שיחת לוחם
בימים אלו, בהם נשמעים שוב ושוב טענות לתושבים שהשאירו את ילדיהם ביישובים עד הגירוש, נדמה לי שיש לתת את הדעת לעתיד היותר רחוק, ולהתחיל לחשוב על ילדיהם של השוטרים והחיילים שהשתתפו בו. הם עלולים לעבור טראומה אמיתית.
לפניכם דוגמא לשיחה אפשרית שעלולה להתנהל בעוד מספר שנים:
אבא, איפה נלחמת כשהיית חייל? בכיתה שלנו לומדים על מלחמות ישראל, והמורה אמרה שאפשר להזמין הורים שיש להם סיפור גבורה לספר לפני הכיתה.
ביתי החמודה, אני הייתי לוחם במאורעות ס"ה. הייתי בין החיילים שנלחמו בנחישות ובאומץ כדי להצליח במשימה ההיסטורית שממשלת ישראל הטילה עלינו בקיץ ההוא. וממולנו עמדו אלפי אנשים שלא בחלו בשום אמצעי לנסות לגרום לנו להיכנע.
איך עמדת בזה, אבא?
זה לא היה פשוט להתכונן למבצע "מעטים ביד רבים". שנה שלימה לימדו אותנו בעזרת פסיכולוגים למחוק כל רגש, לא להגיב לתחנונים וצעקות ייאוש, להתנתק ממשמעות המלים: "צבא ההגנה לישראל" ובעיקר לא לשאול שאלות. וזה עבד. הצלחנו לראות את העומדים מולנו, מגדול ועד קטן מאד, כאובייקטים למשימה שאין צורך להציב לה מטרה. מעבר למטרה של ביצוע פקודה.
בגלל הדוגמא שהצבנו, מטרה זו הפכה מאז להיות המטרה של צה"ל. אין צורך יותר בסיסמאות כגון: הגנה על המולדת, הקרבה למען עתיד האומה ושמירה על חיי אזרחים הסומכים עלינו. זה מיותר. אנחנו חיילים שמקבלים פקודות והדבר היחיד החשוב הוא לבצע אותן במהירות ובמקצועיות. כל פקודה. דבקנו במשימה ורק אחרי שהשלמנו אותה, הרשינו לעצמנו צילום ניצחון קבוצתי למזכרת ליד בית הכנסת שעמד להיחרב.
מה עשו נגדכם, אבא?
ניסו להגיד לנו שאנו אמורים לאהוב את אדמות ארץ ישראל, כשלמעשה כולם יודעים שעברו הימים האלה.
אחד ניסה להגיד לנו שחייל צריך להילחם במי שרוצה להשמידנו ולא בו. הוא ידע שקיבלנו פקודה. אז מה הוא חשב? שנשאל למה? שלא נגרש אותו מהבית ונעמוד למשפט על עקרונות?
הוא אפילו הראה לנו שמות של תושבים שנרצחו או נפצעו בדרך למקום כדי שנרגיש רע. אצלי זה דווקא חיזק את הרצון לעוד מבצעים מהסוג הזה בהם לא נרצחים, ואפשר להצליח ולקבל שבחים מהתקשורת. בכל המשימות האחרות, כמו חיפוש בתי חרושת לקסאמים, עצרו אותנו בלי שנגמור את המשימה, והתקשורת חיפשה אם נגענו בשערה שעל ראשה של פלשתינאית חפה מפשע או עצרנו אותה יותר מדי זמן במחסום והפרנו את זכויות האנוש שלה. הפעם הם היו איתנו.
איזה נשק היה לאויב, אבא?
הנשק העיקרי שלו היה דמעות, תחנונים וניסיונות להסביר למה אסור להילחם נגדו. לא הייתה לנו בעיה עם זה, כבר אמרתי לך שהכינו אותנו עם סימולציות.
מה זה סימולציות, אבא?
איך אסביר לך, זה כמו האלימות בטלוויזיה. נכון כשרואים כל כך הרבה אלימות בטלוויזיה אחר כך לא כל כך מתרגשים מזה? כך תרגלנו עימות עם משפחות וילדים כדי שנתרגל למה שיגידו ויעשו, ולא ניקח את הדברים ללב. ממש צחקנו בחזרות.
היית גיבור, אבא?
אני, לא תאמיני, יחד עם עוד שלושה חיילים הוצאתי 10 משפחות מביתם, על נשותיהם וטפיהם, ואחר כך הספקתי להיכנס לבית הכנסת ולגרור כמה רבנים עם תפילין על ראשם עד לאוטובוס.
אחר כך היה מבהיל צעירים עם אמונה בעיניים היו על הגגות ונלחמו בנו, העיזו להתנגד במקום להיגרר. חוצפה. זה מה שהיה להם לעשות בחופש הגדול עם כל הקניונים ופאבים בארץ הזאת? אחרי שהצלחנו למנוע מרוב האנשים המבוגרים שרצו להיכנס לאזור בגלל מחסומים, הם הסתננו כאילו הם בספרי "חסמבה". אז אנחנו דאגנו להגיד לכולם שהם צעירים מופרעים ולא מהמקום.
אבא, זה מזכיר לי את סיפורה של סבתא, כשהיא נלחמה בשביל יהדות רוסיה לפני שעלתה לארץ. היא לא הייתה מרוסיה, אז מאיפה הייתה לה הזכות להפגין בעד היהודים שם ולהסתנן לרוסיה עם סידורים ומצות, נגד החוק? היא אומרת שיהודים עזרו ליהודים תמיד, אבל שכאן אנחנו ישראלים אז זה אחרת...
היה קרב קשה, אבא, נגד הלוחמים האלו?
זה היה נורא מפחיד. היה להם נשק מסוכן: שמן וצבע, ממחטות רטובות ואפילו כמה קרשים. אנחנו התגברנו, אבל חלק מאיתנו ספג צריבות קלות מחומר של דילול צבע. דאגו שזה יישמע כאילו הם זרקו עלינו חומצה ותיארו אותם כאילו היו עבריינים. למה הם ראו בנו אויב, הרי רק בצענו פקודות. בינינו לבין עצמנו אמרנו שמזל שלא היינו צריכים לפנות שכונה בתל אביב, שם היו באים עלינו בסכינים ופצצות.
אבא, זה נשמע כמו האנשים במצדה או המכבים נגד היהודים ההלניסטים. ואתה זוכר שסיפרת לי פעם על דוד ארז שהתיז צבע ביס"מ על החרדים שרצו לסגור כבישים בשבת, כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהפגין לבין מי שסתם עבר ברחוב? זה היה כמו זה?
לא חשבתי על זה עד עכשיו, חמודה, אבל זה באמת דומה.
אתה יודע אבא, תמי אמרה לי שהיא תביא את אימא שלה לספר על גירוש היהודים מגוש קטיף. אמא שלה בכסא גלגלים בגלל פיגוע מהימים שהם גרו בגוש קטיף. תמי לא זוכרת את הגירוש, אבל היא גאה שהמשפחה השאירה אותה איתם למרות שהייתה קטנה מדי להבין, היא אמרה שהיא נלחמה יחד איתם על ארץ ישראל. כל פעם שהיא רואה את התמונות של החיילים המגרשים אותם מהבית, היא אומרת שהיא מרגישה גאווה על כך שהייתה שם.
בדיוק על זה אני מדבר. קראו לזה מאורעות ס"ה.
מה, אתה היית חייל בגירוש גוש קטיף?! אתה נלחמת נגד יהודים וגררת אותם מהבתים שלהם?! מארץ ישראל?! אבא שלי?! כל הסיפור הזה היה על יהודים?!
אוי נכון, דיברת על בית כנסת ורבנים, ולא שמתי לב. תמי תביא את הוידיאו שהם השיגו מהתקשורת, האם יתכן שנראה אותך גורר משפחות מביתן?
אתה יודע, אבא, האמת היא שאין צורך שתבוא לכיתה. אני חושבת שיש יותר מדי הורים ממילא. ואני קצת חולה ולא מרגישה כל כך טוב. בוא ונשאיר את הסיפור שלך בסוד, בינינו.
אבא, למה אתה בוכה?
כותבת המאמר היא מנהלת "כפר הנוער הדתי", כפר חסידים.
בימים אלו, בהם נשמעים שוב ושוב טענות לתושבים שהשאירו את ילדיהם ביישובים עד הגירוש, נדמה לי שיש לתת את הדעת לעתיד היותר רחוק, ולהתחיל לחשוב על ילדיהם של השוטרים והחיילים שהשתתפו בו. הם עלולים לעבור טראומה אמיתית.
לפניכם דוגמא לשיחה אפשרית שעלולה להתנהל בעוד מספר שנים:
אבא, איפה נלחמת כשהיית חייל? בכיתה שלנו לומדים על מלחמות ישראל, והמורה אמרה שאפשר להזמין הורים שיש להם סיפור גבורה לספר לפני הכיתה.
ביתי החמודה, אני הייתי לוחם במאורעות ס"ה. הייתי בין החיילים שנלחמו בנחישות ובאומץ כדי להצליח במשימה ההיסטורית שממשלת ישראל הטילה עלינו בקיץ ההוא. וממולנו עמדו אלפי אנשים שלא בחלו בשום אמצעי לנסות לגרום לנו להיכנע.
איך עמדת בזה, אבא?
זה לא היה פשוט להתכונן למבצע "מעטים ביד רבים". שנה שלימה לימדו אותנו בעזרת פסיכולוגים למחוק כל רגש, לא להגיב לתחנונים וצעקות ייאוש, להתנתק ממשמעות המלים: "צבא ההגנה לישראל" ובעיקר לא לשאול שאלות. וזה עבד. הצלחנו לראות את העומדים מולנו, מגדול ועד קטן מאד, כאובייקטים למשימה שאין צורך להציב לה מטרה. מעבר למטרה של ביצוע פקודה.
בגלל הדוגמא שהצבנו, מטרה זו הפכה מאז להיות המטרה של צה"ל. אין צורך יותר בסיסמאות כגון: הגנה על המולדת, הקרבה למען עתיד האומה ושמירה על חיי אזרחים הסומכים עלינו. זה מיותר. אנחנו חיילים שמקבלים פקודות והדבר היחיד החשוב הוא לבצע אותן במהירות ובמקצועיות. כל פקודה. דבקנו במשימה ורק אחרי שהשלמנו אותה, הרשינו לעצמנו צילום ניצחון קבוצתי למזכרת ליד בית הכנסת שעמד להיחרב.
מה עשו נגדכם, אבא?
ניסו להגיד לנו שאנו אמורים לאהוב את אדמות ארץ ישראל, כשלמעשה כולם יודעים שעברו הימים האלה.
אחד ניסה להגיד לנו שחייל צריך להילחם במי שרוצה להשמידנו ולא בו. הוא ידע שקיבלנו פקודה. אז מה הוא חשב? שנשאל למה? שלא נגרש אותו מהבית ונעמוד למשפט על עקרונות?
הוא אפילו הראה לנו שמות של תושבים שנרצחו או נפצעו בדרך למקום כדי שנרגיש רע. אצלי זה דווקא חיזק את הרצון לעוד מבצעים מהסוג הזה בהם לא נרצחים, ואפשר להצליח ולקבל שבחים מהתקשורת. בכל המשימות האחרות, כמו חיפוש בתי חרושת לקסאמים, עצרו אותנו בלי שנגמור את המשימה, והתקשורת חיפשה אם נגענו בשערה שעל ראשה של פלשתינאית חפה מפשע או עצרנו אותה יותר מדי זמן במחסום והפרנו את זכויות האנוש שלה. הפעם הם היו איתנו.
איזה נשק היה לאויב, אבא?
הנשק העיקרי שלו היה דמעות, תחנונים וניסיונות להסביר למה אסור להילחם נגדו. לא הייתה לנו בעיה עם זה, כבר אמרתי לך שהכינו אותנו עם סימולציות.
מה זה סימולציות, אבא?
איך אסביר לך, זה כמו האלימות בטלוויזיה. נכון כשרואים כל כך הרבה אלימות בטלוויזיה אחר כך לא כל כך מתרגשים מזה? כך תרגלנו עימות עם משפחות וילדים כדי שנתרגל למה שיגידו ויעשו, ולא ניקח את הדברים ללב. ממש צחקנו בחזרות.
היית גיבור, אבא?
אני, לא תאמיני, יחד עם עוד שלושה חיילים הוצאתי 10 משפחות מביתם, על נשותיהם וטפיהם, ואחר כך הספקתי להיכנס לבית הכנסת ולגרור כמה רבנים עם תפילין על ראשם עד לאוטובוס.
אחר כך היה מבהיל צעירים עם אמונה בעיניים היו על הגגות ונלחמו בנו, העיזו להתנגד במקום להיגרר. חוצפה. זה מה שהיה להם לעשות בחופש הגדול עם כל הקניונים ופאבים בארץ הזאת? אחרי שהצלחנו למנוע מרוב האנשים המבוגרים שרצו להיכנס לאזור בגלל מחסומים, הם הסתננו כאילו הם בספרי "חסמבה". אז אנחנו דאגנו להגיד לכולם שהם צעירים מופרעים ולא מהמקום.
אבא, זה מזכיר לי את סיפורה של סבתא, כשהיא נלחמה בשביל יהדות רוסיה לפני שעלתה לארץ. היא לא הייתה מרוסיה, אז מאיפה הייתה לה הזכות להפגין בעד היהודים שם ולהסתנן לרוסיה עם סידורים ומצות, נגד החוק? היא אומרת שיהודים עזרו ליהודים תמיד, אבל שכאן אנחנו ישראלים אז זה אחרת...
היה קרב קשה, אבא, נגד הלוחמים האלו?
זה היה נורא מפחיד. היה להם נשק מסוכן: שמן וצבע, ממחטות רטובות ואפילו כמה קרשים. אנחנו התגברנו, אבל חלק מאיתנו ספג צריבות קלות מחומר של דילול צבע. דאגו שזה יישמע כאילו הם זרקו עלינו חומצה ותיארו אותם כאילו היו עבריינים. למה הם ראו בנו אויב, הרי רק בצענו פקודות. בינינו לבין עצמנו אמרנו שמזל שלא היינו צריכים לפנות שכונה בתל אביב, שם היו באים עלינו בסכינים ופצצות.
אבא, זה נשמע כמו האנשים במצדה או המכבים נגד היהודים ההלניסטים. ואתה זוכר שסיפרת לי פעם על דוד ארז שהתיז צבע ביס"מ על החרדים שרצו לסגור כבישים בשבת, כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהפגין לבין מי שסתם עבר ברחוב? זה היה כמו זה?
לא חשבתי על זה עד עכשיו, חמודה, אבל זה באמת דומה.
אתה יודע אבא, תמי אמרה לי שהיא תביא את אימא שלה לספר על גירוש היהודים מגוש קטיף. אמא שלה בכסא גלגלים בגלל פיגוע מהימים שהם גרו בגוש קטיף. תמי לא זוכרת את הגירוש, אבל היא גאה שהמשפחה השאירה אותה איתם למרות שהייתה קטנה מדי להבין, היא אמרה שהיא נלחמה יחד איתם על ארץ ישראל. כל פעם שהיא רואה את התמונות של החיילים המגרשים אותם מהבית, היא אומרת שהיא מרגישה גאווה על כך שהייתה שם.
בדיוק על זה אני מדבר. קראו לזה מאורעות ס"ה.
מה, אתה היית חייל בגירוש גוש קטיף?! אתה נלחמת נגד יהודים וגררת אותם מהבתים שלהם?! מארץ ישראל?! אבא שלי?! כל הסיפור הזה היה על יהודים?!
אוי נכון, דיברת על בית כנסת ורבנים, ולא שמתי לב. תמי תביא את הוידיאו שהם השיגו מהתקשורת, האם יתכן שנראה אותך גורר משפחות מביתן?
אתה יודע, אבא, האמת היא שאין צורך שתבוא לכיתה. אני חושבת שיש יותר מדי הורים ממילא. ואני קצת חולה ולא מרגישה כל כך טוב. בוא ונשאיר את הסיפור שלך בסוד, בינינו.
אבא, למה אתה בוכה?
כותבת המאמר היא מנהלת "כפר הנוער הדתי", כפר חסידים.