בקורס בפסיכולוגיה ניסינו לעמוד על ההתנהלות הפסיכולוגית והנפשית של נשים מוכות הנשארות בבית וממשיכות לסבול וכמעט ואינן עושות שום צעד משמעותי לשינוי המצב בו הן נתונות מידי יום. הן מסבירות את התנהגותן במספר טעונים.
לדוגמא: אחרי הכל זה בעלי, זה האבא של הילדים שלי, באנו בברית הנישואין ואנו גוף אחד, נשמה אחת, איך אפשר לפרק את החבילה, אנשים אחים אנחנו..., אומנם הוא מכה אותי מכות קשות מאד, אבל עם הילדים הוא בסדר...
חלק אחר של הנשים אומרות: באים עלי ייסורים, אז אני צריכה לפשפש במעשי, לא סתם ה' שלח לי בעל מכה, יתכן שזה התיקון שלי בעולם הזה. עלי לסבול ולשתוק ולקבל זאת בהשלמה ובהכנעה.
טעון אחר של האישה המוכה: עלי להשיב באהבה, יש לי אהבה גדולה והיא תנצח! אומנם הבעל מכה אותי, משפיל אותי, אבל אני אשיב באהבה, באהבה גדולה. נקבל את כל ההשפלות בשמחה ולבסוף הכל יסתדר, יש לי אמונה גדולה והדרך אל השלמות המשפחתית היא דרך ארוכה, נסבול ולבסוף נזכה ונראה את הישועה.
בקיצור, המרצה מנה עוד מספר רב של תירוצים מתירוצים שונים, כשהחוט החורז בין כולם הוא הכנעה והתבטלות הגובלת בטירוף ובמזוכיזם.
נראה בעיני שחלק מהסימפטומים הללו קיימים בציונות הדתית ביחסה לשלטון במדינת ישראל. לא מעט מהתסביכים הנפשיים והפסיכולוגיים של האישה המוכה. לדוגמא: שוטרים וחיילים מכים אותנו, גוררים אותנו ואנו שרים: חייל, שוטר אני אוהב אותך (אם אתם כל כך אוהבים אותנו כשאנו עוקרים ומכים אתכם, מדוע שלא נעשה זאת שוב ?!).
הממשלה מפרקת לנו את הישובים, עוקרת אותנו, רומסת את כל היקר והקדוש לנו ואנו משיבים: יש לנו אהבה והיא תנצח.
התקשורת משמיצה אותנו ונותנת לגיטימציה לכל התהליך הנורא ואנו אומרים: אבל אנשים אחים אנחנו.
נכון שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל חובה עלינו לקדש את ה', גם ביום יום לא להחניף לרשעה. הרפיון, ההכנעה וההשלמה לא יעצרו את התהליך הנורא של הניסיון "לרצוח את משיח בן יוסף".
אז מה אני מציע?
א. לקרוא לרשע בשמו: שרון רשע מרושע, חייבים להפנים זאת ולומר זאת בכל הזדמנות ובכל מקום, ללא שום התחנפות, הוא וכל ממשלת הזדון שעמו הרסו 25 ישובים פורחים, הגלו את תושביהם וגרמו לפגיעה חמורה לכלל ישראל בדור הזה. וכמו במכירת יוסף שעם ישראל שילם על זאת תשלומי כפל ארבעה וחמישה, מי יודע אלו ייסורים עוד נצטרך לעבור כעם על העקירה הזאת ועל החורבן הזה חס וחלילה.
ב. צריך להחרים את התקשורת הישראלית, כפי דברי הרב בנימין הרלינג זצ"ל, שאמר שהתקשורת הישראלית זה אבי אבות הטומאה וכל מי שבא איתה במגע הופך ראשון לטומאה.
ג. לגבי היחס לצבא ולמשטרה חייבים לקבל את דברי גדולי הדור הרב אברהם שפירא שאמר לסרב פקודה גם אם זה פוגע בקידום הצבאי וכו'. וכן דברי הרב אליהו שליט"א שאמר לומר למפקד 'אני לא יכול!' ולא להשתתף בפינוי בשום פנים ואופן. וכן להבין מה שאמר אחד מגדולי ישראל שיתכן שחלק גדול בחורבן נגרם בגלל שראשי המכינות הצבאיות ורבנים זוטרים אמרו לא לסרב פקודה, והיום אנחנו לפני שוקת שבורה.
לסיכום
1) לא להחניף לשלטון הנוכחי וצריך לחזור ולומר בעל מכה הוא רשע, ממשלה מכה ועוקרת היא מרשעת וארורה.
2) שום קשר עם אבי אבות הטומאה התקשורת הישראלית.
3) מעכשיו נאמר לעצמנו ולילדינו שיש איסור לבצע פקודות שהן איסור מדאוריתא.
4) חובה לומר בפה מלא כי העם קדוש, הארץ קדושה, המדינה קודש אבל השלטון רשע. וצריך לפעול ואפילו להגיע לגירושין ובלבד שלא להישאר במצב של אישה מוכה שבסופו של דבר מאושפזת בבית חולים לחולי נפש, כמו שקרה לצערנו ל-14 מתושבי גוש קטיף כבר בשבוע הראשון מאז הפינוי וזוהי רק ההתחלה. ה' ירחם.
לדוגמא: אחרי הכל זה בעלי, זה האבא של הילדים שלי, באנו בברית הנישואין ואנו גוף אחד, נשמה אחת, איך אפשר לפרק את החבילה, אנשים אחים אנחנו..., אומנם הוא מכה אותי מכות קשות מאד, אבל עם הילדים הוא בסדר...
חלק אחר של הנשים אומרות: באים עלי ייסורים, אז אני צריכה לפשפש במעשי, לא סתם ה' שלח לי בעל מכה, יתכן שזה התיקון שלי בעולם הזה. עלי לסבול ולשתוק ולקבל זאת בהשלמה ובהכנעה.
טעון אחר של האישה המוכה: עלי להשיב באהבה, יש לי אהבה גדולה והיא תנצח! אומנם הבעל מכה אותי, משפיל אותי, אבל אני אשיב באהבה, באהבה גדולה. נקבל את כל ההשפלות בשמחה ולבסוף הכל יסתדר, יש לי אמונה גדולה והדרך אל השלמות המשפחתית היא דרך ארוכה, נסבול ולבסוף נזכה ונראה את הישועה.
בקיצור, המרצה מנה עוד מספר רב של תירוצים מתירוצים שונים, כשהחוט החורז בין כולם הוא הכנעה והתבטלות הגובלת בטירוף ובמזוכיזם.
נראה בעיני שחלק מהסימפטומים הללו קיימים בציונות הדתית ביחסה לשלטון במדינת ישראל. לא מעט מהתסביכים הנפשיים והפסיכולוגיים של האישה המוכה. לדוגמא: שוטרים וחיילים מכים אותנו, גוררים אותנו ואנו שרים: חייל, שוטר אני אוהב אותך (אם אתם כל כך אוהבים אותנו כשאנו עוקרים ומכים אתכם, מדוע שלא נעשה זאת שוב ?!).
הממשלה מפרקת לנו את הישובים, עוקרת אותנו, רומסת את כל היקר והקדוש לנו ואנו משיבים: יש לנו אהבה והיא תנצח.
התקשורת משמיצה אותנו ונותנת לגיטימציה לכל התהליך הנורא ואנו אומרים: אבל אנשים אחים אנחנו.
נכון שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל חובה עלינו לקדש את ה', גם ביום יום לא להחניף לרשעה. הרפיון, ההכנעה וההשלמה לא יעצרו את התהליך הנורא של הניסיון "לרצוח את משיח בן יוסף".
אז מה אני מציע?
א. לקרוא לרשע בשמו: שרון רשע מרושע, חייבים להפנים זאת ולומר זאת בכל הזדמנות ובכל מקום, ללא שום התחנפות, הוא וכל ממשלת הזדון שעמו הרסו 25 ישובים פורחים, הגלו את תושביהם וגרמו לפגיעה חמורה לכלל ישראל בדור הזה. וכמו במכירת יוסף שעם ישראל שילם על זאת תשלומי כפל ארבעה וחמישה, מי יודע אלו ייסורים עוד נצטרך לעבור כעם על העקירה הזאת ועל החורבן הזה חס וחלילה.
ב. צריך להחרים את התקשורת הישראלית, כפי דברי הרב בנימין הרלינג זצ"ל, שאמר שהתקשורת הישראלית זה אבי אבות הטומאה וכל מי שבא איתה במגע הופך ראשון לטומאה.
ג. לגבי היחס לצבא ולמשטרה חייבים לקבל את דברי גדולי הדור הרב אברהם שפירא שאמר לסרב פקודה גם אם זה פוגע בקידום הצבאי וכו'. וכן דברי הרב אליהו שליט"א שאמר לומר למפקד 'אני לא יכול!' ולא להשתתף בפינוי בשום פנים ואופן. וכן להבין מה שאמר אחד מגדולי ישראל שיתכן שחלק גדול בחורבן נגרם בגלל שראשי המכינות הצבאיות ורבנים זוטרים אמרו לא לסרב פקודה, והיום אנחנו לפני שוקת שבורה.
לסיכום
1) לא להחניף לשלטון הנוכחי וצריך לחזור ולומר בעל מכה הוא רשע, ממשלה מכה ועוקרת היא מרשעת וארורה.
2) שום קשר עם אבי אבות הטומאה התקשורת הישראלית.
3) מעכשיו נאמר לעצמנו ולילדינו שיש איסור לבצע פקודות שהן איסור מדאוריתא.
4) חובה לומר בפה מלא כי העם קדוש, הארץ קדושה, המדינה קודש אבל השלטון רשע. וצריך לפעול ואפילו להגיע לגירושין ובלבד שלא להישאר במצב של אישה מוכה שבסופו של דבר מאושפזת בבית חולים לחולי נפש, כמו שקרה לצערנו ל-14 מתושבי גוש קטיף כבר בשבוע הראשון מאז הפינוי וזוהי רק ההתחלה. ה' ירחם.