יום שלישי, י"ח אב, לפנות ערב, יום שיהיה עבורי כנראה יום צום עד שנחזור שוב אל נאות אלוקים שמהם גורשנו. הרדיו משמיע את סיכומיהם המלומדים, הרגועים, של ראשי הצבא והמשטרה לסיכום "המבצע". גם אני מרגיש צורך לסכם, לאחר רעידת האדמה שחווינו, "מבול, שבילה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מגבוה לנמוך". ויש לי גם החלטה קטנה: איש לא יחייב אותי עוד לצנזר את מחשבותיי, בין הלב לפה ובין הפה למקלדת. אני אכתוב בדיוק מה שאני מרגיש וחושב.
הייתי בשבועיים האחרונים בכפר דרום. אין מילים לתאר את העוצמה האמונית שהייתה שם. איש לא ארז דבר, החממות פעלו כמימים ימימה, בית הכנסת היה מפוצץ והמה תורה ותפילה מעומק הלב, האחווה בין המקומיים לבין ה"משובחים" הייתה פסגה של אהבת ישראל.
ביום הגירוש בשש וחצי בבוקר, הודיע הכרוז: כוחות הגירוש מתקרבים ליישוב, כל אחד מתבקש לתפוס את המקום המיועד לו. אני מיהרתי למזכירות, תפקידי היה הסברה במערכת הכריזה.
בעוד אני מתכונן לתפקידי והנה אני רואה, כמו באירופה של אז, נחילי אדם לבושים בשחור, שרוולים ארוכים, קסדות, מבט אטום בעיניים, צועדים בשורות בסדר מופתי אל תוך מרכז היישוב.
במקביל אליהם חיילים בחאקי, גם הם בשורות ובאותו מבט אטום. עדיין לא פוגעים באיש, "סדר חייב להיות", מחכים לפקודה. סגרתי ונעלתי את הדלתות, למדתי להפעיל את מערכת הכריזה והתחלתי לשדר.
החומר העיקרי באמתחתי היה הקוד האתי של צה"ל, הקובע מפורשות: "החייל לא ישתמש בכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". הוספתי והקשיתי: אבא, אימא וילדיהם בנווה דקלים או כפר דרום הם בני אדם שאינם לוחמים. אם תפרוץ את דלת חדר האמבטיה שבו מתחבאים מפניך הילדים שנולדו בבית הזה ותגרור אותם מביתם בכוח, אתה פוגע בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם. היש מענה לוגי לטענה הזאת?
דיברתי אל המיקרופון. ניסיתי להסב את תשומת לבם של החיילים והשוטרים לבתים ולירק שסביבם, לפיקוס הגדול, לנדנדות ולמגלשות, אמרתי: אתה החייל, אחרי שתגמור כאן את העבודה, תצא בוודאי לשישי-שבת. ואז תגיע אל החברה שלך שגרה בבית בדיוק כזה. האם לא יפריע לך אז להיזכר שמבית כזה סילקת נערה אחרת שנולדה בו? אתה השוטר, לאחר גמר המשימה תצא אל אשתך וילדיך באשדוד או אשקלון, ואז תיזכר שאתמול גררת מכאן אישה וילדים מבוהלים ובוכים. תוכל לעמוד בזה?
כשהגיעה אל מערכת הכריזה רעות אמיתי שאיבדה את אימה בפיגוע רצחני בכפר דרום, ופנתה אל ליבם של המפנים לא להרוס את המשפחה ואת הבית בפעם השנייה, בכתה היא, ואנחנו בכינו איתה. האם יש לב שמסוגל לעמוד מול פנייה שכזאת?
כולנו דיברנו במשך כל התקופה שלפני הגירוש על תפקידם הקריטי של המתיישבים. אמרנו להם: העיקר שאתם לא תישברו. הרי אי אפשר להחריב באחת בית שבו כל הרהיטים וכל הספרים במקומם, שבו הסיר עומד על האש, הילדים יושבים ליד השולחן ואוכלים קורנפלקס עם חלב.
אבל האטומים עברו מבית לבית והמשיכו "לעבוד" כמו מכונה משומנת. כמעט בלי שום בעיות (היו כנראה ארבעה מקרים של סירוב בכפר דרום. אחד מהם הוכה באכזריות ונגרר על הארץ בידי שוטרי יס"מ למען יראו וייראו). אשר מבצרי, "אשרקה", ממייסדי הישוב, המסמל באישיותו, בעדינותו, בלמדנותו, באידיאליסטיות שלו, את המיטב של גוש קטיף, נקטף מביתו עם נאווה אשתו ועם ילדיהם בין הראשונים, ללא כל עיכוב וללא קושי. וכך בזה אחר זה, "אין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ואין חמלה ואין בכלל הקשבה, הקטיף נמשך והישוב מתרוקן.
קצין בכיר הזדעזע כאשר אייל חדד השליך בבוז מתוך הבית למרחק רב עיטור שקיבל מ"גולני", אבל בסופו של דבר העיטור הצבאי כאב לו יותר מבני האדם שמאחוריו. השמש זרחה, השיטה פרחה והמגרשים גירשו.
המהירות והקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר, עם או בלי התנגדות, לחסל עולם שלם בחמש שעות, כן, הוא מזכיר מאד את מה שקרה בהונגריה ב-1944. בערב נכנסו ונתנו את ההוראה, ובבוקר אספו את כל היהודים אל הרכבות. נכון, הפעם זה רק גירוש, בלי רצח, יש הבדל. אבל מה בדבר זכויות האדם? איך נרמסו כל המחסומים הדמוקרטיים?
כמו שם, גם כאן נעשה במשך שנים רצח אופי קיבוצי של המתנחלים, בכל אמצעי התקשורת, עם קריקטורות, עם גיוס כללי של כל המערכות השלטוניות, המשפטיות והתקשורתיות. היה לנו ערוץ רדיו אחד שדיבר בשפה אחרת, והוא נרדף עד שנסגר. כשהגיעה שעת המבחן, כבר לא היינו בני אדם הזכאים להגנה. לא ספרו אותנו. היינו אנשים מחוקים.
כמו שם, גם כאן מערכת דיקטטורית שולטת בכל, לה המשטרה והצבא, בידה המשפט והעיתונות. ואנחנו, כה זעירים לעומתה. רוב הוויכוחים שבהם התעצמנו בתקופה האחרונה הפכו למעשה לזוטות: האם מועצת יש"ע בסדר או לא בסדר, האם להיות יותר מיליטנטי במאבק? ובכן, התוצאות שוות בכל מקרה. גם אם היינו מכניסים עוד 30 או 50 אלף אנשים לתוך הגוש, הגירוש היה מתרחש וכמעט באותו פרק זמן. אם היינו יוצאים מרצון או אם היינו יורים אש חיה, הגירוש היה יוצא אל הפועל בערך באותו משך זמן ובאותם נהלים.
הכמות האדירה והמקצועיות המבהילה של כוחות הגירוש היו גדולים עלינו בעשרה מספרים. כאשר נודע על הקמת עיר אוהלים למפנים ליד צומת גמא, קרא לנו מטה "הבית לאומי" לבוא למקום "וכל אחד ייקח בידו מוט אחד של אוהל וישליך אותו במרחק של קילומטר מהמקום". מה שלא הבינו היהודים היקרים האלה הוא שמדובר למעשה בשתי ערי אוהלים ענקיות ושמורות היטב, המוקפות בשתי גדרות באיכות של גדר המערכת וביניהן שטח סטרילי רחב.
הצבא והמשטרה ידעו לבחור ל"משימה" את כל אלו שיש להם הרבה מה להפסיד, צוערים בקורסים יוקרתיים מצד אחד ואנשי קבע מצד שני. הם השקיעו המון בשטיפת מוח מסודרת, עם פסיכולוגים ומומחים מן השורה הראשונה ואין ספור תרגולים והדמיות.
"היה לא תהיה"?
אני רוצה ללמד זכות על הרבנים שהבטיחו שהאסון לא יקרה, ועל החברים שחיכו לעצרת ההודיה. המציאות שמולה עמדנו הייתה כל כך משוגעת, כל כך בלתי טבעית. כל המערכת השלטונית עברה אל קצה קציה השמאלי של המפה. נתניהו, לבנת, סילבן, גילה גמליאל ויובל שטייניץ וכו', כל האנשים שלא מזמן דיברו אלינו מעל הבמה בהפגנות האין סופיות שהשתתפנו בהן, מילים נהדרות על ארץ ישראל ועל הגיבורים בגוש קטיף, כולם כולם בגדו.
המשפט נעשה בריש גלי למשפח ללא שום ניסיון אפילו להסתיר, התשקורת שיקרה והסיתה כל הזמן במצח נחושה והובילה את מכונת ההרס. "הכל סר יחדו נאלחו".
ומול כל זה עמדה צדיקות וקדושה טהורה, ולא צדיקות של אומרי תהילים בטלנים, אלא של חקלאים אנשי מעשה, מפעילי המפעל החקלאי המרשים ביותר של מדינת ישראל, מאמינים וזורעים, ואיתם "כל אשר צרת העם ללבבו נגעה". בני אור מול בני חושך בשני קטבים זה כנגד זה. כמו הרגע שלפני סצנת השיא במחזה קלאסי. מציאות תנ"כית דרמטית. כשמגיע רגע כזה אחרי ששת אלפים ניסים שנראו בגוש קטיף, באחרון שבהם נפלה הפצצה בטעות בבית חנון והרגה ילד ערבי ופצעה את בני משפחתו של אחד משרי אש"ף, מה יותר ריאלי מאשר נס?
מה הלאה?
הרשעים חוגגים עכשיו. חלקם עדיין עושים פרצוף של השתתפות בצער. אחרים מוותרים על כך. אין ספק שהתגלית הזאת, שכל כך קל להרוס ולעקור, ממלאת אותם סיפוק ואדרנלין: "אך זה היום שקוינוהו, מצאנו ראינו". חבל לוותר עכשיו על הכוחות המיומנים שכבר קיימים. הרבה מוחות כבר מכינים את המערכה הבאה. האם אנחנו יודעים איך להתכונן? איך להתגונן?
לא באתי בסוד ה' ואינני יודע לענות על השאלה המקראית העתיקה: "מדוע דרך רשעים צלחה", "למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". אבל אני מרשה לעצמי לצטט את המארח שלי בכפר דרום, אייל חדד, שילוב של חקלאי מחוספס שהוא גם מאמין עיקש.
אייל ציטט את דבריו של בר כוזיבא "לא תסעוד ולא תכסוף", אל תעזור ואל תפריע. אייל אמר: אני מבין את בר כוכבא. כשעושים מלחמה מול כוחות עדיפים, צריך להתנהג כאילו הקדוש ברוך הוא לא קיים. אסור לחשוב: אני אעשה "השתדלות" מצדי והקב"ה כבר יפתור את הבעיות. צריך לעבוד בכל הכוחות, להפעיל את השכל עד הסוף ולא להרפות.
בניתוח לאחור, נדמה לי שהדבר היחיד שיכול היה אולי למנוע או לעכב את הפורענות, היה אילו התגייסנו כולנו בכל הכוחות, לפעול במפורש וללא מורא, למנוע את הציות העיוור של החיילים והשוטרים. החיילים והשוטרים הם עם ישראל והייתה כאן הזדמנות פוטנציאלית למין משאל עם בתנאים קשים מאוד. כאן כשלנו. אחוז גבוה מן הרבנים שלנו וממנהיגי הציבור היה במקרה הטוב מסובך ומסבך, ובמקרים הגרועים מכשול של ממש.
זכינו והיה לנו מגדלור בדמותו של הרב אברהם שפירא שהראה את הדרך ללא התפתלויות ובניסוח חד וחלק. אילו איחדנו כוחות והתגייסנו כולנו בכיוון הזה, בלי לטעות ולהטעות ובלי לאבד כוחות בפעולות אחרות שהתבררו כבלתי אפקטיביות, ייתכן שהיה לנו סיכוי, "כולי האי ואולי". זאת היא ההמלצה שלי לקראת המאבקים הקשים הצפויים בעתיד הלא-רחוק.
הייתי בשבועיים האחרונים בכפר דרום. אין מילים לתאר את העוצמה האמונית שהייתה שם. איש לא ארז דבר, החממות פעלו כמימים ימימה, בית הכנסת היה מפוצץ והמה תורה ותפילה מעומק הלב, האחווה בין המקומיים לבין ה"משובחים" הייתה פסגה של אהבת ישראל.
ביום הגירוש בשש וחצי בבוקר, הודיע הכרוז: כוחות הגירוש מתקרבים ליישוב, כל אחד מתבקש לתפוס את המקום המיועד לו. אני מיהרתי למזכירות, תפקידי היה הסברה במערכת הכריזה.
בעוד אני מתכונן לתפקידי והנה אני רואה, כמו באירופה של אז, נחילי אדם לבושים בשחור, שרוולים ארוכים, קסדות, מבט אטום בעיניים, צועדים בשורות בסדר מופתי אל תוך מרכז היישוב.
במקביל אליהם חיילים בחאקי, גם הם בשורות ובאותו מבט אטום. עדיין לא פוגעים באיש, "סדר חייב להיות", מחכים לפקודה. סגרתי ונעלתי את הדלתות, למדתי להפעיל את מערכת הכריזה והתחלתי לשדר.
החומר העיקרי באמתחתי היה הקוד האתי של צה"ל, הקובע מפורשות: "החייל לא ישתמש בכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". הוספתי והקשיתי: אבא, אימא וילדיהם בנווה דקלים או כפר דרום הם בני אדם שאינם לוחמים. אם תפרוץ את דלת חדר האמבטיה שבו מתחבאים מפניך הילדים שנולדו בבית הזה ותגרור אותם מביתם בכוח, אתה פוגע בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם. היש מענה לוגי לטענה הזאת?
דיברתי אל המיקרופון. ניסיתי להסב את תשומת לבם של החיילים והשוטרים לבתים ולירק שסביבם, לפיקוס הגדול, לנדנדות ולמגלשות, אמרתי: אתה החייל, אחרי שתגמור כאן את העבודה, תצא בוודאי לשישי-שבת. ואז תגיע אל החברה שלך שגרה בבית בדיוק כזה. האם לא יפריע לך אז להיזכר שמבית כזה סילקת נערה אחרת שנולדה בו? אתה השוטר, לאחר גמר המשימה תצא אל אשתך וילדיך באשדוד או אשקלון, ואז תיזכר שאתמול גררת מכאן אישה וילדים מבוהלים ובוכים. תוכל לעמוד בזה?
כשהגיעה אל מערכת הכריזה רעות אמיתי שאיבדה את אימה בפיגוע רצחני בכפר דרום, ופנתה אל ליבם של המפנים לא להרוס את המשפחה ואת הבית בפעם השנייה, בכתה היא, ואנחנו בכינו איתה. האם יש לב שמסוגל לעמוד מול פנייה שכזאת?
כולנו דיברנו במשך כל התקופה שלפני הגירוש על תפקידם הקריטי של המתיישבים. אמרנו להם: העיקר שאתם לא תישברו. הרי אי אפשר להחריב באחת בית שבו כל הרהיטים וכל הספרים במקומם, שבו הסיר עומד על האש, הילדים יושבים ליד השולחן ואוכלים קורנפלקס עם חלב.
אבל האטומים עברו מבית לבית והמשיכו "לעבוד" כמו מכונה משומנת. כמעט בלי שום בעיות (היו כנראה ארבעה מקרים של סירוב בכפר דרום. אחד מהם הוכה באכזריות ונגרר על הארץ בידי שוטרי יס"מ למען יראו וייראו). אשר מבצרי, "אשרקה", ממייסדי הישוב, המסמל באישיותו, בעדינותו, בלמדנותו, באידיאליסטיות שלו, את המיטב של גוש קטיף, נקטף מביתו עם נאווה אשתו ועם ילדיהם בין הראשונים, ללא כל עיכוב וללא קושי. וכך בזה אחר זה, "אין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ואין חמלה ואין בכלל הקשבה, הקטיף נמשך והישוב מתרוקן.
קצין בכיר הזדעזע כאשר אייל חדד השליך בבוז מתוך הבית למרחק רב עיטור שקיבל מ"גולני", אבל בסופו של דבר העיטור הצבאי כאב לו יותר מבני האדם שמאחוריו. השמש זרחה, השיטה פרחה והמגרשים גירשו.
המהירות והקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר, עם או בלי התנגדות, לחסל עולם שלם בחמש שעות, כן, הוא מזכיר מאד את מה שקרה בהונגריה ב-1944. בערב נכנסו ונתנו את ההוראה, ובבוקר אספו את כל היהודים אל הרכבות. נכון, הפעם זה רק גירוש, בלי רצח, יש הבדל. אבל מה בדבר זכויות האדם? איך נרמסו כל המחסומים הדמוקרטיים?
כמו שם, גם כאן נעשה במשך שנים רצח אופי קיבוצי של המתנחלים, בכל אמצעי התקשורת, עם קריקטורות, עם גיוס כללי של כל המערכות השלטוניות, המשפטיות והתקשורתיות. היה לנו ערוץ רדיו אחד שדיבר בשפה אחרת, והוא נרדף עד שנסגר. כשהגיעה שעת המבחן, כבר לא היינו בני אדם הזכאים להגנה. לא ספרו אותנו. היינו אנשים מחוקים.
כמו שם, גם כאן מערכת דיקטטורית שולטת בכל, לה המשטרה והצבא, בידה המשפט והעיתונות. ואנחנו, כה זעירים לעומתה. רוב הוויכוחים שבהם התעצמנו בתקופה האחרונה הפכו למעשה לזוטות: האם מועצת יש"ע בסדר או לא בסדר, האם להיות יותר מיליטנטי במאבק? ובכן, התוצאות שוות בכל מקרה. גם אם היינו מכניסים עוד 30 או 50 אלף אנשים לתוך הגוש, הגירוש היה מתרחש וכמעט באותו פרק זמן. אם היינו יוצאים מרצון או אם היינו יורים אש חיה, הגירוש היה יוצא אל הפועל בערך באותו משך זמן ובאותם נהלים.
הכמות האדירה והמקצועיות המבהילה של כוחות הגירוש היו גדולים עלינו בעשרה מספרים. כאשר נודע על הקמת עיר אוהלים למפנים ליד צומת גמא, קרא לנו מטה "הבית לאומי" לבוא למקום "וכל אחד ייקח בידו מוט אחד של אוהל וישליך אותו במרחק של קילומטר מהמקום". מה שלא הבינו היהודים היקרים האלה הוא שמדובר למעשה בשתי ערי אוהלים ענקיות ושמורות היטב, המוקפות בשתי גדרות באיכות של גדר המערכת וביניהן שטח סטרילי רחב.
הצבא והמשטרה ידעו לבחור ל"משימה" את כל אלו שיש להם הרבה מה להפסיד, צוערים בקורסים יוקרתיים מצד אחד ואנשי קבע מצד שני. הם השקיעו המון בשטיפת מוח מסודרת, עם פסיכולוגים ומומחים מן השורה הראשונה ואין ספור תרגולים והדמיות.
"היה לא תהיה"?
אני רוצה ללמד זכות על הרבנים שהבטיחו שהאסון לא יקרה, ועל החברים שחיכו לעצרת ההודיה. המציאות שמולה עמדנו הייתה כל כך משוגעת, כל כך בלתי טבעית. כל המערכת השלטונית עברה אל קצה קציה השמאלי של המפה. נתניהו, לבנת, סילבן, גילה גמליאל ויובל שטייניץ וכו', כל האנשים שלא מזמן דיברו אלינו מעל הבמה בהפגנות האין סופיות שהשתתפנו בהן, מילים נהדרות על ארץ ישראל ועל הגיבורים בגוש קטיף, כולם כולם בגדו.
המשפט נעשה בריש גלי למשפח ללא שום ניסיון אפילו להסתיר, התשקורת שיקרה והסיתה כל הזמן במצח נחושה והובילה את מכונת ההרס. "הכל סר יחדו נאלחו".
ומול כל זה עמדה צדיקות וקדושה טהורה, ולא צדיקות של אומרי תהילים בטלנים, אלא של חקלאים אנשי מעשה, מפעילי המפעל החקלאי המרשים ביותר של מדינת ישראל, מאמינים וזורעים, ואיתם "כל אשר צרת העם ללבבו נגעה". בני אור מול בני חושך בשני קטבים זה כנגד זה. כמו הרגע שלפני סצנת השיא במחזה קלאסי. מציאות תנ"כית דרמטית. כשמגיע רגע כזה אחרי ששת אלפים ניסים שנראו בגוש קטיף, באחרון שבהם נפלה הפצצה בטעות בבית חנון והרגה ילד ערבי ופצעה את בני משפחתו של אחד משרי אש"ף, מה יותר ריאלי מאשר נס?
מה הלאה?
הרשעים חוגגים עכשיו. חלקם עדיין עושים פרצוף של השתתפות בצער. אחרים מוותרים על כך. אין ספק שהתגלית הזאת, שכל כך קל להרוס ולעקור, ממלאת אותם סיפוק ואדרנלין: "אך זה היום שקוינוהו, מצאנו ראינו". חבל לוותר עכשיו על הכוחות המיומנים שכבר קיימים. הרבה מוחות כבר מכינים את המערכה הבאה. האם אנחנו יודעים איך להתכונן? איך להתגונן?
לא באתי בסוד ה' ואינני יודע לענות על השאלה המקראית העתיקה: "מדוע דרך רשעים צלחה", "למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". אבל אני מרשה לעצמי לצטט את המארח שלי בכפר דרום, אייל חדד, שילוב של חקלאי מחוספס שהוא גם מאמין עיקש.
אייל ציטט את דבריו של בר כוזיבא "לא תסעוד ולא תכסוף", אל תעזור ואל תפריע. אייל אמר: אני מבין את בר כוכבא. כשעושים מלחמה מול כוחות עדיפים, צריך להתנהג כאילו הקדוש ברוך הוא לא קיים. אסור לחשוב: אני אעשה "השתדלות" מצדי והקב"ה כבר יפתור את הבעיות. צריך לעבוד בכל הכוחות, להפעיל את השכל עד הסוף ולא להרפות.
בניתוח לאחור, נדמה לי שהדבר היחיד שיכול היה אולי למנוע או לעכב את הפורענות, היה אילו התגייסנו כולנו בכל הכוחות, לפעול במפורש וללא מורא, למנוע את הציות העיוור של החיילים והשוטרים. החיילים והשוטרים הם עם ישראל והייתה כאן הזדמנות פוטנציאלית למין משאל עם בתנאים קשים מאוד. כאן כשלנו. אחוז גבוה מן הרבנים שלנו וממנהיגי הציבור היה במקרה הטוב מסובך ומסבך, ובמקרים הגרועים מכשול של ממש.
זכינו והיה לנו מגדלור בדמותו של הרב אברהם שפירא שהראה את הדרך ללא התפתלויות ובניסוח חד וחלק. אילו איחדנו כוחות והתגייסנו כולנו בכיוון הזה, בלי לטעות ולהטעות ובלי לאבד כוחות בפעולות אחרות שהתבררו כבלתי אפקטיביות, ייתכן שהיה לנו סיכוי, "כולי האי ואולי". זאת היא ההמלצה שלי לקראת המאבקים הקשים הצפויים בעתיד הלא-רחוק.