מכבסת המילים תיארה זאת כ"התנתקות". אך לציבור גדול פירושה האמיתי הוא חורבן, הרס של בתים, הרס נפשות, הרס משפחות, הרס קהילות וחלום. תחושה קשה של כאב עמוק, כעס, והלם.ומעל לכל, עלבון צורב של בגידה.
לא מפני שההוגה והמוציא לפועל של תכנית זו הוא אחד שהפך משותף לאויב. זה כשלעצמו יכול לקרות. כמי שמאמינים ביכולת לעשות תשובה שבה עשיית מעשים טובים בהווה מוחקים את חובות העבר, כך גם בחירתו החופשית של אדם עלולה להביאו באחרית ימיו לעשות רע, ולהרוס את מעשיו הטובים מעברו.
אלא, הבגידה הגדולה היא של הציונות החילונית כולה, בציונות הדתית.
מאז שחר שיבת העם לארצו, הלכו שני זרמים אלה יחדיו. ברית הייתה כרותה ביניהם, החתומה בדם, דמעות וחלום. אומנם דמותה האידיאלית של המדינה לאחרית הימים לא הייתה זהה בעיניהם. למשל, לגבי אופי יהדותה. אך רב היה המשותף על המפלג. האחדות הנדרשת להגשמתה הייתה אחד מערכי העל המשותפים לשניהם. זאת קיבלה חיזוק מדי פעם בפעם בתזכורת כואבת על האיום הקיומי הרובץ על כולנו, שהידק את הלכידות.
טבעי הדבר כי כל צד ינסה "לשפר עמדות", גם אם כרוך הדבר במעט דחיקת מרפקים, אך המנגנון הדמוקרטי היה כלי יעיל להשגת איזון עדין, אך יציב דיו, כדי לאפשר לכל צד לחיות עם הפשרה הנכונה לכל זמן נתון.
אחד ההישגים שנתברכה והתגאתה בהם הציונות הדתית, היה מפעל ההתיישבות ביהודה שומרון, גולן וחבל עזה. גם לחולקים על יכולתנו לממש את זכותנו על חלקי ארץ אלה, קשה שלא להתפעל מהאופן בו שממה נהפכה בעמל לגן פורח, קהילות המושתתות על חסד מגדלות אנשי עצמה מוסרית ונכונות הקרבה עצמית ומסירות לכלל. דוגמא אחת מיני רבות היא העמידה האזרחית הנחושה ומעוררת הערצה אל מול גלי הטרור המנסים תדיר לשוטפנו ולהכחידנו מעל אדמה זו. מצרך זה הופך נדיר יותר ויותר בעשורים האחרונים, אך הצליח לעודד ולהפיח תקווה בעם ולרוממו.
מגוש קטיף גם הופצה תורה חדשה-ישנה, המתבססת הן על מורשתו ארוכת השנים של העם היהודי לדורותיו, והן על המציאות המתחדשת של היותו ריבון על אדמתו, עצמאי במוסדותיו כמדינה יהודית מודרנית בעידן המילניום החדש.
תורה, שהיא לא רק פלפולים חריפים וסודות טמירים של תלמידי חכמים הספונים במגדל השן של בית המדרש, אלא בעיקר תורה בגובה העיניים, של חסד, עזרה הדדית, אהבת אחים, חיבור בין בנים לאבותיהם, בין עם למסורתו, ארצו ואלוקיו. של דיון בשאלות מהות קיומנו כאן, ועכשיו.
נכון כי מאז תחילתו לווה מפעל זה במחלוקת שחצתה את החברה הישראלית, לפיכך, ההיאחזות צמחה בתהליך איטי וממושך בן עשרות שנים, בו באו לידי ביטוי עקשנות ומסירות, גם בשטח, וגם בזירת בית המחוקקים.
גם כאן היה אמון הדדי, וכללים בלתי כתובים ששמרו על המרקם העדין. אך היום, נשברו הכלים, ועימם הברית רבת השנים.
כאן אין הפרדה בין שמאל לימין, ונתברר כי השותפות בין הציונות הדתית לציונות חילונית הייתה שברירית, ונחשפה כאינטרסנטית, ו"תלויה בדבר". הציונות החילונית מכרה במחטף את הנכס האסטרטגי הגדול של הציונות הדתית לידי האויב, תמורת חלום שבו זו הדתית אינה מזדהה עימו ואינה מאמינה בהצלחתו. מעשה זה נתפס כבגידה הגדולה ע"י בת הברית הקרובה.
ישנם אלה המזילים דמעות תנין, ושמחים בליבם. אכן, יש להם במה להתגאות. השנאה שטיפחו כלפי ה"מתנחלים" הצליחה להעמיק שורשים, להגביה צמרתה, ולהניב את פירות הבאושים המפיצים ארסם למרחוק. קשה לשופטם. הם שבויים בשנאה המעוורת את עיניהם.
האחריות רובצת על מנהיגי ציבור שניסו להתחמק מאחריות זו. לא תמכו, הצהירו הצהרות שווא, אך לא עשו דבר. אפשרו לקנותם באיומים ופיתויים. לא גילו את האומץ הנדרש מנבחרי ציבור כדי להשפיע על המציאות, במקום להיגרר אחריה, ובכך בגדו בבוחריהם.
כמו כן, אותו ציבור גדול, אשר תמך בעיקרי תכנית ההתנתקות, אך גם הכיר בחשיבותה של הברית עם הציונות הדתית, ראה איך נגד עיניו מתנהל המהלך הפוליטי הדורסני, אשר תוך ניצול ציני של הזדמנות פרלמנטארית, שריח רע נודף ממנה עד למרחוק, התבצע המחטף. לכאורה הכל לפי כללי החוק הפוליטי והנהלים הפורמאליים, אך הרוח האנטי-דמוקרטית שבו זועקת לשמים. התעלמות, ואף התכחשות לרצון הבוחר, פיטורי שרים, הפעלת צה"ל חרף הבטחה להשאירו מחוץ לעסק, התנהלות מפלה של בית המשפט הגבוה, ומול כל אלה - דממת התקשורת.
והציבור הגדול צופה בכל זה, נע באי נוחות על כורסתו, ומחריש. מודע לרמיסת הברית, אך נוחה לו העובדה שמישהו אחר מלכלך את ידיו בעבורו. מקווה בנאיביות לא מבוססת כי המעשה יעשה, האבק ישקע, המכה תירפא, והעוול ישכח ויסלח.
הטראגי הוא, שברמיסתם את הברית ההיסטורית, הם לא פגעו רק בציונות הדתית, אלא בלהטוטם או באדישותם לא הבחינו בכריתת הענף עליו יושבים גם הם.
העיקרון, כי יתד שקבע העם היהודי בארצו הינה עובדה בלתי ניתנת לערעור, נעקר במו ידינו.
חישבו נא במתמטיקה פשוטה, אם עשרים ישובים ובהם כעשרת אלפים תושבים, ניתנים להימחק מעל האדמה בפחות משבוע על ידי חמישים אלף חיילים ושוטרים, אזי כמה ימים נדרשים כדי לעקור ישובים ובהם שלושים אלף תושבים? או מאה אלף? או שמא מיליון? ואם נכפיל או נשלש את מספר החיילים העוסקים בכך? וכיצד יושפע הפתרון אם במקום החיילים המאופקים והמנומסים של צה"ל ומשטרת ישראל יוצבו בתרגיל מתמטי זה חיילי צבאות ערב צמאי דם?
שלא יהיה ספק. המסר הזה הועבר ונקלט באופן ברור מעל מרקעי כל העולם מקצהו ועד קצהו.
הציבור הדתי מסורתי ציוני כיום שותת דמעות וכאב. ניתן להציע, אם כי במאמץ רב, מילות ניחומים. אך עדיין מוקדם מדי. חז"ל לימדונו כי אין אדם מקבל ניחומים בשעה שמתו מוטל לפניו. עוד תגיע השעה, והציבור הנפלא הזה יקום מאבלו. אבל החברה הישראלית כולה תצטרך לערוך את חשבון הנפש, ולברר כיצד, אם בכלל, ניתן לאחות את שברי הברית.
כותב המאמר הוא מהנדס אלקטרואופטיקה בחברת אורבוטק, תושב פדואל.
לא מפני שההוגה והמוציא לפועל של תכנית זו הוא אחד שהפך משותף לאויב. זה כשלעצמו יכול לקרות. כמי שמאמינים ביכולת לעשות תשובה שבה עשיית מעשים טובים בהווה מוחקים את חובות העבר, כך גם בחירתו החופשית של אדם עלולה להביאו באחרית ימיו לעשות רע, ולהרוס את מעשיו הטובים מעברו.
אלא, הבגידה הגדולה היא של הציונות החילונית כולה, בציונות הדתית.
מאז שחר שיבת העם לארצו, הלכו שני זרמים אלה יחדיו. ברית הייתה כרותה ביניהם, החתומה בדם, דמעות וחלום. אומנם דמותה האידיאלית של המדינה לאחרית הימים לא הייתה זהה בעיניהם. למשל, לגבי אופי יהדותה. אך רב היה המשותף על המפלג. האחדות הנדרשת להגשמתה הייתה אחד מערכי העל המשותפים לשניהם. זאת קיבלה חיזוק מדי פעם בפעם בתזכורת כואבת על האיום הקיומי הרובץ על כולנו, שהידק את הלכידות.
טבעי הדבר כי כל צד ינסה "לשפר עמדות", גם אם כרוך הדבר במעט דחיקת מרפקים, אך המנגנון הדמוקרטי היה כלי יעיל להשגת איזון עדין, אך יציב דיו, כדי לאפשר לכל צד לחיות עם הפשרה הנכונה לכל זמן נתון.
אחד ההישגים שנתברכה והתגאתה בהם הציונות הדתית, היה מפעל ההתיישבות ביהודה שומרון, גולן וחבל עזה. גם לחולקים על יכולתנו לממש את זכותנו על חלקי ארץ אלה, קשה שלא להתפעל מהאופן בו שממה נהפכה בעמל לגן פורח, קהילות המושתתות על חסד מגדלות אנשי עצמה מוסרית ונכונות הקרבה עצמית ומסירות לכלל. דוגמא אחת מיני רבות היא העמידה האזרחית הנחושה ומעוררת הערצה אל מול גלי הטרור המנסים תדיר לשוטפנו ולהכחידנו מעל אדמה זו. מצרך זה הופך נדיר יותר ויותר בעשורים האחרונים, אך הצליח לעודד ולהפיח תקווה בעם ולרוממו.
מגוש קטיף גם הופצה תורה חדשה-ישנה, המתבססת הן על מורשתו ארוכת השנים של העם היהודי לדורותיו, והן על המציאות המתחדשת של היותו ריבון על אדמתו, עצמאי במוסדותיו כמדינה יהודית מודרנית בעידן המילניום החדש.
תורה, שהיא לא רק פלפולים חריפים וסודות טמירים של תלמידי חכמים הספונים במגדל השן של בית המדרש, אלא בעיקר תורה בגובה העיניים, של חסד, עזרה הדדית, אהבת אחים, חיבור בין בנים לאבותיהם, בין עם למסורתו, ארצו ואלוקיו. של דיון בשאלות מהות קיומנו כאן, ועכשיו.
נכון כי מאז תחילתו לווה מפעל זה במחלוקת שחצתה את החברה הישראלית, לפיכך, ההיאחזות צמחה בתהליך איטי וממושך בן עשרות שנים, בו באו לידי ביטוי עקשנות ומסירות, גם בשטח, וגם בזירת בית המחוקקים.
גם כאן היה אמון הדדי, וכללים בלתי כתובים ששמרו על המרקם העדין. אך היום, נשברו הכלים, ועימם הברית רבת השנים.
כאן אין הפרדה בין שמאל לימין, ונתברר כי השותפות בין הציונות הדתית לציונות חילונית הייתה שברירית, ונחשפה כאינטרסנטית, ו"תלויה בדבר". הציונות החילונית מכרה במחטף את הנכס האסטרטגי הגדול של הציונות הדתית לידי האויב, תמורת חלום שבו זו הדתית אינה מזדהה עימו ואינה מאמינה בהצלחתו. מעשה זה נתפס כבגידה הגדולה ע"י בת הברית הקרובה.
ישנם אלה המזילים דמעות תנין, ושמחים בליבם. אכן, יש להם במה להתגאות. השנאה שטיפחו כלפי ה"מתנחלים" הצליחה להעמיק שורשים, להגביה צמרתה, ולהניב את פירות הבאושים המפיצים ארסם למרחוק. קשה לשופטם. הם שבויים בשנאה המעוורת את עיניהם.
האחריות רובצת על מנהיגי ציבור שניסו להתחמק מאחריות זו. לא תמכו, הצהירו הצהרות שווא, אך לא עשו דבר. אפשרו לקנותם באיומים ופיתויים. לא גילו את האומץ הנדרש מנבחרי ציבור כדי להשפיע על המציאות, במקום להיגרר אחריה, ובכך בגדו בבוחריהם.
כמו כן, אותו ציבור גדול, אשר תמך בעיקרי תכנית ההתנתקות, אך גם הכיר בחשיבותה של הברית עם הציונות הדתית, ראה איך נגד עיניו מתנהל המהלך הפוליטי הדורסני, אשר תוך ניצול ציני של הזדמנות פרלמנטארית, שריח רע נודף ממנה עד למרחוק, התבצע המחטף. לכאורה הכל לפי כללי החוק הפוליטי והנהלים הפורמאליים, אך הרוח האנטי-דמוקרטית שבו זועקת לשמים. התעלמות, ואף התכחשות לרצון הבוחר, פיטורי שרים, הפעלת צה"ל חרף הבטחה להשאירו מחוץ לעסק, התנהלות מפלה של בית המשפט הגבוה, ומול כל אלה - דממת התקשורת.
והציבור הגדול צופה בכל זה, נע באי נוחות על כורסתו, ומחריש. מודע לרמיסת הברית, אך נוחה לו העובדה שמישהו אחר מלכלך את ידיו בעבורו. מקווה בנאיביות לא מבוססת כי המעשה יעשה, האבק ישקע, המכה תירפא, והעוול ישכח ויסלח.
הטראגי הוא, שברמיסתם את הברית ההיסטורית, הם לא פגעו רק בציונות הדתית, אלא בלהטוטם או באדישותם לא הבחינו בכריתת הענף עליו יושבים גם הם.
העיקרון, כי יתד שקבע העם היהודי בארצו הינה עובדה בלתי ניתנת לערעור, נעקר במו ידינו.
חישבו נא במתמטיקה פשוטה, אם עשרים ישובים ובהם כעשרת אלפים תושבים, ניתנים להימחק מעל האדמה בפחות משבוע על ידי חמישים אלף חיילים ושוטרים, אזי כמה ימים נדרשים כדי לעקור ישובים ובהם שלושים אלף תושבים? או מאה אלף? או שמא מיליון? ואם נכפיל או נשלש את מספר החיילים העוסקים בכך? וכיצד יושפע הפתרון אם במקום החיילים המאופקים והמנומסים של צה"ל ומשטרת ישראל יוצבו בתרגיל מתמטי זה חיילי צבאות ערב צמאי דם?
שלא יהיה ספק. המסר הזה הועבר ונקלט באופן ברור מעל מרקעי כל העולם מקצהו ועד קצהו.
הציבור הדתי מסורתי ציוני כיום שותת דמעות וכאב. ניתן להציע, אם כי במאמץ רב, מילות ניחומים. אך עדיין מוקדם מדי. חז"ל לימדונו כי אין אדם מקבל ניחומים בשעה שמתו מוטל לפניו. עוד תגיע השעה, והציבור הנפלא הזה יקום מאבלו. אבל החברה הישראלית כולה תצטרך לערוך את חשבון הנפש, ולברר כיצד, אם בכלל, ניתן לאחות את שברי הברית.
כותב המאמר הוא מהנדס אלקטרואופטיקה בחברת אורבוטק, תושב פדואל.