נדמה כי בשעות הקרובות הולך ומגיע רגע האמת, בו יישאל כל יהודי הנאמן לארצו, מה עשית כדי להציל את ארץ ישראל? מה עשית כדי למנוע את החרפה של מסירת ארץ ישראל לזרים? את החרפה של הפקרת חלקים מארץ ישראל לידי צר ואויב. את החרפה של גירוש יהודים מבתיהם בארצם נחלתם שניתנה להם מאת בורא עולם. את החרפה של עקירת התיישבות יהודית חלוצית לאחר 30 שנה.

זהו הזמן הכתום, הצו הכתום. הצו להתגייס למילואים האמיתיים להצלת הציונות וההתיישבות. דווקא ברגעים אלו, שנראה כי כל כוחות הגירוש, ההרס והחורבן מוכנים ועומדים לבצע את זממם באין מפריע. כל יהודי הנאמן לארצו חייב לעשות את המינימום הנדרש, לצאת מהבית. להתקרב לאזור גוש קטיף. לצור על מחסומי המשטרה. להתפלל, להפגין, למחות, לזעוק, להתריע, לחסום, להיעצר, לעכב, לשבש בכל צורה אפשרית את פעילות מכונת ההרס והחורבן. זוהי חובה בסיסית שלנו, כלפי עצמנו, כלפי השנים הבאות וכלפי הדורות הבאים.

מאבק על כל הערכים

זהו עת מאבק. זה לא רק מאבק על גוש קטיף כפי שחלק רואים אותו בטעות. אלא מאבק על כל הערכים שלנו במדינת ישראל. מאבק על הזהות היהודית שלנו. האם אנו העם היהודי בעל הזכות ההיסטורית על ארצו, או עם ככל העמים שאין לנו זכות יתירה בארץ זו. זהו מאבק על כל האחיזה שלנו בארץ ישראל. כי מי שאין לו זכות בכפר דרום, אין לו גם זכות בנגב ובגליל. ומי שמוותר כל כך בקלות על גוש קטיף, לא יימנע מלמסור את עתניאל, אריאל ועמנואל. וכן את חברון, שילה ובית אל. מי שמוותר בקלות על גוש קטיף, לא יימנע מלהקפיא את הבנייה במעלה אדומים, גבעת זאב, אפרת וגם את ירושלים הוא יחלק.

זהו מאבק על החזון הציוני, על החלום היהודי של שיבת ציון. זהו מאבק על ערכי המוסר. לא מבצעים צעדים חד צדדים משמעותיים בעם, בכוח בכפייה באלימות. שרון עשה זו כבר פעם אחת בלבנון כשהלך למהלך של מלחמה בתמיכת חצי העם וקרע את העם, ועתה הוא עושה זאת בפעם השנייה, כשרוצה לבצע נסיגה חד צדדית בכוח מגוש קטיף בתמיכת השמאל הישראלי.

בזמנו, אחרי אירועי סברא ושתילה סילק אותו מחצית העם הפגוע ממשרד הביטחון אך הוא עדיין נשאר בעולם הפוליטי, הפעם צריך מחצית העם השני לסלק אותו מהשלטון ולהחזירו הביתה, לחווה. אכן מעשיו כוחניים ודורסניים ואינם מוסריים. המוסר אומר שצריך לשאול את פי העם, אם במסגרת בחירות, או במסגרת משאל עם. זה לא צודק ולא מוסרי לנצח כמפלגת ימין וליישם את מצע השמאל. לשאול את מתפקדי הליכוד, ולבוז להכרעתם. לפטר שרים רק בגלל שהם מתנגדים לדעת ראש הממשלה. וכן להתכחש להצהרה פומבית ערב הבחירות שנסיגה חד צדדית אינה משיגה שום דבר והיא איוולת.

מה לעשות?

זכורים לי דברי אליקים העצני, שדיבר באחד הכנסים החזקים ביותר שהיו בתקופה האחרונה במסגרת המאבק בתוכנית הגירוש, כנס של חב"ד בבנייני האומה בירושלים, "מי לה' אלי", שאמר כי עלינו לצאת באלפינו לרחובות. אם המשטרה תחסום את הצירים, גם אנחנו נחסום את הצירים, ואם יעצרו אותנו, אז יעצרו. יעצרו מאות, יעצרו אלפים, יעצרו עשרות אלפים, זהו הניצחון. העצני הביע תקווה שאם כך יקרה, נוכל לחגוג יום עצמאות חדש של שחרור מעול הלחץ של ארה"ב. שרון יאמר לבוש: "אני רוצה, אבל לא יכול".

זה מה שאנו זקוקים כעת למרד עממי נחוש ותקיף, אומנם לא אלים, אך גם לא מתקפל. יעצרו אותנו, נעצור. יחסמו אותנו, נחסום. זוהי הדרך היחידה למאבק שיש כיום. ומי שמדבר אחרת, פשוט הרים ידיים. ויכול כבר להתכונן להמשך מהלכי הגירוש והחורבן בחלקים נוספים של ארץ ישראל.

פעם אחת בלבד בחודשים האחרונים הורם דגל המאבק בתוכנית הגירוש. היה זה ביום שני ז' אייר תשס"ה בשעה 17:00, עת יצאו אלפים מנאמני ארץ ישראל לחסום כבישים בכל רחבי הארץ, ונעצרו מעל 400 איש, הייתה תחושה של מאבק באוויר. מאז מכל מיני סיבות זה נמוג ונחלש. אבל עתה הזמן להרים את הכפפה מחדש, את דגל המאבק כי פשוט אין דרך אחרת.

כשכואב לבן אדם, הוא צועק, כשמכים אותו, הוא זועק. לא יתכן שממשלה בישראל תבצע עקירה וחורבן של התיישבות מפוארת, והדבר הזה יעבור בשקט. חובת המחאה, היא לא רק עבור התוצאה. התוצאות הינם לקב"ה ולחשבונותיו שמעל שכלנו. איננו נביאים ואיננו יודעים מה בשמים, אנו כן יודעים שעלינו מוטלת כל חובת ההשתדלות המעשית, והשתדלות פירושה מאבק. ומאבק פירושו חסימות ומעצרים בכל רחבי המדינה, שמזעזעים את המדינה ומוציאים אותה משלוותה. ללא זה, אין כאן מאבק, ובצדק המשטרה תראה זאת כ"משחק ילדים" מכור, של כמה משוגעים.

מאבק פירושו מסירות נפש. חז"ל במסכת ברכות אומרים מפני מה זכו דורות הראשונים לניסים, ודורות האחרונים לא. והיא משיבה, שדורות הראשונים מסרו את נפשם על קדושת ה', לכן זכו לניסים. ואכן המאבק הוא מסירות נפש כפי שתיארנו לעיל, זה מה שנדרש מעמנו בימי חרום אלו.

הזמר דודו אלהרר, אמר בעצרת ההמונים שהתקיימה בתל אביב, ביום חמישי בערב, לפני באי העצרת. כי אם כל הקהל הגדול הזה יגיע לכיסופים ואזור הדרום, לא יהיה גירוש! אבל אם הוא לא יגיע, יגרשו גם אותו. כך צריך להרגיש כל אחד ואחד מאיתנו. האם יהיו לנו מספיק גייסות? האם יש מספיק אנשים המוכנים למסירות נפש זו? זוהי שאלת השאלות. אך גם זאת לא פותר אותנו מלעשות הכל כדי למנוע ולעכב את הגירוש, כפי התסריט המתואר לעיל.

אם אכן נעשה כך, נעשה חובתנו כלפי בורא עולם וכלפי הדורות הבאים. אם לא, לצערנו, נראה תמונות מזעזעות בימים הקרובים, של יישובים נפלאים שנעקרים ונחרבים בזה אחר זה בקלות וללא מחאה ממשית. ולצערנו, זה עלול להימשך בתקופה הקרובה לחלקים נוספים של ארץ ישראל.

אנו בעת חרום, עת מאבק. למען שמו, למען ארצו, למען תורתו, למען מדינתו, למען כל הערכים הציוניים והיהודיים שלנו.

לא העיקר במאבק זה, הוא מבחן התוצאה, אלא המאמץ. הקב"ה רוצה מאתנו 100% של מאמץ, 100% של השתדלות, והוא יתברך ברחמיו יעשה הטוב בעיניו.

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו. וה' יעשה הטוב בעיניו.