מזכירויות ישובי גוש קטיף סירבו לשמש כדוורים לדבר עבירה ולהפיץ את מכתבי הגירוש של מפקדי הצבא הישראלי שאת תוכנם ניתן לסכם בזוג המילים: "יהודים, החוצה".
אין זה המעשה האמיץ הראשון של תושבי גוש קטיף. עמידתם מעוררת הערצה כפולה ומכופלת נוכח אלפי פגזי האוייב שנורו עליהם במשך שנים בשעה ש"אחיהם" בעורף אינם חוסכים כל מאמץ כדי לבזותם, להחליש אותם ולשבור את רוחם בלי לפסוח על אף מעשה נבלה שבעולם כדי לאפשר את גירושם.
האמונה וכוח העמידה של תושבי גוש קטיף הופכת אותם לציבור בלתי מנוצח. ניתן אולי לגרש אותם בכוח, ניתן לשדוד אותם באמצעות ה"חוק", אך לא ניתן להשיג את המטרה העיקרית של כל המהלך, לשבור את רוחם ואת רוח המחנה שלהם.
העמידה הזו מטילה על כל אחיהם ואוהדיהם את מלוא נטל הנאמנות והמחוייבות. כל מי שעודד אותם לסרב לשתף פעולה עם מנגנון הגירוש הנפשע, נדרש כעת לגבות אותם ולצאת לעזרתם.
משיחה עם חייל האמור להיות ב"מעגל הראשון" של הגירוש עולה כי אימוניהם כללו שבוע אחד בלבד של תרגילי גירוש בצאלים. השבוע הראשון שובש ע"י מצעד כפר מימון, השני שובש ע"י צעדת אופקים, ובשבוע האחרון הם נשלחו לחופשה רגילה לאחר שלא היו בבית כחודש ימים ולא ברור מתי יזכו לחזור הביתה בפעם הבאה. שבוע ההכנות היחידי שיצא לפועל היה שבוע החופש שהוענק להם באדיבותה של מועצת יש"ע בין הצעדות.
ההפוגות שניתנו לשלטון בין הצעדות לא תרמו למאבק כי המשך נוכחות בשטח יכול היה לגרום נזק קריטי להכנות לגירוש. במאבקים רבים מושג הנצחון ע"י עוד קורטוב של התעקשות. כך הוכרעו קרבות רבים כמו בעמק הבכא ב"מלחמת יום כיפור" או במנזר סן סימון ב"מלחמת העצמאות". שני הצדדים היו על סף שבירה ורק עוד קצת כח עמידה שלנו הביא את הניצחון.
מועצת יש"ע שקראה לציבור בצעדות הגדולות לצעוד לכיוון גוש קטיף, שגתה בכך שלא הסבירה לציבור ששיבוש לוח הזמנים של כוחות החורבן הינו יעד בפני עצמו וכינוס הקהל, השהיה בשטח ונסיונות הצעידה לכיוון הישובים, גם אם נבלמים, משיגים את המטרה הזו. ה"מידע המודיעיני" שהגיע מהחיילים, אישר את ההצלחה הזו, שאם הייתה מוסברת כהלכה, לא היה נגרם כל מפח נפש מ"כישלון" הפריצה לגוש.
למחרת ט' באב, עם תחילת ההפקה הגדולה של ט' באב של ימינו, הפעם תוצרת עצמית, "ט' באב עכשיו", חובה על כל מי שמעוניין לתרום למניעתו של האסון הזה לעשות ככל יכולתו כדי לשבש ולתקוע את המנגנון ההרסני.
פעולת הגירוש מחייבת תנועת אלפי כלי רכב בשיירות של קילומטרים ארוכים המתנקזים בסוף אל ציר אחד. שיבוש בתנועה ייצור מיד פקק ענק. אלוף פיקוד הדרום של הצבא הישראלי אמר כי ללא חופש תנועה מוחלט בציר כיסופים, אין פינוי.
כוחות הבטחון הישראליים למדו להתמודד עם קהל גדול המנסה לצעוד ע"י כיתורו ובלימתו אך נכשלו בבלימת קבוצות רבות העושות את דרכן באופן עצמאי ללא שליטה מרכזית. יצירת מאות קבוצות כאלו שיעשו את דרכן לכיוון כיסופים, יתאחדו שם להמון רב, ינסו לחדור לשטח וגם אם לא יצליחו, יחסמו וישבשו את התנועה על הציר, יש ביכולתם לערום קשיים אדירים על הגירוש. יצירת מצב כזה לאורך זמן יכול לעצור את כל המהלך ע"י כך שיגרום לאחד החבלים המתוחים, כגון המצב בליכוד ובצה"ל, להיקרע ולהפיל את הממשלה.
הדגש בפעילות כזו הוא על עצמאות, עקשנות ואי סדר. תנועה ברכב וברגל שוב ושוב, כולל מי שאינו מסוגל ללכת שיגיע עם רכב כדי להגדיל את הנפח של הפעילות. לא חסרים תפקידים כגון שומרים על כלי רכב שיושארו בשדות, "שליחים" לאספקת מזון ומים, נהגים ועוד מטלות שיתעוררו במהלך הפעילות.
נעצרת? ניצחת! אין כמו עצורים רבים כדי לתרום לנפילת הדיקטטורה. שוחררת? חזור לשטח.
יהיו מאמצים ממוסדים לקיים אספקת מים ומזון, אך רצוי לנסות שלא להסתמך לחלוטין על כך והאחריות היא על כל אחד.
יש לעשות הכל לסיכול החורבן פרט לחציית הגבולות של האלימות הפיזית והמילולית שהן פסולות ופוגעות בנו בלבד.
החל מהשבוע הבא, "מת העולם". כולנו יוצאים לשטח ולא חוזרים עד סופה של הפרשה, כי מי יכול לשבת בבית כשחיילי החורבן ינקשו על דלתות אחינו ביישובים?
אין זה המעשה האמיץ הראשון של תושבי גוש קטיף. עמידתם מעוררת הערצה כפולה ומכופלת נוכח אלפי פגזי האוייב שנורו עליהם במשך שנים בשעה ש"אחיהם" בעורף אינם חוסכים כל מאמץ כדי לבזותם, להחליש אותם ולשבור את רוחם בלי לפסוח על אף מעשה נבלה שבעולם כדי לאפשר את גירושם.
האמונה וכוח העמידה של תושבי גוש קטיף הופכת אותם לציבור בלתי מנוצח. ניתן אולי לגרש אותם בכוח, ניתן לשדוד אותם באמצעות ה"חוק", אך לא ניתן להשיג את המטרה העיקרית של כל המהלך, לשבור את רוחם ואת רוח המחנה שלהם.
העמידה הזו מטילה על כל אחיהם ואוהדיהם את מלוא נטל הנאמנות והמחוייבות. כל מי שעודד אותם לסרב לשתף פעולה עם מנגנון הגירוש הנפשע, נדרש כעת לגבות אותם ולצאת לעזרתם.
משיחה עם חייל האמור להיות ב"מעגל הראשון" של הגירוש עולה כי אימוניהם כללו שבוע אחד בלבד של תרגילי גירוש בצאלים. השבוע הראשון שובש ע"י מצעד כפר מימון, השני שובש ע"י צעדת אופקים, ובשבוע האחרון הם נשלחו לחופשה רגילה לאחר שלא היו בבית כחודש ימים ולא ברור מתי יזכו לחזור הביתה בפעם הבאה. שבוע ההכנות היחידי שיצא לפועל היה שבוע החופש שהוענק להם באדיבותה של מועצת יש"ע בין הצעדות.
ההפוגות שניתנו לשלטון בין הצעדות לא תרמו למאבק כי המשך נוכחות בשטח יכול היה לגרום נזק קריטי להכנות לגירוש. במאבקים רבים מושג הנצחון ע"י עוד קורטוב של התעקשות. כך הוכרעו קרבות רבים כמו בעמק הבכא ב"מלחמת יום כיפור" או במנזר סן סימון ב"מלחמת העצמאות". שני הצדדים היו על סף שבירה ורק עוד קצת כח עמידה שלנו הביא את הניצחון.
מועצת יש"ע שקראה לציבור בצעדות הגדולות לצעוד לכיוון גוש קטיף, שגתה בכך שלא הסבירה לציבור ששיבוש לוח הזמנים של כוחות החורבן הינו יעד בפני עצמו וכינוס הקהל, השהיה בשטח ונסיונות הצעידה לכיוון הישובים, גם אם נבלמים, משיגים את המטרה הזו. ה"מידע המודיעיני" שהגיע מהחיילים, אישר את ההצלחה הזו, שאם הייתה מוסברת כהלכה, לא היה נגרם כל מפח נפש מ"כישלון" הפריצה לגוש.
למחרת ט' באב, עם תחילת ההפקה הגדולה של ט' באב של ימינו, הפעם תוצרת עצמית, "ט' באב עכשיו", חובה על כל מי שמעוניין לתרום למניעתו של האסון הזה לעשות ככל יכולתו כדי לשבש ולתקוע את המנגנון ההרסני.
פעולת הגירוש מחייבת תנועת אלפי כלי רכב בשיירות של קילומטרים ארוכים המתנקזים בסוף אל ציר אחד. שיבוש בתנועה ייצור מיד פקק ענק. אלוף פיקוד הדרום של הצבא הישראלי אמר כי ללא חופש תנועה מוחלט בציר כיסופים, אין פינוי.
כוחות הבטחון הישראליים למדו להתמודד עם קהל גדול המנסה לצעוד ע"י כיתורו ובלימתו אך נכשלו בבלימת קבוצות רבות העושות את דרכן באופן עצמאי ללא שליטה מרכזית. יצירת מאות קבוצות כאלו שיעשו את דרכן לכיוון כיסופים, יתאחדו שם להמון רב, ינסו לחדור לשטח וגם אם לא יצליחו, יחסמו וישבשו את התנועה על הציר, יש ביכולתם לערום קשיים אדירים על הגירוש. יצירת מצב כזה לאורך זמן יכול לעצור את כל המהלך ע"י כך שיגרום לאחד החבלים המתוחים, כגון המצב בליכוד ובצה"ל, להיקרע ולהפיל את הממשלה.
הדגש בפעילות כזו הוא על עצמאות, עקשנות ואי סדר. תנועה ברכב וברגל שוב ושוב, כולל מי שאינו מסוגל ללכת שיגיע עם רכב כדי להגדיל את הנפח של הפעילות. לא חסרים תפקידים כגון שומרים על כלי רכב שיושארו בשדות, "שליחים" לאספקת מזון ומים, נהגים ועוד מטלות שיתעוררו במהלך הפעילות.
נעצרת? ניצחת! אין כמו עצורים רבים כדי לתרום לנפילת הדיקטטורה. שוחררת? חזור לשטח.
יהיו מאמצים ממוסדים לקיים אספקת מים ומזון, אך רצוי לנסות שלא להסתמך לחלוטין על כך והאחריות היא על כל אחד.
יש לעשות הכל לסיכול החורבן פרט לחציית הגבולות של האלימות הפיזית והמילולית שהן פסולות ופוגעות בנו בלבד.
החל מהשבוע הבא, "מת העולם". כולנו יוצאים לשטח ולא חוזרים עד סופה של הפרשה, כי מי יכול לשבת בבית כשחיילי החורבן ינקשו על דלתות אחינו ביישובים?