מכתב גלוי לציבור הדתי לאומי
במהלך אירועי גירוש יהודי גוש קטיף ראינו כיצד יהודי מגרש יהודי, יהודי מרע ליהודי, יהודי מעליל על יהודי ויהודי שמח לאידו של יהודי. אירועים בהם נוכחנו לדעת שאין גבול כמעט למה שיהודי מסוגל לעולל ליהודי, ושככל שנאריך ימים על הארץ הזו, עינינו ההמומות תחשפנה לעוד רפים של הרס עצמי מעליהם ידלג עמנו בקלילות בדרך לאבדון מוחלט.
אין ספק שרבים מהמחדלים שהביאו אותנו עד הלום ואולי החמורים שבהם מקורם בציבור החילוני אליו אני משתייך, באובדן הדרך ואובדן האידאלים. אובדן זה אפשר להפוך צבא מההומנים בעולם לגדודי רובוטים בשחור, תקשורת דמוקרטית למכונת תעמולה נוסח ברית המועצות, בית משפט עליון למשפט סדום ועמורה וציבור חכם ומשכיל להמון מהופנט נוסח 1984 של אורוול.
תרבות חילונית זו הולידה נוער ריקני שהדבר היחידי שיניע אותו לישון בתוך שק שינה על החול בכפר מימון הוא מסיבת אסיד. אין ספק בליבי שהחילוניות סיימה את פירקה בהיסטוריה הציונית והמשך הובלתה רק תוביל אותנו מדחי אל דחי. אתם הכוח העולה שחייב להחליפה. אך איפה אתם? היכן אתם מתחבאים? למה אתם נותנים למדינה שלמה להתנהל כמעט בלעדיכם. אתם חייבים יטול את ההובלה, לכבוש את הממשלה, את בתי המשפט, את התקשורת. אחד כי אתם יכולים ושנית כי אתם חייבים. כי אם לאו ההתנתקות הבאה היה תהיה גם תהיה.
מראשיתה הייתה תנועת המזרחי תנועה שהצטרפה לתנועה הציונית אך לא הובילה אותה, תנועה שקפצה על העגלה הציונית הדוהרת בלא מעט היסוסים וייסורי מצפון מובנים לאור הקרע שהיא יצרה בקרב היהדות האורתודוכסית החרדית שהשאירה מאחור במזרח אירופה. לימים הפכה תנועה זו למפד"ל ההיסטורית אשר זכות קיומה היה להצטרף לממשלת ימין או שמאל, להוות "לשון מאזניים" וכך למנף את סחטנותה, לשנורר עוד תקציבים, לשמור על ה"סטטוס קוו", לדאוג למועצות הדתיות, ולדאוג לקיומה של מערכת החינוך הממלכתית דתית.
התנהגתם תמיד ככינור שני ויעידו על כך משרדי הממשלה אליהם תמיד היו נשואות עיניכם, הפנים בתקופות הזוהר, החינוך, הרווחה ואיך לא משרד הדתות. קל וחומר שמעולם לא דחפתם איש מביניכם לראשות ממשלה, לשר חוץ, לשר ביטחון, או אפילו לשר אוצר. אתם העדפתם תמיד להיות ההולכים אחרי: בגין, שמיר, ביבי, שרון. אינני יודע במה לתלות את האשמה לכך, הצניעות הכל כך טבועה בכם או על איזשהם שרידים של חרדיות סמויה מימיכם הקדומים.
אך אני עוד מעדיף את שתי האפשרויות לעיל, על האפשרות השלישית שעולה בראש והיא האנוכיות הפשוטה. דרשתם את המשרדים הכדאיים לכם, שהעניקו לכם משרות, תקציבים, מנגנונים, מתוך ראייה צרה ואף גלותית, אך כמסתבר וכפי שמעידות חורבות גוש קטיף, לא העניקו לכם את הדבר היחידי שיכול היה להפוך את רוע הגזירה, עוצמה פוליטית ומדינית.
לא נלחמתם לעולם על מקומכם בהובלת המדינה ואינני מדבר רק על פוליטיקה, התופעה חוזרת על עצמה כמעט בכל התחומים. אפילו בתחום מובהק של תרומתכם למדינת ישראל כגון: צה"ל. הכיפות הסרוגות שולטות בבקו"ם ובוודאי שבחילות השדה וביחידות הקרביות. מקומכם לא נפקד אף מקורסי קצינים ובמספרים מרשימים. אך הפלא ופלא, בקרב אלופי צה"ל מספרכם אפסי ובוודאי לא פרופורציונאלי למספרכם בקרב החפ"שים והקצונה הזוטרה.
מאז קמה מדינת ישראל לא היה רמטכ"ל חובש כיפה וזה לדעתי אומר הכול. חלומו של בן-גוריון היה רמטכ"ל תימני, חלומי שלי הוא רמטכ"ל דתי. במכונה האדירה הזו הנקראת צה"ל, סרבני הגירוש, למעלה מ-600 במספר, רבים ככל שהיו לא הצליחו לשנות את המהלך. צל האיום בהתפטרות של חמישה אלופי צה"ל לעומת זאת בטרם הפינוי היו מרוקנים את המשימה מתוכן מוסרי. רק נוכחות אמיצה ומאסיבית של חובשי כיפות בקרב המטכ"ל ואלופי צה"ל היתה מביאה לתוצאה, לא של פקודה שלא מקויימת, אלא של פקודה שכלל לא ניתנת מלכתחילה.
בתחומים אחרים אתם בכלל לא קיימים. הרכב השופטים בבית המשפט העליון אינו משקף כלל את האיזונים הדמוגראפיים בין הציבור החילוני לציבור הדתי, בוודאי אם מחשיבים בתוכו גם את הציבור החרדי. הסיבה בוודאי אינה כרוכה בכך שחסרים משפטנים מוכשרים בציבורים אלו, ההיפך הוא הנכון.
אם כך אולי יש לחפש אותה ברבדים יותר עמוקים. אולי מעוט השופטים הדתיים בישראל, אגב לא רק בבית המשפט העליון, נובע מאיזו סלידה טבעית לשפוט אדם שלא ע"פ דין תורה. סלידה אשר נוצלה באופן ציני על ידינו החילונים בכך שהקמנו לכם מערכת משפטית מקבילה בדמות בתי הדין הרבנים, שבה אנו נותנים לכם לשחק ב"נדמה לי".
בתהליך החורבן אותו חווינו נוכחנו לראות מה חשוב מוקד כוח זה במדינתנו בה הכל שפיט, כל עוד זה שפיט לרעתכם. ראינו כיצד שרירות הלב לפעמים של שופט יחיד יכולה להכשיר נבלה וכיצד דעתכם נשמעת בגאון מאחורי דוכן הטוענים אך לא מעל במת השופטים. אתם חייבים להפסיק להסתפק בשפיטה בדיני אישות בלבד ולהוות קול דומיננטי בכל פסק דין מעתה והלאה היוצא מפי העליון, בכל נושא. בכך נבנה חברה יותר צודקת, יותר מאוזנת ובעיקר משפט יותר יהודי, גם אם הוא חילוני.
עוד מוקד כוח ממנו הידרתם את רגליכם, בכוונה לדעתי, לאורך השנים הוא התקשורת. אולי המוקד המשפיע ביותר בחברה מודרנית. הציבור שלכם נעדר מצוות הכתבים של ערוץ 1, 2 ו-10 וזה היה לדעתי עקב האכילס שהכריע אתכם במאבק זה. לא ניתן לעצב דעת קהל בתוכנית של הרב אילון, על אף שאני מאד נהנה ממנה. צריך לכבוש את התוכניות המרכזיות, לתפוס את המיקרופון בפריים-טיים וכאשר זה בפיכם לא להתיפייף ולנסות למצוא חן בעיני הברנז'ה כמו נציגיכם המעטים היום הסובלים לדעתי מרגשי נחיתות.
אתם חייבים להתגבר על סלידתכם הטבעית מתקשורת, לרבים מכם אין טלוויזיה בבית, אבל תבינו זה השופר אל העם בימינו ועליכם לתקוע בשופר גדול אם ברצונכם לשנות תודעה. לא ניתן להמשיך ולהשאיר את הבמה הקרדינאלית הזאת בידי חבורה מונוליטית המשכנעת את עצמה ללא הרף. לא ייתכן שכאשר סוגרים לכם תחנת רדיו בדמות "ערוץ 7" אינכם מוצאים את תעצומות הנפש או את המימון הנדרש להכשיר ולהפעיל אותה במסגרת החוק.
אתם חייבים למצוא את הדרך לחדור לתקשורת, לטלויזיה, לרדיו, לעיתונות הכתובה בהשקעות כספיות מלמעלה ובכתבים איכותיים מלמטה. יש בידיכם את היכולת ויש בידיכם את הכישרון, המלחמה על דעת הקהל הוכיחה את עצמה כחשובה לא פחות מזו בשדה הקרב. ראו והפנימו שהתבוסה אותה נחלנו במערכה על דעת הקהל הביאה לנו את הנסיגה הצבאית המבישה בתולדותנו.
והטעות האחרונה, לעניות דעתי. היא קיום מערכת החינוך המקבילה הממלכתית דתית. מערכת חינוך נפרדת זו יצרה מין מיקרו קוסמוס בתוך החברה הישראלית שהיום מתנקם בכם בניכור של האוכלוסיה הכללית אליכם ובמקרים קיצוניים אחרים אף בתחושות של שמחה לאיד.
לא ייתכן שחילוני יפגוש נער דתי לראשונה בחייו בגיל 18 בצה"ל. לא ייתכן שילד חילוני יגדל ללא שום הכרה של מסורת ישראל ושל מורשתנו הרוחנית. מה יותר טבעי ומה יותר יעיל מלהשפיע על הציבור החילוני כאשר הוא בן 10 ולא 30. אנו זקוקים לכם, מערכת החינוך החילונית מתמוטטת מאלימות, בורות והעדר ערכים ובהתמוטטותה היא תקבור את כולנו.
מי יתן ומאמרי זה יהיה ל"קול קורא, במדבר פנו דרך". שמתוך שיממון חולות גוש קטיף תקום תנועה רעננה וחדשה שתאמר לחילוניות השבעה, העייפה והדקאדנטית, פנו דרך לאור, לתקווה ולאמונה.
אחיי בני עקיבא. הסירו מוסרותיכם, גדעו כבלי ברזל ותפשו את מקומכם הראוי בדפי ההסטוריה של עם ישראל המתחדש בארצו, היו לעמוד האש בראש המחנה, היו לראש ולא לזנב.
נעשה ונצליח, כן יהי רצון.
במהלך אירועי גירוש יהודי גוש קטיף ראינו כיצד יהודי מגרש יהודי, יהודי מרע ליהודי, יהודי מעליל על יהודי ויהודי שמח לאידו של יהודי. אירועים בהם נוכחנו לדעת שאין גבול כמעט למה שיהודי מסוגל לעולל ליהודי, ושככל שנאריך ימים על הארץ הזו, עינינו ההמומות תחשפנה לעוד רפים של הרס עצמי מעליהם ידלג עמנו בקלילות בדרך לאבדון מוחלט.
אין ספק שרבים מהמחדלים שהביאו אותנו עד הלום ואולי החמורים שבהם מקורם בציבור החילוני אליו אני משתייך, באובדן הדרך ואובדן האידאלים. אובדן זה אפשר להפוך צבא מההומנים בעולם לגדודי רובוטים בשחור, תקשורת דמוקרטית למכונת תעמולה נוסח ברית המועצות, בית משפט עליון למשפט סדום ועמורה וציבור חכם ומשכיל להמון מהופנט נוסח 1984 של אורוול.
תרבות חילונית זו הולידה נוער ריקני שהדבר היחידי שיניע אותו לישון בתוך שק שינה על החול בכפר מימון הוא מסיבת אסיד. אין ספק בליבי שהחילוניות סיימה את פירקה בהיסטוריה הציונית והמשך הובלתה רק תוביל אותנו מדחי אל דחי. אתם הכוח העולה שחייב להחליפה. אך איפה אתם? היכן אתם מתחבאים? למה אתם נותנים למדינה שלמה להתנהל כמעט בלעדיכם. אתם חייבים יטול את ההובלה, לכבוש את הממשלה, את בתי המשפט, את התקשורת. אחד כי אתם יכולים ושנית כי אתם חייבים. כי אם לאו ההתנתקות הבאה היה תהיה גם תהיה.
מראשיתה הייתה תנועת המזרחי תנועה שהצטרפה לתנועה הציונית אך לא הובילה אותה, תנועה שקפצה על העגלה הציונית הדוהרת בלא מעט היסוסים וייסורי מצפון מובנים לאור הקרע שהיא יצרה בקרב היהדות האורתודוכסית החרדית שהשאירה מאחור במזרח אירופה. לימים הפכה תנועה זו למפד"ל ההיסטורית אשר זכות קיומה היה להצטרף לממשלת ימין או שמאל, להוות "לשון מאזניים" וכך למנף את סחטנותה, לשנורר עוד תקציבים, לשמור על ה"סטטוס קוו", לדאוג למועצות הדתיות, ולדאוג לקיומה של מערכת החינוך הממלכתית דתית.
התנהגתם תמיד ככינור שני ויעידו על כך משרדי הממשלה אליהם תמיד היו נשואות עיניכם, הפנים בתקופות הזוהר, החינוך, הרווחה ואיך לא משרד הדתות. קל וחומר שמעולם לא דחפתם איש מביניכם לראשות ממשלה, לשר חוץ, לשר ביטחון, או אפילו לשר אוצר. אתם העדפתם תמיד להיות ההולכים אחרי: בגין, שמיר, ביבי, שרון. אינני יודע במה לתלות את האשמה לכך, הצניעות הכל כך טבועה בכם או על איזשהם שרידים של חרדיות סמויה מימיכם הקדומים.
אך אני עוד מעדיף את שתי האפשרויות לעיל, על האפשרות השלישית שעולה בראש והיא האנוכיות הפשוטה. דרשתם את המשרדים הכדאיים לכם, שהעניקו לכם משרות, תקציבים, מנגנונים, מתוך ראייה צרה ואף גלותית, אך כמסתבר וכפי שמעידות חורבות גוש קטיף, לא העניקו לכם את הדבר היחידי שיכול היה להפוך את רוע הגזירה, עוצמה פוליטית ומדינית.
לא נלחמתם לעולם על מקומכם בהובלת המדינה ואינני מדבר רק על פוליטיקה, התופעה חוזרת על עצמה כמעט בכל התחומים. אפילו בתחום מובהק של תרומתכם למדינת ישראל כגון: צה"ל. הכיפות הסרוגות שולטות בבקו"ם ובוודאי שבחילות השדה וביחידות הקרביות. מקומכם לא נפקד אף מקורסי קצינים ובמספרים מרשימים. אך הפלא ופלא, בקרב אלופי צה"ל מספרכם אפסי ובוודאי לא פרופורציונאלי למספרכם בקרב החפ"שים והקצונה הזוטרה.
מאז קמה מדינת ישראל לא היה רמטכ"ל חובש כיפה וזה לדעתי אומר הכול. חלומו של בן-גוריון היה רמטכ"ל תימני, חלומי שלי הוא רמטכ"ל דתי. במכונה האדירה הזו הנקראת צה"ל, סרבני הגירוש, למעלה מ-600 במספר, רבים ככל שהיו לא הצליחו לשנות את המהלך. צל האיום בהתפטרות של חמישה אלופי צה"ל לעומת זאת בטרם הפינוי היו מרוקנים את המשימה מתוכן מוסרי. רק נוכחות אמיצה ומאסיבית של חובשי כיפות בקרב המטכ"ל ואלופי צה"ל היתה מביאה לתוצאה, לא של פקודה שלא מקויימת, אלא של פקודה שכלל לא ניתנת מלכתחילה.
בתחומים אחרים אתם בכלל לא קיימים. הרכב השופטים בבית המשפט העליון אינו משקף כלל את האיזונים הדמוגראפיים בין הציבור החילוני לציבור הדתי, בוודאי אם מחשיבים בתוכו גם את הציבור החרדי. הסיבה בוודאי אינה כרוכה בכך שחסרים משפטנים מוכשרים בציבורים אלו, ההיפך הוא הנכון.
אם כך אולי יש לחפש אותה ברבדים יותר עמוקים. אולי מעוט השופטים הדתיים בישראל, אגב לא רק בבית המשפט העליון, נובע מאיזו סלידה טבעית לשפוט אדם שלא ע"פ דין תורה. סלידה אשר נוצלה באופן ציני על ידינו החילונים בכך שהקמנו לכם מערכת משפטית מקבילה בדמות בתי הדין הרבנים, שבה אנו נותנים לכם לשחק ב"נדמה לי".
בתהליך החורבן אותו חווינו נוכחנו לראות מה חשוב מוקד כוח זה במדינתנו בה הכל שפיט, כל עוד זה שפיט לרעתכם. ראינו כיצד שרירות הלב לפעמים של שופט יחיד יכולה להכשיר נבלה וכיצד דעתכם נשמעת בגאון מאחורי דוכן הטוענים אך לא מעל במת השופטים. אתם חייבים להפסיק להסתפק בשפיטה בדיני אישות בלבד ולהוות קול דומיננטי בכל פסק דין מעתה והלאה היוצא מפי העליון, בכל נושא. בכך נבנה חברה יותר צודקת, יותר מאוזנת ובעיקר משפט יותר יהודי, גם אם הוא חילוני.
עוד מוקד כוח ממנו הידרתם את רגליכם, בכוונה לדעתי, לאורך השנים הוא התקשורת. אולי המוקד המשפיע ביותר בחברה מודרנית. הציבור שלכם נעדר מצוות הכתבים של ערוץ 1, 2 ו-10 וזה היה לדעתי עקב האכילס שהכריע אתכם במאבק זה. לא ניתן לעצב דעת קהל בתוכנית של הרב אילון, על אף שאני מאד נהנה ממנה. צריך לכבוש את התוכניות המרכזיות, לתפוס את המיקרופון בפריים-טיים וכאשר זה בפיכם לא להתיפייף ולנסות למצוא חן בעיני הברנז'ה כמו נציגיכם המעטים היום הסובלים לדעתי מרגשי נחיתות.
אתם חייבים להתגבר על סלידתכם הטבעית מתקשורת, לרבים מכם אין טלוויזיה בבית, אבל תבינו זה השופר אל העם בימינו ועליכם לתקוע בשופר גדול אם ברצונכם לשנות תודעה. לא ניתן להמשיך ולהשאיר את הבמה הקרדינאלית הזאת בידי חבורה מונוליטית המשכנעת את עצמה ללא הרף. לא ייתכן שכאשר סוגרים לכם תחנת רדיו בדמות "ערוץ 7" אינכם מוצאים את תעצומות הנפש או את המימון הנדרש להכשיר ולהפעיל אותה במסגרת החוק.
אתם חייבים למצוא את הדרך לחדור לתקשורת, לטלויזיה, לרדיו, לעיתונות הכתובה בהשקעות כספיות מלמעלה ובכתבים איכותיים מלמטה. יש בידיכם את היכולת ויש בידיכם את הכישרון, המלחמה על דעת הקהל הוכיחה את עצמה כחשובה לא פחות מזו בשדה הקרב. ראו והפנימו שהתבוסה אותה נחלנו במערכה על דעת הקהל הביאה לנו את הנסיגה הצבאית המבישה בתולדותנו.
והטעות האחרונה, לעניות דעתי. היא קיום מערכת החינוך המקבילה הממלכתית דתית. מערכת חינוך נפרדת זו יצרה מין מיקרו קוסמוס בתוך החברה הישראלית שהיום מתנקם בכם בניכור של האוכלוסיה הכללית אליכם ובמקרים קיצוניים אחרים אף בתחושות של שמחה לאיד.
לא ייתכן שחילוני יפגוש נער דתי לראשונה בחייו בגיל 18 בצה"ל. לא ייתכן שילד חילוני יגדל ללא שום הכרה של מסורת ישראל ושל מורשתנו הרוחנית. מה יותר טבעי ומה יותר יעיל מלהשפיע על הציבור החילוני כאשר הוא בן 10 ולא 30. אנו זקוקים לכם, מערכת החינוך החילונית מתמוטטת מאלימות, בורות והעדר ערכים ובהתמוטטותה היא תקבור את כולנו.
מי יתן ומאמרי זה יהיה ל"קול קורא, במדבר פנו דרך". שמתוך שיממון חולות גוש קטיף תקום תנועה רעננה וחדשה שתאמר לחילוניות השבעה, העייפה והדקאדנטית, פנו דרך לאור, לתקווה ולאמונה.
אחיי בני עקיבא. הסירו מוסרותיכם, גדעו כבלי ברזל ותפשו את מקומכם הראוי בדפי ההסטוריה של עם ישראל המתחדש בארצו, היו לעמוד האש בראש המחנה, היו לראש ולא לזנב.
נעשה ונצליח, כן יהי רצון.