"האוירה בבסיס צאלים קדחתנית, מלאה אדרנלין, רוחשת אנשים, מזכירה להבדיל תכונה של ערב מלחמה", מדווח עתונאי "מן השטח". עולם הפוך. היום, השמאל הפרו-פלשתיני קורא "תנו לצה"ל לנצח", והימין המתנחל תובע "פתרון מדיני", בחירות או משאל עם, וגם מאמץ לעצמו, מול מדיניותו הכוחנית של שרון, את תיאוריית "מגבלות הכוח" מבית מדרשו של השמאל.
גם השימוש בקדושת הדמוקרטיה בדרך לדיקטטורה הוא הפוך על הפוך. "בדמוקרטיה אסור להרשות הפרות חוק", משננים לחיילים. כאלו במשטר מלוכני מותר להפר חוקים. וכאילו לא ההיפך נכון: בדיקטטורה כל חוק "קדוש", ודווקא בדמוקרטיה יש חוקים שמצווה להפר אותם, חוקים מפלים על בסיס דת, מין או גזע, חוקים המבטלים חירויות יסוד, וכמובן חוקי גירוש אוכלוסיות על בסיס לאומיותן, "טיהור אתני".
ועוד שוטפים מסבירנים ותועמלנים את המוחות, שכל סטיה, בלחץ הציבור, מהחלטה שקיבלו "המוסדות הדמוקרטיים", פוגעת אנושות במדינה, מפני שלמדינה אסור להיראות כמוותרת. מי ישיב לדמגוגים, שהתפיסה "המדינה מעל לכל", היא דווקא פאשיסטית ולא דמוקרטית? שאחד מקווי היסוד של הפאשיזם מוגדר כ"שיעבוד כל תיפקודי החיים לצרכי המדינה"? אלא, שהסגידה הפתאומית הזאת למדינה טובה רק לסיפוק בולמוס השנאה למתנחלים.
בכל תחום אחר אין למחנה השלום כל עכבות לכופף את המדינה, כולל שיתוף פעולה עם ארגוני מחבלים, הלשנה לאמריקאים ולקיחת כסף מהאירופים למאבק נגד המדינה.
הצביעות חוגגת. מי שרוממות זכויות האדם בגרונם אדישים למעצרן של ילדות בנות 14 "עד תום ההליכים" ולהכאה אכזרית של נערים בני 15 על ידי שוטרים, תוך האשמתם הכוזבת בתקיפת שוטרים, וכליאתם בצינוק עד עבור סימני המכות.
מי ש"שלום הילד" בראש מעייניו, אין לו בעייה להמליץ להפריד ילדים מהוריהם ולמוסרם לקיבוצים, כשכל פשעם הוא התנגדותם להיסחב מתוך בתיהם לגלות בתוך ארצם. ואין לו עכבות לרתום ל"משימה" את מערכת הסעד הציבורית ולהרוס את האמון הטבעי אל מי שבהגדרה תפקידו הוא לסעוד ולעזור ולא להתעמר ולהתאכזר. כך כבר נהרסה דמותו של השוטר, המקרינה במדינה דמוקרטית בטחון וחסות, וכאן הפחדה וכוחנות.
יפי-הנפש ומלאי הרחמים, החרדים מפני מה ש"הכיבוש" עושה לנפשות הרכות של "הבנים", רגישותם מתפוגגת כשאותם הבנים עוברים קורסי "הכנה פסיכולוגית" לאכזריות, לדיכוי החמלה הטבעית מול משפחות שהם אמורים לגרש, ו"הבנות" עוברות אימוני חילוץ תינוקות מזרועות אמותיהם.
מחנכי הדור אינם מתקוממים נגד התופעה המחליאה של תירגולי גירוש חסרי לב, המוצגים לראווה בטלוויזיה בשידור חי, כולל הפעלת כלובים-נגד- אדם, והכל לפי הזמנת השלטונות. סרטי סאדו ללא הגבלת גיל הצופים.
ובפקולטות לתקשורת עוד לא צלצל הפעמון נוכח הדמיון המפתיע לתעשיית הסרטים הבולשביקית. תמונה: הורים מאושרים מחייכים, ילדים על זרועותיהם, וברקע קרווילה בניצנים. תמונה: אידיליה בעיר-האוהלים של יחידות הגירוש: ההווי, הבידור ואחוות הלוחמים. שישה ממשפחה אחת מצטלמים בשורה, מאושרים. תמונה: חיילת עליזה משכיבה "מתנחל", מעקמת את זרועו. אנדריי ז'דאנוב לא היה עושה זאת יותר טוב.
איסטרטגים, פרשנים צבאיים וגנרלים אינם מקשים קושיות מול הוודאות של מדינת חמאס-חיזבאללה בעזה, רוויית נשק שמוזרם אליה דרך נמלי הים והאוויר שלה, עם מוצא חופשי לתוך הר חברון ומשם לירושלים וצפונה. אינם תוהים, ממתי התהפכה מצרים ממדינה עויינת ומתחמשת נגדנו לשכפ"צ ביטחון שאנחנו מצמידים לחזה שלנו, סמוך לאשקלון.
מבקרים ופובליציסטים אינם מתפלאים, כיצד מדינה שבה הכל "פרטאצ'"- מקרטע,"סמוך","בערך" נתפשה לקדחת של יעילות, מהירות ודיוק דווקא כשעוסקים בגירוש מתנחלים יהודים: תיזמור מושלם, חזרות קפדניות, תכנון מוקדם עד הפרט הקטן ביותר, כמו לפני הצגת בכורה של אופרה גדולה או ... הוצאה להורג מפוארת.
ברוכים הבאים לישרא-סדום!
גם השימוש בקדושת הדמוקרטיה בדרך לדיקטטורה הוא הפוך על הפוך. "בדמוקרטיה אסור להרשות הפרות חוק", משננים לחיילים. כאלו במשטר מלוכני מותר להפר חוקים. וכאילו לא ההיפך נכון: בדיקטטורה כל חוק "קדוש", ודווקא בדמוקרטיה יש חוקים שמצווה להפר אותם, חוקים מפלים על בסיס דת, מין או גזע, חוקים המבטלים חירויות יסוד, וכמובן חוקי גירוש אוכלוסיות על בסיס לאומיותן, "טיהור אתני".
ועוד שוטפים מסבירנים ותועמלנים את המוחות, שכל סטיה, בלחץ הציבור, מהחלטה שקיבלו "המוסדות הדמוקרטיים", פוגעת אנושות במדינה, מפני שלמדינה אסור להיראות כמוותרת. מי ישיב לדמגוגים, שהתפיסה "המדינה מעל לכל", היא דווקא פאשיסטית ולא דמוקרטית? שאחד מקווי היסוד של הפאשיזם מוגדר כ"שיעבוד כל תיפקודי החיים לצרכי המדינה"? אלא, שהסגידה הפתאומית הזאת למדינה טובה רק לסיפוק בולמוס השנאה למתנחלים.
בכל תחום אחר אין למחנה השלום כל עכבות לכופף את המדינה, כולל שיתוף פעולה עם ארגוני מחבלים, הלשנה לאמריקאים ולקיחת כסף מהאירופים למאבק נגד המדינה.
הצביעות חוגגת. מי שרוממות זכויות האדם בגרונם אדישים למעצרן של ילדות בנות 14 "עד תום ההליכים" ולהכאה אכזרית של נערים בני 15 על ידי שוטרים, תוך האשמתם הכוזבת בתקיפת שוטרים, וכליאתם בצינוק עד עבור סימני המכות.
מי ש"שלום הילד" בראש מעייניו, אין לו בעייה להמליץ להפריד ילדים מהוריהם ולמוסרם לקיבוצים, כשכל פשעם הוא התנגדותם להיסחב מתוך בתיהם לגלות בתוך ארצם. ואין לו עכבות לרתום ל"משימה" את מערכת הסעד הציבורית ולהרוס את האמון הטבעי אל מי שבהגדרה תפקידו הוא לסעוד ולעזור ולא להתעמר ולהתאכזר. כך כבר נהרסה דמותו של השוטר, המקרינה במדינה דמוקרטית בטחון וחסות, וכאן הפחדה וכוחנות.
יפי-הנפש ומלאי הרחמים, החרדים מפני מה ש"הכיבוש" עושה לנפשות הרכות של "הבנים", רגישותם מתפוגגת כשאותם הבנים עוברים קורסי "הכנה פסיכולוגית" לאכזריות, לדיכוי החמלה הטבעית מול משפחות שהם אמורים לגרש, ו"הבנות" עוברות אימוני חילוץ תינוקות מזרועות אמותיהם.
מחנכי הדור אינם מתקוממים נגד התופעה המחליאה של תירגולי גירוש חסרי לב, המוצגים לראווה בטלוויזיה בשידור חי, כולל הפעלת כלובים-נגד- אדם, והכל לפי הזמנת השלטונות. סרטי סאדו ללא הגבלת גיל הצופים.
ובפקולטות לתקשורת עוד לא צלצל הפעמון נוכח הדמיון המפתיע לתעשיית הסרטים הבולשביקית. תמונה: הורים מאושרים מחייכים, ילדים על זרועותיהם, וברקע קרווילה בניצנים. תמונה: אידיליה בעיר-האוהלים של יחידות הגירוש: ההווי, הבידור ואחוות הלוחמים. שישה ממשפחה אחת מצטלמים בשורה, מאושרים. תמונה: חיילת עליזה משכיבה "מתנחל", מעקמת את זרועו. אנדריי ז'דאנוב לא היה עושה זאת יותר טוב.
איסטרטגים, פרשנים צבאיים וגנרלים אינם מקשים קושיות מול הוודאות של מדינת חמאס-חיזבאללה בעזה, רוויית נשק שמוזרם אליה דרך נמלי הים והאוויר שלה, עם מוצא חופשי לתוך הר חברון ומשם לירושלים וצפונה. אינם תוהים, ממתי התהפכה מצרים ממדינה עויינת ומתחמשת נגדנו לשכפ"צ ביטחון שאנחנו מצמידים לחזה שלנו, סמוך לאשקלון.
מבקרים ופובליציסטים אינם מתפלאים, כיצד מדינה שבה הכל "פרטאצ'"- מקרטע,"סמוך","בערך" נתפשה לקדחת של יעילות, מהירות ודיוק דווקא כשעוסקים בגירוש מתנחלים יהודים: תיזמור מושלם, חזרות קפדניות, תכנון מוקדם עד הפרט הקטן ביותר, כמו לפני הצגת בכורה של אופרה גדולה או ... הוצאה להורג מפוארת.
ברוכים הבאים לישרא-סדום!