באמצע תהליך ההתנתקות, נתבשרנו על כך שהמשוררת דליה רביקוביץ, כלת פרס ישראל לספרות, נמצאה ללא רוח חיים בביתה בתל-אביב, התאבדה. מה עניין שמיטת חיי המשוררת להררי החורבות בגוש קטיף?
עלינו לזכור כי הכל מושגח בהשגחה פרטית והקב"ה מרמז לנו רמזים בכל עת, ובמילים אחרות ניתן לומר כי התרחש כאן דבר סמלי. התרבות הישראלית, שאותה מסמלת המשוררת, שנחשבת לגדולת המשוררות העבריות בדור האחרון, הגיעה לקיצה ולא רק הגיעה לקיצה, אלא התאבדה.
לכאורה, עינינו רואות את ההיפך הגמור: ניצחון של התרבות הסתמית, של חיי הכפירה, של האני ואפסי עוד. האם יש ניצחון גדול יותר מאשר עקירת חבל ארץ שלם ושוקק חיים של מאמינים הוזים? ובכל זאת איננו רואים אצל בעלי הסרטים הכחולים (וגם זה בהשגחה פרטית...) שום חדוות ניצחון, אפילו השמחה לאיד שלהם קלושה לגמרי, חסרת רוח חיים.
השמאלניות, או הימניות החילונית חסרת השורשים גוועו כעת לעד. מי שהביט בפניהם של החיילים והשוטרים שביצעו את מזימת ההתנתקות, נוכח לדעת כי אין להם שום רגש וחשק אמיתי לבצע את הפקודה, שום הרעלה על המשימה, שום אמונה ביעד. הרגישים שבהם בכו עם העקורים, האטומים בהו במבט מטומטם, כשהם מקיימים חוק יבש ללא לחלוחית חיים.
בדרך כלל משוררי העם מבטאים בחריפות את רחשי ליבם. דליה רביקוביץ ביטאה היטב את רחשי ליבו של הישראלי העקור מיהדות. בשיר אחד כתבה שורה בנוסח: "ינהלני על מי מנוחות בניו-זילנד", ובשיר אחר הזדהתה עם מחבל שבא לפוצץ יהודים, שנאה עצמית שאין כדוגמתה בכל עם ולשון , לכן אין פלא בכך שהתאבדה. עם זאת חשוב לומר, שכמו משוררים עבריים נוספים בעת החדשה, היו בה לא מעט ניצוצות של רגש יהודי, אבל הם נמוגו בערפל הספקנות והכפירה.
במבט שטחי נדמה כי החילוניות שולטת בכל ומצליחה לבצע את זממה ולבלוע את כל הטוב היהודי הגנוז, אבל במבט שני מתברר כי היא בעצם רק גוויה של ענק המוטל ללא רוח חיים, שסיים בפעולת ההרס העצמית האחרונה את כל תפקידיו ההיסטוריים החשובים.
היהדות הצרופה חייבת לתפוס את ההנהגה בקרוב ממש. לא נוכל לתת לרוח רפאים סתמית לנהל את חיינו. המשימה עצומה ורבים מכשוליה, אבל אין לנו שום ברירה. אם אנו מסרבים למצוא את עצמנו מוטלים לחוף הים התיכון ללא רוח חיים, עלינו לחפש את ההגה התרבותי, הכלכלי, המשפטי, החינוכי, הצבאי, הפוליטי, ולא להסתפק בפחות מהנהגת העם בכל תחומי החיים, כי בנפשנו הדבר.
כותב המאמר הוא סופר ומשורר.
עלינו לזכור כי הכל מושגח בהשגחה פרטית והקב"ה מרמז לנו רמזים בכל עת, ובמילים אחרות ניתן לומר כי התרחש כאן דבר סמלי. התרבות הישראלית, שאותה מסמלת המשוררת, שנחשבת לגדולת המשוררות העבריות בדור האחרון, הגיעה לקיצה ולא רק הגיעה לקיצה, אלא התאבדה.
לכאורה, עינינו רואות את ההיפך הגמור: ניצחון של התרבות הסתמית, של חיי הכפירה, של האני ואפסי עוד. האם יש ניצחון גדול יותר מאשר עקירת חבל ארץ שלם ושוקק חיים של מאמינים הוזים? ובכל זאת איננו רואים אצל בעלי הסרטים הכחולים (וגם זה בהשגחה פרטית...) שום חדוות ניצחון, אפילו השמחה לאיד שלהם קלושה לגמרי, חסרת רוח חיים.
השמאלניות, או הימניות החילונית חסרת השורשים גוועו כעת לעד. מי שהביט בפניהם של החיילים והשוטרים שביצעו את מזימת ההתנתקות, נוכח לדעת כי אין להם שום רגש וחשק אמיתי לבצע את הפקודה, שום הרעלה על המשימה, שום אמונה ביעד. הרגישים שבהם בכו עם העקורים, האטומים בהו במבט מטומטם, כשהם מקיימים חוק יבש ללא לחלוחית חיים.
בדרך כלל משוררי העם מבטאים בחריפות את רחשי ליבם. דליה רביקוביץ ביטאה היטב את רחשי ליבו של הישראלי העקור מיהדות. בשיר אחד כתבה שורה בנוסח: "ינהלני על מי מנוחות בניו-זילנד", ובשיר אחר הזדהתה עם מחבל שבא לפוצץ יהודים, שנאה עצמית שאין כדוגמתה בכל עם ולשון , לכן אין פלא בכך שהתאבדה. עם זאת חשוב לומר, שכמו משוררים עבריים נוספים בעת החדשה, היו בה לא מעט ניצוצות של רגש יהודי, אבל הם נמוגו בערפל הספקנות והכפירה.
במבט שטחי נדמה כי החילוניות שולטת בכל ומצליחה לבצע את זממה ולבלוע את כל הטוב היהודי הגנוז, אבל במבט שני מתברר כי היא בעצם רק גוויה של ענק המוטל ללא רוח חיים, שסיים בפעולת ההרס העצמית האחרונה את כל תפקידיו ההיסטוריים החשובים.
היהדות הצרופה חייבת לתפוס את ההנהגה בקרוב ממש. לא נוכל לתת לרוח רפאים סתמית לנהל את חיינו. המשימה עצומה ורבים מכשוליה, אבל אין לנו שום ברירה. אם אנו מסרבים למצוא את עצמנו מוטלים לחוף הים התיכון ללא רוח חיים, עלינו לחפש את ההגה התרבותי, הכלכלי, המשפטי, החינוכי, הצבאי, הפוליטי, ולא להסתפק בפחות מהנהגת העם בכל תחומי החיים, כי בנפשנו הדבר.
כותב המאמר הוא סופר ומשורר.