צהרי יום ראשון שיגרתי ב"נווה-דקלים". זאב, אורחי מחו"ל ואני, יוצאים מהרכב ליד משפחת לילנטל.
לפתע, פיצוץ עז ואני מוצא את עצמי עף ונעמד על המדרכה כשכל גופי מתמלא בדם חם ודביק. זאב ידידי, ישב על המדרכה ושתי רגליו היו טבולות בשלולית דם שגדלה מרגע לרגע. כתושב ותיק באזורנו הבנתי מיד ש"זכינו" לקבל כמות לא קטנה של ברזל מזוהם ששלחו אויבינו, יימח שמם וזכרם. סגרתי את החור שבראשי, וניסיתי לחייג למועצה.
מיד הגיעו השכנים ושירותי ההצלה הצדיקים שפינו אותנו תחת אש. "אל תברח לנו, שואג לעברי החובש אנחנו צריכים אותך! תישאר עירני...". לאט לאט הרגשתי שראשי סחרחר עלי והכרתי מתערפלת... ואני מתנתק...
פניתי לאבינו שבשמים ופשוט ביקשתי ממנו: אנא, השאר אותי בעולם הזה. יש לנו עוד הרבה משימות לבצע כאן. אמרתי גם פרק תהילים שעדיין נשאר בזיכרוני... בנוסף לראש, הרגשתי כאב חזק גב התחתון, האלונקה הורטבה בדם.
"בסדר, חסמנו לך את הפצע במותן" אמר לי החובש. "לא" עניתי. "בגב, באמצע, יש לי עוד חור מדמם". ואכן החובשים סובבו אותי על צידי וחבשו גם את החור באמצע הגב. עברנו שני אמבולנסים ומסוק, כנראה כדי לזכות יהודים רבים בהצלתנו. באמצע הטיסה קראתי לקצין שפיקד על המסוק ואמרתי לו: "כעת, יצאת ידי חובת פינוי מ"גוש-קטיף" זה יהיה הפינוי האחרון שלך מהגוש...".
בבית הרפואה צולמתי צילומים רבים. בין כל הרסיסים, נצפו שני רסיסים בגב. אחד גדול, כ-2 ס"מ מעמוד השדרה והשני במותן. רסיס זה לחץ על הגב התחתון ומנע ממני כל תנועת ישיבה או הליכה. ביום הראשון, נחבשו שני הפצעים.
כל העולם התפלל להחלמתנו: בברזיל, אמריקה, אנטוורפן. בתלמודי תורה, גני ילדים, וישיבות הפסיקו את הלימודים והחלו באמירת תהילים. אפילו בתור לרופא השיניים ב"קרית ארבע", אמרו תהילים להחלמתנו.
והנה פלא, ביום השני, בעת החלפת התחבושות, נחבש רק הפצע במותן ואילו הפצע בגב נעלם. מששתי את הגב והגב חלק כבעבר. קראתי לבני משפחתי ואף הם נדהמו. הרופאים הגיעו, חיפשו את הרסיס בבטן ובכל מקום, ואין. פשוט נעלם. איך זה יתכן? הרי הוא מופיע בצילום? היה פצע שדימם? הייתה הגבלה על תנועתי? ואכן, מאותו רגע, שוב יכולתי לשבת, לרדת מהמיטה וללכת. ברוך ה'.
כן מורי ורבותי, זהו כוחן של תפילות. ואם רסיס מתכת ופצע מכוער יכולים להעלם לפתע, גם גזרות רעות יכולות להעלם כהרף עין.
ולאלה מחברינו הדואגים "מה נאכל מחר"? נמליץ לעיין בברכון הקטן שבו אנו מברכים את ברכת- המזון: "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים...
למה לדאוג? וכי הקב"ה שובת חלילה? בעיצומים או בחופשה?
עד היום הוכח, שכל מי ששם ביטחונו בבשר ודם התאכזב. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ימי הגאולה המיוחדים שבהם אנו נמצאים כעת, הם בדיוק כימי צאתנו מארץ מצרים. כמו לידה כואב, אך צריך סבלנות... כל ציר מקרב את הלידה. הדרך הארוכה כבר מאחורינו.
גם אז היו המצרים מאחורינו, המדבר לצידנו. והים לפנינו. היום יש לנו את המחבלים, הממשלה, המנהלת, התשקורת והמשטרה... והתשובה: "דבר אל בני ישראל ויסעו". קדימה.
צריך להמשיך. מה יהיה? מה נאכל מחר? קדימה! לא לדאוג. יש לנו אבא מסור שדואג לכל מחסורינו. נמשיך למלא את מצוות בוראנו: לשתול, לבנות, לחנך לחייך ולהתפתח.
נפסיק להרעיל את עצמנו בתשקורת עוינת ובשמועות המופרחות בחדשות ולא נפנה חלילה לפיתיונות כוזבים של בשר ודם... גם אם הם עטופים בנייר כסף. לבקרים.
וכמו שהרבי אומר: "חשוב טוב, יהיה טוב".
מי שמחזיק למעלה, לא נופל למטה. וכשהמים יגיעו לאף, יבקע הים ונזכה לגאולה השלימה בקרוב ממש. נתחזק באהבת ישראל ונשען על אבינו שבשמים.
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". בדוק ומנוסה, ומי שלא מאמין, מוזמן לבוא לראות. ושוב, תודה רבה על כל התפילות והעזרה.
"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".