מה שאתמול נראה כאגדה חייב להפוך לאור הטראומה של היום למציאות של מחר.
לאחר הגירוש הטראומתי מגוש קטיף, רבים הקולות במחנה הדתי לאומי הקוראים להתנתק מהמדינה וממוסדות השלטון שלה, לפתוח בחרם מיסים, בחרם תקשורת ואף בחרם בחירות.
הולכים ורבים הקולות הקוראים אף לא להתגייס לצה"ל ואם להתגייס אז להתחרות על תקני ילדי רמת אביב ג' בקריה בתל-אביב. תגובה אופיינית של האישה הנבגדת על ידי בעלה, אהובה זה מכבר, המבקשת לעזוב את הבעל, את הבית, את הביטחון, את החיק המשפחתי רק שלדעתי במקרה דנן מבקשת האישה ברוב כעסה להפקיר גם את הילדים.
בדחף הכעס הזה אנו עלולים לאבד את מקור העוז היחידי לדעתי, הציבור הדתי לאומי, הנותר לעם היושב בציון. תגובה זו של "תמות נפשי" עימהם, תביא לחורבן כפול ומכופל מזה שחזו עינינו בגוש קטיף, הרס המפעל הציוני כולו.
תגובה זו מבטאת יותר מכל את היאוש המוחלט אליו הגיע ציבור זה מההנהגה והמדינה בה הוא חי. ציבור שלם שעבר צונאמי ששיבר ללא רחם ערכים ואידאלים אותם טיפח משך שנות דור. המחזות של צבא יהודי גורר יהודים בטליתות ותפילין מבתי כנסיות, צבא יהודי המעליל על יהודים על התארגנויות אלימות שלא היו ולא נבראו, המחבק מגורשים כאשר עין אחת במר בוכה ועין שניה משחררת קריצה לעבר דוברת צה"ל, צבא שלא מכבר קודש ברבים כהתגלמותו בימינו של צבא דוד וממשיכו של רוח בר-כוכבא.
מחזות אלה גם חזרו, כמו בחלום רע, בכל מחוז ואתר אליו נישאו עינינו, בתקשורת, בבתי המשפט ובחלקים מסויימים של הציבור הישראלי שלא היו יכולים לכבוש את שמחתם.
אומנם יש להודות שהמבקשים להתנתק מהמדינה קוראים נכונה כתובת שמתנוססת על הקיר זה זמן רב, הציונות החילונית פשטה את הרגל. ציונות שהובילה את המדינה בגאון ובעוז בשנותיה הראשונות, דרך חמש מלחמות וכיבוש פסגות אין ספור בכל התחומים. יום אחד פשוט נגמר לה האוויר, במקום הכי לא הגיוני מבחינה היסטורית, בדיוק באמצע העלייה. אנו מאיצים בה אך ללא הועיל, מדרבנים אותה והיא לא זזה.
וגם היא יודעת בסתר ליבה שכאשר אתה נעמד דום באמצע העלייה, סופך שגרביטציית ההיסטוריה תמשוך אותך חזרה אל התהום ממנו טיפסת, אבל הכרה זו אינה גוברת על מודעותה הפנימית שפשוט אין לה יותר כוח, שהיא לא יכולה יותר, היא רק רוצה שנרד לה מהגב, שפשוט ניתן לה כבר לנוח, להיאחז בציפורניה באבנים המיתדרדרות שמתחת לרגליה ולהשתכנע שהכל יהיה בסדר כל עוד תשכיל לא להסתכל למטה.
למי שרוצה להמשיך בעלייה נותרה רק ברירה אחת, להיפרד בכאב מהאיבר המת ולהמשיך ביתר מרץ לטפס אל פסגות שפעם היו משותפות. הדרך אחת ואצה היא, מהפכה שלטונית ואל לנו להחמיצה. מהפיכה אשר מטרתה לכבוש את השלטון מהציונות החילונית באמצעות הקלפי ולהעמיד לראשונה שלטון אמוני בארץ ישראל מאז בר-כוכבא. מהפכה שבה מסתערים על מטרה אחת ויחידה, ראשות הממשלה, לא פחות מכך.
וכשזה מוכתר, רק אז מתחילה המהפכה האמיתית בשידוד מאסיבי של מערכות השלטון מבפנים, בניקוי אורוות כללי, בשבירת מעוזי השמאל בנחישות ו"ברגישות" האופיניות כיום רק לשרון, תכונות אותם נאמץ בכל מאודנו. לפעול ללא לאות ולא להרתע משום ביקורת, משום בכי ומשום טרוניה.
עליכם לשנות מהיסוד את מסכת היחסים בין דתיים וחילוניים בארץ הזו, לא רק שעליכם להפסיק להיות "האישה הנבגדת" האנוסה והמוכה, אלא שעליכם להפסיק להיות "האשה", נקודה, לא הנבגדת ואף לא האהובה.
על מנת להכתיר ראש ממשלה בישראל יש להבטיח 40 מנדטים, לא יותר וזה אפשרי. המטרה הזו ניתנת להשגה כבר היום אם נפעל נכון לאחוד כל הקול האמוני תחת קורת גג אחת. כן, שמעתם היטב, איחוד כל הקול האמוני, גם הלא חובש כיפה, ותתפלאו הארץ מלאה בכאלה, וגם את הרחוב החרדי מליטא ועד קזבלנקה. האחוד הזה יצטרך להתבצע תוך סובלנות, בלי ביקורתיות יתרה ועם הרבה חמלה.
בוודאי תאמרו בביטול, ימות המשיח, תשובתי היא שאנו עם שכל קיומו הוא נס בלתי מוסבר, עם ששואב את כוחותיו העצומים ממעיינות האמונה בבלתי אפשרי, עם שהפך ארץ ציה למעיינו מים, עם שעבורו משיח הוא מציאות יומיומית. מה שאתמול נראה כאגדה חייב להפוך לאור הטראומה של היום למציאות של מחר. לצורך כך נדרשת הנהגה פוליטית אמונית אמיצה שתשכיל לקרוא את מפת הדרכים, לא של הנשיא בוש, אלא של עם ישראל. הנהגה שכבר תתחיל להכין את הקרקע לבלתי נמנע שהוא רוב דתי אמוני בארץ ישראל של שנת 2050.
הנהגה שתשכיל להתבונן ולהבחין בתהליכים העמוקים שחלו בחברה הישראלית מאז הקמת המדינה. לצד תהליך ההתנוונות וההתיוונות של הציונות החילונית התרחש תהליך אחר שורשי לא פחות בחברה החרדית. חברה שבקום המדינה סרבה לדבר עברית מחוץ לבתי המדרש ונמנעה מלהצביע בבחירות לכנסת, מעמידה היום שרים וסגני שרים לרוב דוברי עברית רהוטה.
רחוב חרדי שהימין ללא היכר בדעותיו והנהגה שמנסה לישר איתו קו ללא הרף. את ההפגנה הפומבית האחרונה לכך ראינו בתפילה ההמונית המרשימ בכותל טרם הגרוש. אני מאמין באחוד הזה. המשותף בין כל הפלגים האמוניים במדינת ישראל היא כוחה העצום של תורת ישראל, והמזלזל בזאת מזלזל בה.
תנועה זו תחרוט על דגלה את רתימת הציבור החרדי למדינה, שיתופו האקטיבי בכל מוסדות השלטון, תהליך שכבר התחיל בש"ס ושעליו לחלחל גם לרחוב החרדי האשכנזי. הציבור החרדי צריך להיערך למועד לא רחוק בו הוא יהיה חלק מרוב עם ישראל היושב בציון, מדינה בה התרוץ של מדינת כופרים לא עובד יותר ובה יש צווי מוסרי ואף ודתי שלא להשאיר חלילה צאן ללא רועה.
והעיקר הוא לא לפחד כלל. יש לחולל מהפיכה לא מהפך. לא עוד ימין מהוסס מול אליטות שמאלניות כימי שלטונו של בגין, לא עוד הנצחת אוליגרכיות שלטוניות תוך התבטלות בפניהן. נצטרך לתרגם את הכוח הפוליטי מיד לכוח אסרטיבי שווה ערך בכל מוסדות השלטון ליצירת חברה שויונית ודמוקרטית באמת, בה הרוב באמת קובע, בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובבתי המשפט.
נעשה ונצליח, כן יהי רצון.
לאחר הגירוש הטראומתי מגוש קטיף, רבים הקולות במחנה הדתי לאומי הקוראים להתנתק מהמדינה וממוסדות השלטון שלה, לפתוח בחרם מיסים, בחרם תקשורת ואף בחרם בחירות.
הולכים ורבים הקולות הקוראים אף לא להתגייס לצה"ל ואם להתגייס אז להתחרות על תקני ילדי רמת אביב ג' בקריה בתל-אביב. תגובה אופיינית של האישה הנבגדת על ידי בעלה, אהובה זה מכבר, המבקשת לעזוב את הבעל, את הבית, את הביטחון, את החיק המשפחתי רק שלדעתי במקרה דנן מבקשת האישה ברוב כעסה להפקיר גם את הילדים.
בדחף הכעס הזה אנו עלולים לאבד את מקור העוז היחידי לדעתי, הציבור הדתי לאומי, הנותר לעם היושב בציון. תגובה זו של "תמות נפשי" עימהם, תביא לחורבן כפול ומכופל מזה שחזו עינינו בגוש קטיף, הרס המפעל הציוני כולו.
תגובה זו מבטאת יותר מכל את היאוש המוחלט אליו הגיע ציבור זה מההנהגה והמדינה בה הוא חי. ציבור שלם שעבר צונאמי ששיבר ללא רחם ערכים ואידאלים אותם טיפח משך שנות דור. המחזות של צבא יהודי גורר יהודים בטליתות ותפילין מבתי כנסיות, צבא יהודי המעליל על יהודים על התארגנויות אלימות שלא היו ולא נבראו, המחבק מגורשים כאשר עין אחת במר בוכה ועין שניה משחררת קריצה לעבר דוברת צה"ל, צבא שלא מכבר קודש ברבים כהתגלמותו בימינו של צבא דוד וממשיכו של רוח בר-כוכבא.
מחזות אלה גם חזרו, כמו בחלום רע, בכל מחוז ואתר אליו נישאו עינינו, בתקשורת, בבתי המשפט ובחלקים מסויימים של הציבור הישראלי שלא היו יכולים לכבוש את שמחתם.
אומנם יש להודות שהמבקשים להתנתק מהמדינה קוראים נכונה כתובת שמתנוססת על הקיר זה זמן רב, הציונות החילונית פשטה את הרגל. ציונות שהובילה את המדינה בגאון ובעוז בשנותיה הראשונות, דרך חמש מלחמות וכיבוש פסגות אין ספור בכל התחומים. יום אחד פשוט נגמר לה האוויר, במקום הכי לא הגיוני מבחינה היסטורית, בדיוק באמצע העלייה. אנו מאיצים בה אך ללא הועיל, מדרבנים אותה והיא לא זזה.
וגם היא יודעת בסתר ליבה שכאשר אתה נעמד דום באמצע העלייה, סופך שגרביטציית ההיסטוריה תמשוך אותך חזרה אל התהום ממנו טיפסת, אבל הכרה זו אינה גוברת על מודעותה הפנימית שפשוט אין לה יותר כוח, שהיא לא יכולה יותר, היא רק רוצה שנרד לה מהגב, שפשוט ניתן לה כבר לנוח, להיאחז בציפורניה באבנים המיתדרדרות שמתחת לרגליה ולהשתכנע שהכל יהיה בסדר כל עוד תשכיל לא להסתכל למטה.
למי שרוצה להמשיך בעלייה נותרה רק ברירה אחת, להיפרד בכאב מהאיבר המת ולהמשיך ביתר מרץ לטפס אל פסגות שפעם היו משותפות. הדרך אחת ואצה היא, מהפכה שלטונית ואל לנו להחמיצה. מהפיכה אשר מטרתה לכבוש את השלטון מהציונות החילונית באמצעות הקלפי ולהעמיד לראשונה שלטון אמוני בארץ ישראל מאז בר-כוכבא. מהפכה שבה מסתערים על מטרה אחת ויחידה, ראשות הממשלה, לא פחות מכך.
וכשזה מוכתר, רק אז מתחילה המהפכה האמיתית בשידוד מאסיבי של מערכות השלטון מבפנים, בניקוי אורוות כללי, בשבירת מעוזי השמאל בנחישות ו"ברגישות" האופיניות כיום רק לשרון, תכונות אותם נאמץ בכל מאודנו. לפעול ללא לאות ולא להרתע משום ביקורת, משום בכי ומשום טרוניה.
עליכם לשנות מהיסוד את מסכת היחסים בין דתיים וחילוניים בארץ הזו, לא רק שעליכם להפסיק להיות "האישה הנבגדת" האנוסה והמוכה, אלא שעליכם להפסיק להיות "האשה", נקודה, לא הנבגדת ואף לא האהובה.
על מנת להכתיר ראש ממשלה בישראל יש להבטיח 40 מנדטים, לא יותר וזה אפשרי. המטרה הזו ניתנת להשגה כבר היום אם נפעל נכון לאחוד כל הקול האמוני תחת קורת גג אחת. כן, שמעתם היטב, איחוד כל הקול האמוני, גם הלא חובש כיפה, ותתפלאו הארץ מלאה בכאלה, וגם את הרחוב החרדי מליטא ועד קזבלנקה. האחוד הזה יצטרך להתבצע תוך סובלנות, בלי ביקורתיות יתרה ועם הרבה חמלה.
בוודאי תאמרו בביטול, ימות המשיח, תשובתי היא שאנו עם שכל קיומו הוא נס בלתי מוסבר, עם ששואב את כוחותיו העצומים ממעיינות האמונה בבלתי אפשרי, עם שהפך ארץ ציה למעיינו מים, עם שעבורו משיח הוא מציאות יומיומית. מה שאתמול נראה כאגדה חייב להפוך לאור הטראומה של היום למציאות של מחר. לצורך כך נדרשת הנהגה פוליטית אמונית אמיצה שתשכיל לקרוא את מפת הדרכים, לא של הנשיא בוש, אלא של עם ישראל. הנהגה שכבר תתחיל להכין את הקרקע לבלתי נמנע שהוא רוב דתי אמוני בארץ ישראל של שנת 2050.
הנהגה שתשכיל להתבונן ולהבחין בתהליכים העמוקים שחלו בחברה הישראלית מאז הקמת המדינה. לצד תהליך ההתנוונות וההתיוונות של הציונות החילונית התרחש תהליך אחר שורשי לא פחות בחברה החרדית. חברה שבקום המדינה סרבה לדבר עברית מחוץ לבתי המדרש ונמנעה מלהצביע בבחירות לכנסת, מעמידה היום שרים וסגני שרים לרוב דוברי עברית רהוטה.
רחוב חרדי שהימין ללא היכר בדעותיו והנהגה שמנסה לישר איתו קו ללא הרף. את ההפגנה הפומבית האחרונה לכך ראינו בתפילה ההמונית המרשימ בכותל טרם הגרוש. אני מאמין באחוד הזה. המשותף בין כל הפלגים האמוניים במדינת ישראל היא כוחה העצום של תורת ישראל, והמזלזל בזאת מזלזל בה.
תנועה זו תחרוט על דגלה את רתימת הציבור החרדי למדינה, שיתופו האקטיבי בכל מוסדות השלטון, תהליך שכבר התחיל בש"ס ושעליו לחלחל גם לרחוב החרדי האשכנזי. הציבור החרדי צריך להיערך למועד לא רחוק בו הוא יהיה חלק מרוב עם ישראל היושב בציון, מדינה בה התרוץ של מדינת כופרים לא עובד יותר ובה יש צווי מוסרי ואף ודתי שלא להשאיר חלילה צאן ללא רועה.
והעיקר הוא לא לפחד כלל. יש לחולל מהפיכה לא מהפך. לא עוד ימין מהוסס מול אליטות שמאלניות כימי שלטונו של בגין, לא עוד הנצחת אוליגרכיות שלטוניות תוך התבטלות בפניהן. נצטרך לתרגם את הכוח הפוליטי מיד לכוח אסרטיבי שווה ערך בכל מוסדות השלטון ליצירת חברה שויונית ודמוקרטית באמת, בה הרוב באמת קובע, בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובבתי המשפט.
נעשה ונצליח, כן יהי רצון.