חיוכים סלחניים וגם קצת סרקסטיים היו מלווים את העולים מרוסיה שענדו על חזיהם את אותות המלחמה בהם זכו. המדרחוב הירושלמי שאיכלס הרבה טיפוסים, נהנה לראות את החבר'ה הללו, עם רעמת השיער הלבנה, מקשטים את קדמת החליפה בהרבה צבעים.
הרי אנחנו הישראלים, חייכנו לעצמנו, איננו זקוקים לראווה הזאת. כולנו גיבורים. כולנו עברנו מלחמות. והרוסים הללו חביבים ומצחיקים שישאירו את האותות בבית. ואולי לא רצינו להבין שהם מציגים עצמם לראווה בחברה חדשה. מצהירים על נכונות להקרבה ועל עשייה. מודיעים בגאווה שהם אינם רק קשישים חביבים. יש להם עבר מוכח שהם מביאים עימם לסביבה זרה ולעיתים מנוכרת. ואולי גם מבקשים קצת הכרה וקצת כבוד.
ואז, אנו מגיעים לימים אלו. ימים בהם הרבה יוצאי צבא מזולזלים על דעותיהם שאינן תואמות את רצון השלטון. מנסים לומר לנו שבלבנון לחמו רק בניהן של "ארבע האמהות". ארגון "שובי" מפרסם בכל אתר, וגם בעלוני השבת, את פרצופו התמים של החייל (האומנם זה חוקי, גם אם ניתן לשער שמדובר בתחפושת) שאמו מבקשת "אל תרימו יד על הבן שלי". כאילו שזו המציאות. והרי מי שנקרא לדגל בצה"ל, מעבר לאחוז שלו באוכלוסייה ובוודאי בחילות הקרביים, הם דווקא ילדיהם של אנשי הימין, כולל המתנחלים.
אפילו צה"ל מכיר בכך. כאשר הוא מעניש את מי שממאן להשתתף בגירוש בני עמו, העונש הכבד ביותר הוא הרחקה מיחידתו הקרבית ושיבוצו כג'ובניק. בעימות עם אם שמאלנית, היא הטיחה בי : כשהבן שלי יבוא לפנות..." ואני עצרתי בעדה. היכן בכלל הבן שלך? מי שיבוא הוא הבן של אלו היושבים באותו בית.
כללו של דבר, השמאל חוזר ומדגיש את בעלותו על צה"ל. הוא תדיר מנפנף בחיילים. גם כאשר בכל מערכת בחירות הימין זוכה בצה"ל לרוב ברור. אומנם הצמרת התקרנפה, מכרה את דעותיה המקצועיות בנזיד הכיבודים והקידומים, והתיישרה עם קביעותיו של ראש הממשלה. אולם הלוחמים, בכל סולם הדרגות כמעט, כי בשלבים העליונים עוצרים בעדם, הם ברובם בהחלט לא אנשי שמאל. והם אלו שיצטרכו לחזור ולהילחם כדי להשיג חזרה את מה שהשמאל מוותר עליו.
ומכאן, רעיון פשוט. הבה ונחליט על ענידת אותות המלחמה, והדרגות על החזה. כנפי צנחן שעבר את מלחמות ישראל, ימנעו אולי את אלימות אנשי הביטחון. קשה להרים אלה על בעל עיטורים. גם הכלא יקבל יותר צבע כשאותות מלחמות ישראל ימלאו אותו. בעצם, מתי יש אפשרות אחרת לענוד את האותות. הנה, רק לאחרונה חולק אות מלחמת ההתשה. מי עוד נותר בצה"ל שיוכל לפאר בו את מדיו? ניתן לעצב מנשא נאה, שיהפוך לאות כבוד של האזרח הישראלי. ובוודאי שהפגנה של חזות כאלה תיצור תמונה תקשורתית אמיתית יותר.
הצבא אינו צריך לפחד מהחיילים הדתיים. בעת מלחמה הם יהיו המסורים ביותר. מלחמה באויב, כמובן. אפילו במצב הבלתי אפשרי שנקלענו אליו היום, הוא יכול להיות רגוע. שני אלופים במטכ"ל שהם חובשי כיפות מסייעים לתוכניתו של שרון. והם התחנכו בישיבות תיכוניות. גם מפקד "האוגדה המפנה" הוא מבית דתי- לאומי ידוע. ומעניין שהתקשורת שידעה למצוא מקום לסג"מ ישי פרייהן, והגיעה לכל פינה בסיפורו, החמיצה את הקטע הפיקנטי ביותר, בגלל שהוא לא נוח לה. המ"מ שהחליף אותו, ובהמלצתו של ישי, הוא שכנו ובן כיתתו. כיפה סרוגה במקום כיפה סרוגה. אותו ישוב, אותו חינוך, אותו בית גידול. בנינו הם בשני הצדדים. זה מול זה.
ומעל הכול. צבא אינו צועד על קיבתו. הוא גם אינו מתבסס על "כולם בעד אחד, ואחד בעד כולם". וכבר ראינו כשלונות כשחייל לא חיפה על חברו- מפקדו כשהסתער אל מול אויב. הצבא ינצח כשהמטרה ברורה. החייל יילחם למען מטרות צודקות. לא עצם העובדה שקיבל פקודה תרים אותו מהמחסה אל מול אש האויב. זה יקרה כאשר יידע למען מה הוא נלחם. כשהחינוך שלו, כולל: "ואהבת לרעך כמוך", מוליך אותו בקרב ובהקרבה.
האותות שנושא עימו איש הצבא, בהווה ובעבר, מעידים על הנכונות והמסירות. הם מצביעים על מה שעומד מאחוריהם. קל להכות מפגין ולנפנף אותו אל הזינזאנה. קשה הרבה יותר לעשות זאת למי שסיכן את נפשו כדי שהשוטר שלמולו יוכל בכלל ללבוש מדים. כשחייל יישיר מבט אל דרגות תת- אלוף (במיל.) הוא ייאלץ לחשוב למה האיש הזה נמצא בצידו השני של המתרס. כשהשוטר יגלה מולו לוחמים מ"מלחמת השחרור" וממלחמת "שלום הגליל" הוא יבין שהזקנים הללו יצאו מביתם עקב סיבה מספיק חשובה, שקשורה גם לנכונותם המוכחת לעמוד על משמר האומה. הצנחן הצעיר יראה מולו כנפי צניחה מתחת לשיער שיבה. השריונר יופתע לדעת שהטנקיסט הכפוף שמולו, הבקיע את מוצבי רפיח ואינו רוצה שבנו ישוב לשם על טנק. פרחי הטיס המסכנים יגלו מולם כנפי טיסה של תת- אלוף, והחובלים ייתקלו בסיכת צוללן על חולצה כתומה.
ואולי גם אנחנו רוצים התחשבות בנו ובעבר שלנו. קצת כבוד, קצת הכרה בסביבה המתנכרת ומתנכלת.
הרי אנחנו הישראלים, חייכנו לעצמנו, איננו זקוקים לראווה הזאת. כולנו גיבורים. כולנו עברנו מלחמות. והרוסים הללו חביבים ומצחיקים שישאירו את האותות בבית. ואולי לא רצינו להבין שהם מציגים עצמם לראווה בחברה חדשה. מצהירים על נכונות להקרבה ועל עשייה. מודיעים בגאווה שהם אינם רק קשישים חביבים. יש להם עבר מוכח שהם מביאים עימם לסביבה זרה ולעיתים מנוכרת. ואולי גם מבקשים קצת הכרה וקצת כבוד.
ואז, אנו מגיעים לימים אלו. ימים בהם הרבה יוצאי צבא מזולזלים על דעותיהם שאינן תואמות את רצון השלטון. מנסים לומר לנו שבלבנון לחמו רק בניהן של "ארבע האמהות". ארגון "שובי" מפרסם בכל אתר, וגם בעלוני השבת, את פרצופו התמים של החייל (האומנם זה חוקי, גם אם ניתן לשער שמדובר בתחפושת) שאמו מבקשת "אל תרימו יד על הבן שלי". כאילו שזו המציאות. והרי מי שנקרא לדגל בצה"ל, מעבר לאחוז שלו באוכלוסייה ובוודאי בחילות הקרביים, הם דווקא ילדיהם של אנשי הימין, כולל המתנחלים.
אפילו צה"ל מכיר בכך. כאשר הוא מעניש את מי שממאן להשתתף בגירוש בני עמו, העונש הכבד ביותר הוא הרחקה מיחידתו הקרבית ושיבוצו כג'ובניק. בעימות עם אם שמאלנית, היא הטיחה בי : כשהבן שלי יבוא לפנות..." ואני עצרתי בעדה. היכן בכלל הבן שלך? מי שיבוא הוא הבן של אלו היושבים באותו בית.
כללו של דבר, השמאל חוזר ומדגיש את בעלותו על צה"ל. הוא תדיר מנפנף בחיילים. גם כאשר בכל מערכת בחירות הימין זוכה בצה"ל לרוב ברור. אומנם הצמרת התקרנפה, מכרה את דעותיה המקצועיות בנזיד הכיבודים והקידומים, והתיישרה עם קביעותיו של ראש הממשלה. אולם הלוחמים, בכל סולם הדרגות כמעט, כי בשלבים העליונים עוצרים בעדם, הם ברובם בהחלט לא אנשי שמאל. והם אלו שיצטרכו לחזור ולהילחם כדי להשיג חזרה את מה שהשמאל מוותר עליו.
ומכאן, רעיון פשוט. הבה ונחליט על ענידת אותות המלחמה, והדרגות על החזה. כנפי צנחן שעבר את מלחמות ישראל, ימנעו אולי את אלימות אנשי הביטחון. קשה להרים אלה על בעל עיטורים. גם הכלא יקבל יותר צבע כשאותות מלחמות ישראל ימלאו אותו. בעצם, מתי יש אפשרות אחרת לענוד את האותות. הנה, רק לאחרונה חולק אות מלחמת ההתשה. מי עוד נותר בצה"ל שיוכל לפאר בו את מדיו? ניתן לעצב מנשא נאה, שיהפוך לאות כבוד של האזרח הישראלי. ובוודאי שהפגנה של חזות כאלה תיצור תמונה תקשורתית אמיתית יותר.
הצבא אינו צריך לפחד מהחיילים הדתיים. בעת מלחמה הם יהיו המסורים ביותר. מלחמה באויב, כמובן. אפילו במצב הבלתי אפשרי שנקלענו אליו היום, הוא יכול להיות רגוע. שני אלופים במטכ"ל שהם חובשי כיפות מסייעים לתוכניתו של שרון. והם התחנכו בישיבות תיכוניות. גם מפקד "האוגדה המפנה" הוא מבית דתי- לאומי ידוע. ומעניין שהתקשורת שידעה למצוא מקום לסג"מ ישי פרייהן, והגיעה לכל פינה בסיפורו, החמיצה את הקטע הפיקנטי ביותר, בגלל שהוא לא נוח לה. המ"מ שהחליף אותו, ובהמלצתו של ישי, הוא שכנו ובן כיתתו. כיפה סרוגה במקום כיפה סרוגה. אותו ישוב, אותו חינוך, אותו בית גידול. בנינו הם בשני הצדדים. זה מול זה.
ומעל הכול. צבא אינו צועד על קיבתו. הוא גם אינו מתבסס על "כולם בעד אחד, ואחד בעד כולם". וכבר ראינו כשלונות כשחייל לא חיפה על חברו- מפקדו כשהסתער אל מול אויב. הצבא ינצח כשהמטרה ברורה. החייל יילחם למען מטרות צודקות. לא עצם העובדה שקיבל פקודה תרים אותו מהמחסה אל מול אש האויב. זה יקרה כאשר יידע למען מה הוא נלחם. כשהחינוך שלו, כולל: "ואהבת לרעך כמוך", מוליך אותו בקרב ובהקרבה.
האותות שנושא עימו איש הצבא, בהווה ובעבר, מעידים על הנכונות והמסירות. הם מצביעים על מה שעומד מאחוריהם. קל להכות מפגין ולנפנף אותו אל הזינזאנה. קשה הרבה יותר לעשות זאת למי שסיכן את נפשו כדי שהשוטר שלמולו יוכל בכלל ללבוש מדים. כשחייל יישיר מבט אל דרגות תת- אלוף (במיל.) הוא ייאלץ לחשוב למה האיש הזה נמצא בצידו השני של המתרס. כשהשוטר יגלה מולו לוחמים מ"מלחמת השחרור" וממלחמת "שלום הגליל" הוא יבין שהזקנים הללו יצאו מביתם עקב סיבה מספיק חשובה, שקשורה גם לנכונותם המוכחת לעמוד על משמר האומה. הצנחן הצעיר יראה מולו כנפי צניחה מתחת לשיער שיבה. השריונר יופתע לדעת שהטנקיסט הכפוף שמולו, הבקיע את מוצבי רפיח ואינו רוצה שבנו ישוב לשם על טנק. פרחי הטיס המסכנים יגלו מולם כנפי טיסה של תת- אלוף, והחובלים ייתקלו בסיכת צוללן על חולצה כתומה.
ואולי גם אנחנו רוצים התחשבות בנו ובעבר שלנו. קצת כבוד, קצת הכרה בסביבה המתנכרת ומתנכלת.