "חרב ל-ה' ולגדעון" וכך גם במאבקו של דוד כנגד גולית הקורא "מי הפלשתי הערל הזה אשר חרף מערכות א-לוקים חיים", ולא "מערכות ישראל" כפי שקורא הפלשתי אשר נופל לרגלי דוד הנלחם את מלחמת ה'.
הנלחמים את מלחמת ה' מנצחים. איני יודע באיזה קרב ננצח, אך אין לי ספק שבסופו של דבר ננצח.
הצועדים בדרכים שמשדרות לגוש קטיף שמעו את הקול הקורא אליכם "פנו אלי" אומר ה', לא לציונות ולא לדמוקרטיה, לא לביטחון ולא לשלום, פנו אלי והוושעו.