גוש קטיף, כפר מימון , שדרות ואופקים, אשקלון ונתיבות ובאר-שבע, כל אלו הולכים ומתבררים ומבררים לכולנו, את הכיסופים שלנו.
הרצועה הדרומית במדינת ישראל מתעוררת, וצובעת בכחול-לבן-כתום, ומהווה ראש חץ צבעוני-עממי, מופת של עוצמה פנימית בטבעיות של הכנסת אורחים ובהתחברות אל העם בחסד של הקרבה ומסירות. וכל אלו הולכים ומתקרבים אל השפלה, אל ההר, אל הצפון והמרכז ואל ירושלים.
מה שהתגלה בכפר מימון שביתרוהו ונצרוהו, התגלה ביתר שאת בעיר ואם בישראל, בשדרות.
עיר, שלתושביה אומרים: החזיקו מעמד גם מול קסאמים, אבל לאזרחים הבאים לתמוך ולהתחבר לשדרות, אומרת המשטרה בחולשה מוסרית, אל תישארו מפחד הקסאמים. ומול החולשה הזאת מתגלה ציבור גדול ורחב הנחוש בהתחברותו, ומכוחם של גוש קטיף ושדרות, הולכים כולנו אל אופקים. וכאן, באמירתם של ראשי העיריות, בנחרצותם להתחבר ולרומם את המאבק, הופכים המחסומים לחומר הנמס מפני הכיסופים.
שהרי מה רואים השוטרים והחיילים? מה הם שומעים כבר חודשים? "אתם מגנים על הדמוקרטיה".
מהי הדמוקרטיה? האם היא אמנם שלטון הרוב, העם, הציבור? שלטון הצדק והיושר? או שהיא שלטון יחיד כוחני, אטום ומתנשא, שילוב טכני של סמכויות וצווים שרירותיים? דמוקרטיה מודרנית!
אז על איזו דמוקרטיה מבקשים להגן?! הרי מי שחוסם אותה, חוסם את שדרות הכיסופים ואופקיהם ומנותק מהעם ומרצונו, וכי יש לו כוח מוסרי כלשהו לעמוד מול אחיו ואחיותיו האוהבים אותו באמת ולמרות הכל? האם השוטר והחייל, הפקד והקצין יכולים להישאר אטומים כרובוטים מול מצפונם שלהם? אולי אסור להם לדבר במסגרת הדמוקרטיה ה"מודרנית", אבל אי אפשר לחסום שדרות של כיסופים ואופקיהם בהקשבה שלהם ובדפיקות הלב היהודיות, המוסריות, הציוניות, הפועלות בהם.
ולכן, העוצמה של הקומות החדשות בכפר מימון, בשדרות ובאופקים, השואבות מסירות ואצילות מעמידתם הנחושה ונוראת ההוד של גיבורות וגיבורי גוש קטיף והשומרון מזיזות את כולנו קדימה, אל עבר אשקלון ואשדוד, פתח-תקווה ותל אביב, רעננה וכפר סבא. נפרץ סופית המחסום המלאכותי בין העם לארץ, בין יש"ע לעיירות הפיתוח.
בכיוון נוסף, תתעוררנה התחושות הבריאות שבצפון, ההולכות וצועדות אל ההתחברות הגדולה עם הדרום והמרכז. ומי יכול לחסום כיסופים אלו, מי יכול לכלוא את הרוח, לאטום את ההקשבה, לחנוק את המצפון?
ועוד קומה תיבנה בדרך לירושלים. לירושלים עיר הנצח של העם שאינו מפחד מדרך ארוכה.
בירושלים, עיר הקודש והמקדש, עיר ההפיכה מצום לשמחה ומחורבן לגאולה, היא עיר הכנסת, המשפט והממשלה. היא העיר שמחברת את כל ישראל, ומטהרת את המערכות הציבוריות להתעשת סוף סוף, ולהיות כלים של צדק, יושר ונאמנות לאומה ולערכים, ולא כלים פוליטיים של מעצרים עד תום המהלכים, החוסמים את כבוד האדם וחירותו. מבזים ומשפילים קבוצות איכות צנועות וטהורות, במקום להעמידן על נס, ולהתחנך לאורן.
הנחישות והעוצמה הפנימית, בטהרת כוונותיה, תלך ותגדל, תתעצם ותסחף אחריה רבים, עמך ישראל, ללא קטלוגים וללא מחסומים מלאכותיים. ובכך חתמו שדרות ואופקים עם גוש קטיף עוד פרק מיוחד במהלך ההתחברות הכובש את הלבבות, ומעורר את האמת והשלום שבתוך ישראל, ומהם גם לעולם כולו.
אי אפשר שלא לציין את המאמצים וההשקעה של שדרות ואופקים עם כפר מימון וגוש קטיף, במיוחד בימים אלו, ודאי שכל המסירות הזאת לא תשוב ריקם, אלא כדרכן של בנות צלפחד תתגלה דווקא בעת הזאת האהבה לעם ולארץ, למדינה ולתורה, ובעוז ובענווה תביא גאולה לעולם. גאולה של התחברות במקום ההתנתקות. מוסריות במקום כוחניות.
נחישות במקום עצלות, חזון במקום עכשוויות, אהבת חינם במקום שנאה, הכנסת אורחים במקום גירוש יהודים. ערבות הדדית במקום פרטיות אנוכית. נטיעה במקום עקירה. בניין במקום הרס. אמת במקום שקר. עין טובה במקום קטרוגים, גאולה במקום גלות. כיסופים של שדרות ואופקים. גוש קטיף וכל העם והארץ במרחביהם.
הרצועה הדרומית במדינת ישראל מתעוררת, וצובעת בכחול-לבן-כתום, ומהווה ראש חץ צבעוני-עממי, מופת של עוצמה פנימית בטבעיות של הכנסת אורחים ובהתחברות אל העם בחסד של הקרבה ומסירות. וכל אלו הולכים ומתקרבים אל השפלה, אל ההר, אל הצפון והמרכז ואל ירושלים.
מה שהתגלה בכפר מימון שביתרוהו ונצרוהו, התגלה ביתר שאת בעיר ואם בישראל, בשדרות.
עיר, שלתושביה אומרים: החזיקו מעמד גם מול קסאמים, אבל לאזרחים הבאים לתמוך ולהתחבר לשדרות, אומרת המשטרה בחולשה מוסרית, אל תישארו מפחד הקסאמים. ומול החולשה הזאת מתגלה ציבור גדול ורחב הנחוש בהתחברותו, ומכוחם של גוש קטיף ושדרות, הולכים כולנו אל אופקים. וכאן, באמירתם של ראשי העיריות, בנחרצותם להתחבר ולרומם את המאבק, הופכים המחסומים לחומר הנמס מפני הכיסופים.
שהרי מה רואים השוטרים והחיילים? מה הם שומעים כבר חודשים? "אתם מגנים על הדמוקרטיה".
מהי הדמוקרטיה? האם היא אמנם שלטון הרוב, העם, הציבור? שלטון הצדק והיושר? או שהיא שלטון יחיד כוחני, אטום ומתנשא, שילוב טכני של סמכויות וצווים שרירותיים? דמוקרטיה מודרנית!
אז על איזו דמוקרטיה מבקשים להגן?! הרי מי שחוסם אותה, חוסם את שדרות הכיסופים ואופקיהם ומנותק מהעם ומרצונו, וכי יש לו כוח מוסרי כלשהו לעמוד מול אחיו ואחיותיו האוהבים אותו באמת ולמרות הכל? האם השוטר והחייל, הפקד והקצין יכולים להישאר אטומים כרובוטים מול מצפונם שלהם? אולי אסור להם לדבר במסגרת הדמוקרטיה ה"מודרנית", אבל אי אפשר לחסום שדרות של כיסופים ואופקיהם בהקשבה שלהם ובדפיקות הלב היהודיות, המוסריות, הציוניות, הפועלות בהם.
ולכן, העוצמה של הקומות החדשות בכפר מימון, בשדרות ובאופקים, השואבות מסירות ואצילות מעמידתם הנחושה ונוראת ההוד של גיבורות וגיבורי גוש קטיף והשומרון מזיזות את כולנו קדימה, אל עבר אשקלון ואשדוד, פתח-תקווה ותל אביב, רעננה וכפר סבא. נפרץ סופית המחסום המלאכותי בין העם לארץ, בין יש"ע לעיירות הפיתוח.
בכיוון נוסף, תתעוררנה התחושות הבריאות שבצפון, ההולכות וצועדות אל ההתחברות הגדולה עם הדרום והמרכז. ומי יכול לחסום כיסופים אלו, מי יכול לכלוא את הרוח, לאטום את ההקשבה, לחנוק את המצפון?
ועוד קומה תיבנה בדרך לירושלים. לירושלים עיר הנצח של העם שאינו מפחד מדרך ארוכה.
בירושלים, עיר הקודש והמקדש, עיר ההפיכה מצום לשמחה ומחורבן לגאולה, היא עיר הכנסת, המשפט והממשלה. היא העיר שמחברת את כל ישראל, ומטהרת את המערכות הציבוריות להתעשת סוף סוף, ולהיות כלים של צדק, יושר ונאמנות לאומה ולערכים, ולא כלים פוליטיים של מעצרים עד תום המהלכים, החוסמים את כבוד האדם וחירותו. מבזים ומשפילים קבוצות איכות צנועות וטהורות, במקום להעמידן על נס, ולהתחנך לאורן.
הנחישות והעוצמה הפנימית, בטהרת כוונותיה, תלך ותגדל, תתעצם ותסחף אחריה רבים, עמך ישראל, ללא קטלוגים וללא מחסומים מלאכותיים. ובכך חתמו שדרות ואופקים עם גוש קטיף עוד פרק מיוחד במהלך ההתחברות הכובש את הלבבות, ומעורר את האמת והשלום שבתוך ישראל, ומהם גם לעולם כולו.
אי אפשר שלא לציין את המאמצים וההשקעה של שדרות ואופקים עם כפר מימון וגוש קטיף, במיוחד בימים אלו, ודאי שכל המסירות הזאת לא תשוב ריקם, אלא כדרכן של בנות צלפחד תתגלה דווקא בעת הזאת האהבה לעם ולארץ, למדינה ולתורה, ובעוז ובענווה תביא גאולה לעולם. גאולה של התחברות במקום ההתנתקות. מוסריות במקום כוחניות.
נחישות במקום עצלות, חזון במקום עכשוויות, אהבת חינם במקום שנאה, הכנסת אורחים במקום גירוש יהודים. ערבות הדדית במקום פרטיות אנוכית. נטיעה במקום עקירה. בניין במקום הרס. אמת במקום שקר. עין טובה במקום קטרוגים, גאולה במקום גלות. כיסופים של שדרות ואופקים. גוש קטיף וכל העם והארץ במרחביהם.