"מבצע 'אחת לאחד' יוצא לדרך"-קראה מודעה בגיליון האחרון, משפחה אחת לרחוב אחד, ושדרוג נוסף של מבצע או פרויקט או מהלך "פנים אל פנים" יצא לדרך!
יצירתיות רבה פרצה בעקבות המאורעות ושוב ההכרח עושה את שלו והנפש חושפת מתוכה רעיונות וכוחות שהיו חבויים או בוסריים. הנפש מתרחבת למראה, למשמע ולמקרא רעיונות לקירוב לבבות (אדם אל עצמו, לאומתו, לאדמתו ולאלוקיו). התפילה עולה ומבקשת, שלא נעצור אף לאחר ביטולה של הגזירה, בעזרת ה', ונמשיך לפעול עם א-ל, לעשות תשובה, לאהוב את הבריות, ולקרב לתורה.
לכולם כבר ברור, כי בלא תורה זה לא הולך, ובלי היניקה מתוך תורה, ההנהגה מועדת פעם אחר פעם ולא מצליחה להחזיק עמדה במציאות המסובכת שלנו. מתוך כך נגזר שעלינו להפגיש, סוף סוף, את הציבור כולו עם התורה, עם מעיין מים-חיים, שזכינו אנו, ולא בזכותנו, ללמוד אותה ולחיות מכוחה. אלא שכאן יש מקום לברר מרכיב חשוב מאד בגישה הזו. העובדה שהתורה הינה ודאית, והנצח וההוד ממנה הוא, אינה גוזרת שאני והבנתי את התורה הננו ודאיים. אחרי הכל אני אינני התורה כולה, אלא פרט, צד, חלק , אות מספר התורה בלבד.
דרשו דורשי רשומות כי ישראל ראשי תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה. משמעות הדבר היא' כי בכל אחד ואחד מישראל טבוע דבר תורה, רעיון של תורה וחלק חיים של תורה, זאת בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. בהמשך לכך כותב ר' ברוך ממז'יבוז' בספר בוצינא דנהורא: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ד', פי' כללות נפשות ישראל הוא הדבר בעצמו אשר צוה ד' שהמה בעצמם הוא שלימות התורה".
בעם ישראל כולו ובכל אחד ואחד טבועות תכונות יסוד של הגנטיקה הלאומית שלנו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, ענווים, מאמינים, קדושים ונביאים (כך רגיל היה למנות רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל). על גבי תכונות אלו באה התורה הלימודית ועוזרת לתכונות הללו לצאת לפועל ולהתגלות כראוי להן במוסר הקודש.
הצד הטבעי שבישראל נקרא בספרים הקדושים: האבות או אליהו, ואילו הצד הלימודי של תורה נקרא: משה. על שני כוחות הללו כותב הרב קוק: "הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי... משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית... באבות (=אנשי תורה) מתגבר אור התורה, בבנים- אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית הימים בחיבורם, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל"- "אב ובנין דבית ישראל".
אנו לומדים תורה ונושאים דגלה של מסורת ישראל הרוחנית-תורנית, אך יש כוחות של "אליהואיות" המצויים בתוך כל אחד ואחד מישראל , בין אם הוא חובש כיפה ובין אם לאו, בין אם היא כיפה סרוגה ובין אם לאו. משה ואליהו חייבים לפגוש זה בזה, התורה והטבעיות הישראלית, שפעמים הינה חלקה יותר וטבעית יותר דווקא אצל מי שטרם נפגש עם אותיותיה של תורה, צריכות זו לזו. מבחינה זו החידוש יימצא לאבות כמו גם לבנים, אשר על כן אמר הנביא: "והשיב לב אבות על בנים" וחזר ואמר: "ולב בנים על אבותם".
בחודשים האחרונים אנו יוצאים לערבי פנים אל פנים ובעצם אלו הם מפגשי פנים אל פנים. מעבר לכך שמתוך ביקורי הבית הללו צומחות פעילויות רבות כחוגי-בית, שיעורים, מפגשים, חברותות, קשרי-חברות ועוד, הרי שחשיבות המפגש טמונה בעצם קיומו. נשמות נפגשות, משה ואליהו מתוועדים, ומשם רועה אבן ישראל.
אנו לא באים להפגיש "אותם" עם התורה "שלנו", אלא באים להיפגש מתוך צימאון פנימי הדדי לחיבור שבין משה ואליהו, אבות ובנים. כל מי שעמד בפני דלתות בזמן האחרון, לא יכול שלא לחוש בייאוש החיצוני, אך יותר מכך בצימאון הפנימי לסיכוי, סיכוי של החיים הבריאים שלנו להתגלות ולהופיע בגודל ובעוצמה.
לכן, כשאתה עומד מול הדלת עליך להתמלא אמון במי שיפתח לך את הדלת, שאליהו הינו מלאך הברית גם שלו. עליך להתמלא אהבה, למי שאולי הינו אות אחת לידך בתורה. עליך להתמלא הקשבה למי שהטבעיות שבו יצרה בקרבו תובנות ייחודיות שעשויות לגעת אף בך-על החופש, על האמת, על המוסר, על היצירה, על עם ישראל חי!
בהצלחה!
כותב המאמר הוא ר"מ בישיבת בית אורות, מהו"ת בתמ"ד למורים.
יצירתיות רבה פרצה בעקבות המאורעות ושוב ההכרח עושה את שלו והנפש חושפת מתוכה רעיונות וכוחות שהיו חבויים או בוסריים. הנפש מתרחבת למראה, למשמע ולמקרא רעיונות לקירוב לבבות (אדם אל עצמו, לאומתו, לאדמתו ולאלוקיו). התפילה עולה ומבקשת, שלא נעצור אף לאחר ביטולה של הגזירה, בעזרת ה', ונמשיך לפעול עם א-ל, לעשות תשובה, לאהוב את הבריות, ולקרב לתורה.
לכולם כבר ברור, כי בלא תורה זה לא הולך, ובלי היניקה מתוך תורה, ההנהגה מועדת פעם אחר פעם ולא מצליחה להחזיק עמדה במציאות המסובכת שלנו. מתוך כך נגזר שעלינו להפגיש, סוף סוף, את הציבור כולו עם התורה, עם מעיין מים-חיים, שזכינו אנו, ולא בזכותנו, ללמוד אותה ולחיות מכוחה. אלא שכאן יש מקום לברר מרכיב חשוב מאד בגישה הזו. העובדה שהתורה הינה ודאית, והנצח וההוד ממנה הוא, אינה גוזרת שאני והבנתי את התורה הננו ודאיים. אחרי הכל אני אינני התורה כולה, אלא פרט, צד, חלק , אות מספר התורה בלבד.
דרשו דורשי רשומות כי ישראל ראשי תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה. משמעות הדבר היא' כי בכל אחד ואחד מישראל טבוע דבר תורה, רעיון של תורה וחלק חיים של תורה, זאת בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. בהמשך לכך כותב ר' ברוך ממז'יבוז' בספר בוצינא דנהורא: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ד', פי' כללות נפשות ישראל הוא הדבר בעצמו אשר צוה ד' שהמה בעצמם הוא שלימות התורה".
בעם ישראל כולו ובכל אחד ואחד טבועות תכונות יסוד של הגנטיקה הלאומית שלנו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, ענווים, מאמינים, קדושים ונביאים (כך רגיל היה למנות רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל). על גבי תכונות אלו באה התורה הלימודית ועוזרת לתכונות הללו לצאת לפועל ולהתגלות כראוי להן במוסר הקודש.
הצד הטבעי שבישראל נקרא בספרים הקדושים: האבות או אליהו, ואילו הצד הלימודי של תורה נקרא: משה. על שני כוחות הללו כותב הרב קוק: "הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי... משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית... באבות (=אנשי תורה) מתגבר אור התורה, בבנים- אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית הימים בחיבורם, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל"- "אב ובנין דבית ישראל".
אנו לומדים תורה ונושאים דגלה של מסורת ישראל הרוחנית-תורנית, אך יש כוחות של "אליהואיות" המצויים בתוך כל אחד ואחד מישראל , בין אם הוא חובש כיפה ובין אם לאו, בין אם היא כיפה סרוגה ובין אם לאו. משה ואליהו חייבים לפגוש זה בזה, התורה והטבעיות הישראלית, שפעמים הינה חלקה יותר וטבעית יותר דווקא אצל מי שטרם נפגש עם אותיותיה של תורה, צריכות זו לזו. מבחינה זו החידוש יימצא לאבות כמו גם לבנים, אשר על כן אמר הנביא: "והשיב לב אבות על בנים" וחזר ואמר: "ולב בנים על אבותם".
בחודשים האחרונים אנו יוצאים לערבי פנים אל פנים ובעצם אלו הם מפגשי פנים אל פנים. מעבר לכך שמתוך ביקורי הבית הללו צומחות פעילויות רבות כחוגי-בית, שיעורים, מפגשים, חברותות, קשרי-חברות ועוד, הרי שחשיבות המפגש טמונה בעצם קיומו. נשמות נפגשות, משה ואליהו מתוועדים, ומשם רועה אבן ישראל.
אנו לא באים להפגיש "אותם" עם התורה "שלנו", אלא באים להיפגש מתוך צימאון פנימי הדדי לחיבור שבין משה ואליהו, אבות ובנים. כל מי שעמד בפני דלתות בזמן האחרון, לא יכול שלא לחוש בייאוש החיצוני, אך יותר מכך בצימאון הפנימי לסיכוי, סיכוי של החיים הבריאים שלנו להתגלות ולהופיע בגודל ובעוצמה.
לכן, כשאתה עומד מול הדלת עליך להתמלא אמון במי שיפתח לך את הדלת, שאליהו הינו מלאך הברית גם שלו. עליך להתמלא אהבה, למי שאולי הינו אות אחת לידך בתורה. עליך להתמלא הקשבה למי שהטבעיות שבו יצרה בקרבו תובנות ייחודיות שעשויות לגעת אף בך-על החופש, על האמת, על המוסר, על היצירה, על עם ישראל חי!
בהצלחה!
כותב המאמר הוא ר"מ בישיבת בית אורות, מהו"ת בתמ"ד למורים.