"ההתנתקות והכיס שלך", זו הייתה הכותרת במדור "עסקים" של עיתון "מעריב" לפני כחודש, שמצאתי על המושב ברכבת החדשה בין ירושלים לתל אביב.
כותרת המשנה של הגיליון סיפרה: "כלכלת ההתנתקות: חוששים אבל אופטימיים". כאן יכולתי לקרוא את תחזיות "נביאי" המשק על המערכת הכלכלית בזמן הנסיגה ולאחריה כולל החקלאות, מחירי הדירות, ומעל לכל הבורסה המהוללת.
במאמר שכותרתו הייתה "מתחברים לצמיחה", כתב דוד ליפקין כי "כבר עתה נראה כי חברות תשתית בינלאומיות מתכוונות להיכנס לפעילות בישראל וברשות הפלסטינית. "תוכנית ההתנתקות" מרצועת עזה היא הזדמנות של המשק הישראלי להתחבר לכלכלה הפלשתינית ולכלכלה העולמית". הטון הזכיר לי את ימי אוסלו, כאילו כל מה שהתרחש בעקבות ההסכם האומלל הזה פשוט לא קרה.
הכל עניין של זיכרון. הרכבת שבה אני חוזר לירושלים מתפתלת ועולה להרי יהודה באיטיות. יש לי זמן לחשוב על הדרך הארוכה של חזרת עם ישראל לארצו, אותו עם שכיום חצוי ונוסע לכיוונים נגדיים.
רכבת ההתנתקות היא רכבת מהירה, דוהרת לעבר העתיד ומתקדמת לתאריך היעד ללא הרף.
הישראלים הנוסעים בכיוונים מנוגדים מצאו, כביכול, תחנת ביניים משותפת בדרך להתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון, כאשר מובילי התוכנית החליטו לדחות את ביצועה עד לאחר תקופת "בין המצרים".
כאשר נודע לשר הביטחון, שאול מופז, על רגישות התקופה שבין י"ז בתמוז ותשעה באב, לחלק ניכר של התושבים המיועדים להיעקר מבתיהם, הוא ראה לנכון להציע לבוס שלו, אריאל שרון, לדחות את הפינוי עד לעשרה באב. ההצעה התקבלה.
יפה, טוב שמקבלי החלטות כל כך גורליות מודעים לסבל ההיסטורי של העם בימים ההם. אבל רק מודעותם לגבי ההשלכות בזמן הזה, תמנע מהם להמיט אסון על כולנו היום.
ימי "בין המיצרים" המתחילים בי"ז בתמוז, שאז הובקעו חומות ירושלים, משמשים כהתראה על הרע שבדרך כאשר לא חושבים על האופן בו הולכים. בתקופת הבית השני, היה הרבה סבל בירושלים, רעב ולחימה עזה נגד הרומאים. אסור לשכוח שהסבל הזה נגרם במידה רבה על ידי הפילוג בעם מול אויב חיצוני שהוביל למלחמת אחים. הסוף היה בתשעה באב, כאשר אוד הצית את בית המקדש. תאריך עצוב זה היה גם התחלת הגלות הארוכה מלאת ייסורים ומצוקה.
בימים שאחרי חורבן הבית נפלה העיר העליונה בידי הרומאים, פליטים זרמו לכל עבר בחיפוש אחרי אוכל ומקלט והגיעו לארבע כנפות הארץ. צעירים רבים העדיפו להטביע את עצמם בים מאשר לחיות בשבי המתועב ברומא.
בחורבן בית שני, בית המקדש בער בלהבות עזות עוד בעשרה באב.
ביצוע ההתנתקות מיד לאחר תקופת "בין המצרים", יזין את הבעירה הטרגית של ההיסטוריה היהודית.
פעולה זו יכולה לגרום, חלילה, לבכייה לדורות כמו שקרה בחטא המרגלים. הסכמי אוסלו היוו פירצה בחומת הנחישות להגן על זכותנו על ארץ ישראל. המלחמה ברחובותינו, שבאה בעקבות הסכמים אלו, הכניסה את העם כולו ל"בין המיצרים". אך רכבת ההתנתקות דוהרת קדימה. לא מצייתים לתמרורי המחבלים, שאומרים בגלוי שהנסיגה היא ניצחון לטרור ושהתחנה הסופית היא ירושלים. לא מפעילים את הצופרים כשברור שאל-קאעידה נמצא בצד השני של הגבול ומחכה שהמצרים ירימו את המחסום בציר פילדלפי.
אבל אצלם, כאמור, הכל עסקים כרגיל. "כלכלת ההתנתקות: חוששים אבל אופטימיים".
מובילי רכבת ההתנתקות לא למדו כלום, הפעם הם רק חוששים מעט מפני תופעות כלכליות שליליות. בקטר יושב שמעון פרס, בדיוק כמו באסון אוסלו, ולידו במקום יצחק רבין ז"ל, יושב אריאל שרון. שניהם מתעלמים מרכבת הטרור שבאה מהכיוון הנגדי. בדיוק על אותה המסילה.
כותרת המשנה של הגיליון סיפרה: "כלכלת ההתנתקות: חוששים אבל אופטימיים". כאן יכולתי לקרוא את תחזיות "נביאי" המשק על המערכת הכלכלית בזמן הנסיגה ולאחריה כולל החקלאות, מחירי הדירות, ומעל לכל הבורסה המהוללת.
במאמר שכותרתו הייתה "מתחברים לצמיחה", כתב דוד ליפקין כי "כבר עתה נראה כי חברות תשתית בינלאומיות מתכוונות להיכנס לפעילות בישראל וברשות הפלסטינית. "תוכנית ההתנתקות" מרצועת עזה היא הזדמנות של המשק הישראלי להתחבר לכלכלה הפלשתינית ולכלכלה העולמית". הטון הזכיר לי את ימי אוסלו, כאילו כל מה שהתרחש בעקבות ההסכם האומלל הזה פשוט לא קרה.
הכל עניין של זיכרון. הרכבת שבה אני חוזר לירושלים מתפתלת ועולה להרי יהודה באיטיות. יש לי זמן לחשוב על הדרך הארוכה של חזרת עם ישראל לארצו, אותו עם שכיום חצוי ונוסע לכיוונים נגדיים.
רכבת ההתנתקות היא רכבת מהירה, דוהרת לעבר העתיד ומתקדמת לתאריך היעד ללא הרף.
הישראלים הנוסעים בכיוונים מנוגדים מצאו, כביכול, תחנת ביניים משותפת בדרך להתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון, כאשר מובילי התוכנית החליטו לדחות את ביצועה עד לאחר תקופת "בין המצרים".
כאשר נודע לשר הביטחון, שאול מופז, על רגישות התקופה שבין י"ז בתמוז ותשעה באב, לחלק ניכר של התושבים המיועדים להיעקר מבתיהם, הוא ראה לנכון להציע לבוס שלו, אריאל שרון, לדחות את הפינוי עד לעשרה באב. ההצעה התקבלה.
יפה, טוב שמקבלי החלטות כל כך גורליות מודעים לסבל ההיסטורי של העם בימים ההם. אבל רק מודעותם לגבי ההשלכות בזמן הזה, תמנע מהם להמיט אסון על כולנו היום.
ימי "בין המיצרים" המתחילים בי"ז בתמוז, שאז הובקעו חומות ירושלים, משמשים כהתראה על הרע שבדרך כאשר לא חושבים על האופן בו הולכים. בתקופת הבית השני, היה הרבה סבל בירושלים, רעב ולחימה עזה נגד הרומאים. אסור לשכוח שהסבל הזה נגרם במידה רבה על ידי הפילוג בעם מול אויב חיצוני שהוביל למלחמת אחים. הסוף היה בתשעה באב, כאשר אוד הצית את בית המקדש. תאריך עצוב זה היה גם התחלת הגלות הארוכה מלאת ייסורים ומצוקה.
בימים שאחרי חורבן הבית נפלה העיר העליונה בידי הרומאים, פליטים זרמו לכל עבר בחיפוש אחרי אוכל ומקלט והגיעו לארבע כנפות הארץ. צעירים רבים העדיפו להטביע את עצמם בים מאשר לחיות בשבי המתועב ברומא.
בחורבן בית שני, בית המקדש בער בלהבות עזות עוד בעשרה באב.
ביצוע ההתנתקות מיד לאחר תקופת "בין המצרים", יזין את הבעירה הטרגית של ההיסטוריה היהודית.
פעולה זו יכולה לגרום, חלילה, לבכייה לדורות כמו שקרה בחטא המרגלים. הסכמי אוסלו היוו פירצה בחומת הנחישות להגן על זכותנו על ארץ ישראל. המלחמה ברחובותינו, שבאה בעקבות הסכמים אלו, הכניסה את העם כולו ל"בין המיצרים". אך רכבת ההתנתקות דוהרת קדימה. לא מצייתים לתמרורי המחבלים, שאומרים בגלוי שהנסיגה היא ניצחון לטרור ושהתחנה הסופית היא ירושלים. לא מפעילים את הצופרים כשברור שאל-קאעידה נמצא בצד השני של הגבול ומחכה שהמצרים ירימו את המחסום בציר פילדלפי.
אבל אצלם, כאמור, הכל עסקים כרגיל. "כלכלת ההתנתקות: חוששים אבל אופטימיים".
מובילי רכבת ההתנתקות לא למדו כלום, הפעם הם רק חוששים מעט מפני תופעות כלכליות שליליות. בקטר יושב שמעון פרס, בדיוק כמו באסון אוסלו, ולידו במקום יצחק רבין ז"ל, יושב אריאל שרון. שניהם מתעלמים מרכבת הטרור שבאה מהכיוון הנגדי. בדיוק על אותה המסילה.