כבר שלושים שנה מנסים המתנחלים לשבות את לב העם. אבל העם לא הולך שבי, וקסמים אחרים מושכים את ליבו. חלום ה"שלום עכשיו", הרצון הישן להיעלם ולהיות אחד מעמי העולם, או סתם החיים הטובים, לשבת על מרטיני באיזה בר יוקרתי. אפילו בעצרת בשדרות התערבבו רק מעטים מתושבי העיר בתוך הקהל.
ומסעודה, קשישה מרוקנית אחת, אמרה לי: "מה אתם כל היום רוצים שיגידו שאתם חמודים, תאכלו את הקוסקוס שהכנתי, ותתחילו לצעוד". אבל האם אפשר בכלל לשבות את לב העם?
כלב ויהושע בחטא המרגלים לא שובים את לב העם. להיפך, הם קוראים: "טובה הארץ מאוד מאוד", ובתגובה מבקש העם לרגום אותם באבנים. הדור ההוא לא נכנס לארץ, אלא מת במדבר. גם החשמונאים לא שבו את לב המתייוונים. וגם הבילו"ים, שהיו עשרות בודדות, לא שבו את לב העם היהודי, שרוב רובו נמצא עד היום בגלות.
תמיד היו אלה המעטים שהמשיכו לסחוב את העגלה של העם היהודי. תמיד היו אלה מעטים מול רבים.
הם לא שתקו מפחד מ"מלחמת אחים". הם אמרו ועשו דברים בעוז רוח, אבל לא הצליחו לסחוב אחריהם את כל עם. ולמרות זאת המעשה שלהם שינה את המציאות, החזיר את המוסר, או בנה לנו מדינה.
ועכשיו, כשמתקרבת כל-כך גזירת הגירוש והחורבן, מבקשים שוב במועצת יש"ע בלחץ מספר רבנים לשבות את לב העם. האם בתוך שבוע יקרה מה שלא קרה במשך שלושים שנות התיישבות? זה לא ילך, זה גם לא מה שצריך עכשיו. דרוש מעשה אמיץ.
אם בכלל אפשר לשבות את לב העם, זה יקרה דווקא אם יובילו הלך רוח אחר, נחרץ, שלא מפחד להגיד בקול שלא מוסרי ולא אנושי לגרור אלפי משפחות מהיישובים היהודיים בגוש קטיף.שהצבא או המשטרה שייקחו בזה חלק, ויאמרו שעושים מעשה לא מוסרי ונפשע נגד העם היהודי. ושאנחנו לא מנהלים משא ומתן על המוסר הזה. אבל למועצת יש"ע ולחלק מהרבנים אין אומץ. הם רוצים ללכת בדרך של מחאה פאסיבית בלבד, כדי למשוך את לב העם. הם מפחדים.
ככה לא מנצחים.
לי נדמה שהעם שמע מה שיש לנו להגיד. הוא מבין, הוא יודע. הוא ראה את המעשה, את מסירות הנפש, אבל חלקו בוחר בכל זאת לא להצטרף. וזה העניין בעולם הזה, הבחירה החופשית.
מנהיגים שהובילו מהפך לא חשבו מה העם יחשוב, או יגיד. ואם העם אוהב או לא, הם צעקו את האמת, ואת הדרך, ואפילו הסתכנו שסלעים יעופפו על ראשם מתוך הקהל.
אם לא מוכנים לשלם מחיר, מפסידים. משה רבינו העז, הוא לא אמר לשוטרי בני ישראל במצרים: כמה אתם מתוקים, אלא צעק: "רשע, למה תכה רעך"? אפילו שהעם לא ממש אהב את הדברים.
מי שקרא את עדותו המצמררת של הרב אלנקווה על אלימות השוטרים, מבין שאפשר לחבק ולאהוב את השוטרים, אבל לפעמים צריך גם לדעת לצעוק: "רשע למה תכה רעך"? ובכל זאת עדיין אפשר לנצח, אפשר להציל את היישובים היהודיים של גוש קטיף.
עדיין לא מאוחר לארגן מצעד מחאה עממי. לא בכאילו, כמו שמועצת יש"ע עושה עכשיו, אלא באמת: מאה אלף איש שצועדים בידיים קשורות בסרט כתום, הידיים מונפות אל על, לגוש קטיף. ההמון צועד קדימה, פורץ בידיים קשורות את מעגל השוטרים, בלי אלימות, עד שהמעגל ייפתח.
שרון בעזרת שלוחיו השוטרים יאיים באלימות. במלחמת אחים. אנחנו לא נבהל, לא נרתע. כמו שמרדכי היהודי לא פחד כשכל האחרים השתכרו במשתה אחשורוש.
חלילה לא נרים יד על חייל או שוטר, אבל נהיה מוכנים לחטוף מכות, כדי להציל את העם מהמכה המוסרית והקיומית שגירוש כזה עלול להמית עלינו. נחטוף מכות אבל נמשיך לצעוד. בנחישות. בלי אלימות. כי אם חלילה יהיה גירוש קרוב לוודאי שמכת הטרור תהיה קשה פי אלף. ומכת ההתפרקות מכל ערכי המוסר גם היא תהיה קשה פי אלף.
ההמון נחוש ומסור. אם יבוא בהמוניו הוא יכול למנוע את החורבן והגירוש. ומי יכול לעצור אותו? מועצת יש"ע יכולה. הרבנים יכולים. שרון יודע את זה, ואולי מפעיל לחצים פנימיים, כדי לעצור הכול מבפנים. כדי לשתק את ההמונים.
לכן, אם לא יתארגן מצעד, צריך כל אחד ללכת על פי צו מצפונו ביום פקודה, ולרדת לגוש קטיף ברגל, או ברכב, או בכל דרך אפשרית ולהיכנס, לעזרת אחינו הגיבורים. ולא משנה מה יגידו חלק מהרבנים. תמיד יש גם רבנים אחרים שחושבים אחרת, ולא חשוב מה תגיד מועצת יש"ע, כי אם מועצת יש"ע שוב תקרא לעצור לפני הגדרות, ההמון ישותק, המחאה תשותק והיישובים יחרבו.
מאה אלף איש שיהיו שם, יעצרו את הגירוש, כל אחד יהיה נחשון בן עמינדב שקופץ לפני המחנה, ואז יבואו אחרינו גם מועצת יש"ע והרבנים.
וזה יכול אולי לסחוף אחריו את ההמונים.
ואפילו בלי "כל העם", נלך מעטים מול רבים, כמו שהיה בימי החשמונאים, ובימי אחשוורוש, ובימי המרגלים. ואז אולי, העם יצטרף אלינו. אבל אולי גם לא.
בכל מקרה המציאות יכולה להשתנות, ויהיה יום חג לדורי דורות. כמו שחגגנו תמיד את ניצחון ה"מעטים מול רבים".
ומסעודה, קשישה מרוקנית אחת, אמרה לי: "מה אתם כל היום רוצים שיגידו שאתם חמודים, תאכלו את הקוסקוס שהכנתי, ותתחילו לצעוד". אבל האם אפשר בכלל לשבות את לב העם?
כלב ויהושע בחטא המרגלים לא שובים את לב העם. להיפך, הם קוראים: "טובה הארץ מאוד מאוד", ובתגובה מבקש העם לרגום אותם באבנים. הדור ההוא לא נכנס לארץ, אלא מת במדבר. גם החשמונאים לא שבו את לב המתייוונים. וגם הבילו"ים, שהיו עשרות בודדות, לא שבו את לב העם היהודי, שרוב רובו נמצא עד היום בגלות.
תמיד היו אלה המעטים שהמשיכו לסחוב את העגלה של העם היהודי. תמיד היו אלה מעטים מול רבים.
הם לא שתקו מפחד מ"מלחמת אחים". הם אמרו ועשו דברים בעוז רוח, אבל לא הצליחו לסחוב אחריהם את כל עם. ולמרות זאת המעשה שלהם שינה את המציאות, החזיר את המוסר, או בנה לנו מדינה.
ועכשיו, כשמתקרבת כל-כך גזירת הגירוש והחורבן, מבקשים שוב במועצת יש"ע בלחץ מספר רבנים לשבות את לב העם. האם בתוך שבוע יקרה מה שלא קרה במשך שלושים שנות התיישבות? זה לא ילך, זה גם לא מה שצריך עכשיו. דרוש מעשה אמיץ.
אם בכלל אפשר לשבות את לב העם, זה יקרה דווקא אם יובילו הלך רוח אחר, נחרץ, שלא מפחד להגיד בקול שלא מוסרי ולא אנושי לגרור אלפי משפחות מהיישובים היהודיים בגוש קטיף.שהצבא או המשטרה שייקחו בזה חלק, ויאמרו שעושים מעשה לא מוסרי ונפשע נגד העם היהודי. ושאנחנו לא מנהלים משא ומתן על המוסר הזה. אבל למועצת יש"ע ולחלק מהרבנים אין אומץ. הם רוצים ללכת בדרך של מחאה פאסיבית בלבד, כדי למשוך את לב העם. הם מפחדים.
ככה לא מנצחים.
לי נדמה שהעם שמע מה שיש לנו להגיד. הוא מבין, הוא יודע. הוא ראה את המעשה, את מסירות הנפש, אבל חלקו בוחר בכל זאת לא להצטרף. וזה העניין בעולם הזה, הבחירה החופשית.
מנהיגים שהובילו מהפך לא חשבו מה העם יחשוב, או יגיד. ואם העם אוהב או לא, הם צעקו את האמת, ואת הדרך, ואפילו הסתכנו שסלעים יעופפו על ראשם מתוך הקהל.
אם לא מוכנים לשלם מחיר, מפסידים. משה רבינו העז, הוא לא אמר לשוטרי בני ישראל במצרים: כמה אתם מתוקים, אלא צעק: "רשע, למה תכה רעך"? אפילו שהעם לא ממש אהב את הדברים.
מי שקרא את עדותו המצמררת של הרב אלנקווה על אלימות השוטרים, מבין שאפשר לחבק ולאהוב את השוטרים, אבל לפעמים צריך גם לדעת לצעוק: "רשע למה תכה רעך"? ובכל זאת עדיין אפשר לנצח, אפשר להציל את היישובים היהודיים של גוש קטיף.
עדיין לא מאוחר לארגן מצעד מחאה עממי. לא בכאילו, כמו שמועצת יש"ע עושה עכשיו, אלא באמת: מאה אלף איש שצועדים בידיים קשורות בסרט כתום, הידיים מונפות אל על, לגוש קטיף. ההמון צועד קדימה, פורץ בידיים קשורות את מעגל השוטרים, בלי אלימות, עד שהמעגל ייפתח.
שרון בעזרת שלוחיו השוטרים יאיים באלימות. במלחמת אחים. אנחנו לא נבהל, לא נרתע. כמו שמרדכי היהודי לא פחד כשכל האחרים השתכרו במשתה אחשורוש.
חלילה לא נרים יד על חייל או שוטר, אבל נהיה מוכנים לחטוף מכות, כדי להציל את העם מהמכה המוסרית והקיומית שגירוש כזה עלול להמית עלינו. נחטוף מכות אבל נמשיך לצעוד. בנחישות. בלי אלימות. כי אם חלילה יהיה גירוש קרוב לוודאי שמכת הטרור תהיה קשה פי אלף. ומכת ההתפרקות מכל ערכי המוסר גם היא תהיה קשה פי אלף.
ההמון נחוש ומסור. אם יבוא בהמוניו הוא יכול למנוע את החורבן והגירוש. ומי יכול לעצור אותו? מועצת יש"ע יכולה. הרבנים יכולים. שרון יודע את זה, ואולי מפעיל לחצים פנימיים, כדי לעצור הכול מבפנים. כדי לשתק את ההמונים.
לכן, אם לא יתארגן מצעד, צריך כל אחד ללכת על פי צו מצפונו ביום פקודה, ולרדת לגוש קטיף ברגל, או ברכב, או בכל דרך אפשרית ולהיכנס, לעזרת אחינו הגיבורים. ולא משנה מה יגידו חלק מהרבנים. תמיד יש גם רבנים אחרים שחושבים אחרת, ולא חשוב מה תגיד מועצת יש"ע, כי אם מועצת יש"ע שוב תקרא לעצור לפני הגדרות, ההמון ישותק, המחאה תשותק והיישובים יחרבו.
מאה אלף איש שיהיו שם, יעצרו את הגירוש, כל אחד יהיה נחשון בן עמינדב שקופץ לפני המחנה, ואז יבואו אחרינו גם מועצת יש"ע והרבנים.
וזה יכול אולי לסחוף אחריו את ההמונים.
ואפילו בלי "כל העם", נלך מעטים מול רבים, כמו שהיה בימי החשמונאים, ובימי אחשוורוש, ובימי המרגלים. ואז אולי, העם יצטרף אלינו. אבל אולי גם לא.
בכל מקרה המציאות יכולה להשתנות, ויהיה יום חג לדורי דורות. כמו שחגגנו תמיד את ניצחון ה"מעטים מול רבים".