מה לא עשינו למנוע את הגזירה? כמה תפילות, כמה הפגנות, כמה מדבקות, שלטים, צעדות, מחאות התקיימו, ובהם מאות אלפים השתתפו במסירות נפש. הזעקה כלפי שמיא ודאי מהדהדת, אך הפור נפל.
רק לפני 23 שנה התקיים אותו תסריט בדיוק. אלא שאז אלפים בודדים לא היו יכולים מול עם צמא שלום. בינתיים לכל משפחה שהייתה בימית נולדו לפחות שישה מתנחלים.
מוסדותינו התעצמו וגדלו עשרת מונים, עוצמות התורה והאמונה הועמקו, קם דור צעיר, הצמא לאידיאלים גדולים לא פחות מ"דור המייסדים", אך כל זה ללא הועיל.
"מדוע זה מגיע לנו"? שואלים רבים. ואני הקטן, האחרון שבעם, אינני מתיימר לדעת, אך איני יכול שלא להרהר ולהעיז ולומר את מה שהיה כתוב על הקיר.
כל עוד אנו נמשיך להתנתק מהעם, העם יתנתק מאיתנו. אין אפשרות להתעלם מציבור ענק, החרדי מחד והחילוני מאידך, ולצפות ביום פקודה, שתוך מספר חודשים, במבצעי פנים אל פנים, נצליח להעביר מסר שלא העברנו שנים.
גם העובדה שלראשונה נוהל קמפיין חיובי אמוני- איננה מספיקה. הלקח מימית לא נלמד מספיק. לא עשינו די המשכנו להשקיע את רוב האנרגיה במוסדות פנימיים שלנו, הגדרנו משימות מקומיות וקטנות במקום להרים את העיניים לכלל הציבור. נזכרנו מאוחר מדי, לאט מדי, שאי אפשר לחנך עם הפגנות. לא הפגנות כוח בשטח, וודאי לא הפגנות רחוב. מול התקשורת העוינת, ניתן לנצח רק במגע ישיר, אחד על אחד, מלב אל לב.
צריך להגיד את האמת, אנחנו אחראים לנתק. מסר של דבקות בארץ על אף שנופלים פצמר"ים, קשה להסביר אפילו בתוך הציבור שלנו פנימה. כיצד מי שרואה ערב ערב הסתה בטלוויזיה, יפנים את המסרים האמוניים? בסיסמה חדשה "שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"? האם חיילים וחיילות שיפגשו עם הנוער הנפלא שלנו, ההכי טוב שיש, יהפכו את עורם ויסרבו מול העוצמה הפנימית שלנו? התשובה היא כן, אך לא כשהמפגש נעשה בפעם הראשונה, בעת הפנוי.
מי שהגדיר משימה לטפל רק בנוער שלנו, שלא יתפלא שזה הנוער היחיד שמתקשר איתו. מי שלא ישים את עיקר עצמתו בטיפול שורשי של הערת האמונה הפנימית בעם- לא יוכל לדבר על ארץ ישראל בשעת מבחן, כי איש לא יבין על מה הוא מדבר בכלל.
כן, חטאנו, ויש גם רבים מרבותינו שמודים בכך, אך עכשיו אסור להפסיק את התיקון.
גיבורי גוש קטיף שהפכו את החודשים האחרונים לבית ספר של אמונה, חייבים להמשיך במערכה ולהוביל אותה. יש לכך מסקנה כואבת גם בבחירת מקום המגורים, אך בעיקר בהמשך העשייה היומיומית במפגש אוהב פנים אל פנים עם כלל האוכלוסייה.
מי שהפנים שלפנינו דרך ארוכה, יודע שהדרך הארוכה היא הקצרה. לא יהיו קיצורי דרך, ונכונו לנו עוד מאבקים רבים, על הארץ, על נפש האומה ועל התורה. היה מי שנדר ערב הגזירה, לקבל על עצמו עשייה.
עכשיו הזמן, לקום על הרגליים ולקחת אחריות אישית.
רק לפני 23 שנה התקיים אותו תסריט בדיוק. אלא שאז אלפים בודדים לא היו יכולים מול עם צמא שלום. בינתיים לכל משפחה שהייתה בימית נולדו לפחות שישה מתנחלים.
מוסדותינו התעצמו וגדלו עשרת מונים, עוצמות התורה והאמונה הועמקו, קם דור צעיר, הצמא לאידיאלים גדולים לא פחות מ"דור המייסדים", אך כל זה ללא הועיל.
"מדוע זה מגיע לנו"? שואלים רבים. ואני הקטן, האחרון שבעם, אינני מתיימר לדעת, אך איני יכול שלא להרהר ולהעיז ולומר את מה שהיה כתוב על הקיר.
כל עוד אנו נמשיך להתנתק מהעם, העם יתנתק מאיתנו. אין אפשרות להתעלם מציבור ענק, החרדי מחד והחילוני מאידך, ולצפות ביום פקודה, שתוך מספר חודשים, במבצעי פנים אל פנים, נצליח להעביר מסר שלא העברנו שנים.
גם העובדה שלראשונה נוהל קמפיין חיובי אמוני- איננה מספיקה. הלקח מימית לא נלמד מספיק. לא עשינו די המשכנו להשקיע את רוב האנרגיה במוסדות פנימיים שלנו, הגדרנו משימות מקומיות וקטנות במקום להרים את העיניים לכלל הציבור. נזכרנו מאוחר מדי, לאט מדי, שאי אפשר לחנך עם הפגנות. לא הפגנות כוח בשטח, וודאי לא הפגנות רחוב. מול התקשורת העוינת, ניתן לנצח רק במגע ישיר, אחד על אחד, מלב אל לב.
צריך להגיד את האמת, אנחנו אחראים לנתק. מסר של דבקות בארץ על אף שנופלים פצמר"ים, קשה להסביר אפילו בתוך הציבור שלנו פנימה. כיצד מי שרואה ערב ערב הסתה בטלוויזיה, יפנים את המסרים האמוניים? בסיסמה חדשה "שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"? האם חיילים וחיילות שיפגשו עם הנוער הנפלא שלנו, ההכי טוב שיש, יהפכו את עורם ויסרבו מול העוצמה הפנימית שלנו? התשובה היא כן, אך לא כשהמפגש נעשה בפעם הראשונה, בעת הפנוי.
מי שהגדיר משימה לטפל רק בנוער שלנו, שלא יתפלא שזה הנוער היחיד שמתקשר איתו. מי שלא ישים את עיקר עצמתו בטיפול שורשי של הערת האמונה הפנימית בעם- לא יוכל לדבר על ארץ ישראל בשעת מבחן, כי איש לא יבין על מה הוא מדבר בכלל.
כן, חטאנו, ויש גם רבים מרבותינו שמודים בכך, אך עכשיו אסור להפסיק את התיקון.
גיבורי גוש קטיף שהפכו את החודשים האחרונים לבית ספר של אמונה, חייבים להמשיך במערכה ולהוביל אותה. יש לכך מסקנה כואבת גם בבחירת מקום המגורים, אך בעיקר בהמשך העשייה היומיומית במפגש אוהב פנים אל פנים עם כלל האוכלוסייה.
מי שהפנים שלפנינו דרך ארוכה, יודע שהדרך הארוכה היא הקצרה. לא יהיו קיצורי דרך, ונכונו לנו עוד מאבקים רבים, על הארץ, על נפש האומה ועל התורה. היה מי שנדר ערב הגזירה, לקבל על עצמו עשייה.
עכשיו הזמן, לקום על הרגליים ולקחת אחריות אישית.