יתכן שעדיין מוקדם מדי כדי להפיק את כל הלקחים ולהסיק את כל המסקנות ממאורעות העקירה וחורבן הישובים שניתכו עלינו. עם כל זאת, השעה בוערת, ואם לא נשקיע כבר עתה מחשבה רצינית לשם הבנת המהלך שאנו נתונים בעיצומו, אנו עלולים למצוא את עצמנו בפני שוקת שבורה.
יש לומר בגבורה: חולשה יסודית של הציבור הדתי-לאומי עומדת ביסוד גזירת העקירה. החסרון איננו יכול להימצא בתחום העבירות על השולחן ערוך. מבחינת קיומה של ההלכה הפורמאלית מוצא עצמו הציבור הנעקר ברום מעלת הצדיקים. קשה למצוא דוגמא בדורות רבים לציבור אנושי כל כך טהור בהליכותיו ובעוצמת החיים שהם מנת חלקו. החסרון הינו יתר בתחום הזהות. עדיין לא הגיע הציבור הזה להיות מה שהוא ראוי להיות, ובאים עליו היסורין להשלימו. אם נדע לאבחן את החסרון, נדע גם מה לתקן, נדע מה לדלות ממעמקי הכאב.
ובכן, החסרון מצוי בשלושה מישורים שהם אחד. האחד, שהוא השורש, אך פעולתו אינה ניכרת כל כך, הוא ההחלטה לעזוב את רעיון קידוש החול. מאז הסכמי קמפ דיויד החל הייאוש לכרסם בקרב צופי הגאולה פנימה, וגמלה ההחלטה הבלתי מודעת להפנות את הכוחות אל הקודש פנימה, לייצר אליטה רוחנית מסוגרת שדבר אין לה עם התרבות הכללית, שאומנם זכויות רבות לה בצבא ובהתיישבות, אך חפצה באוטרקיה ממסדית בחינוך ובחיי הרוח. גישה זו נוטלת מהציבור את היכולת לאחיזה ממשית בעולם הריאלי, באופן שיישאר העיסוק בחול עניינם של אלה שעולמם חלוק ממילא לשני תחומים בלתי הרמוניים.
מובן הדבר שיימצאו צידוקים מרובים ואף צודקים לעמדה זו, אבל ה"שורה התחתונה" תישאר שאותו ציבור ואותה תורה שהחברה הישראלית ציפתה מהם באופן עלום להתחדשות דתית ותרבותית, אכזבו את קהל היעד שלהם, שמתוך כך גם מתנכר להם בחזרה, כמים הפנים לפנים. ניתן לנסח זאת באופן שכביכול אומר הקדוש ברוך הוא: נתתי לכם את הארץ הזאת כדי שתקדשו את החול, וחפצתם רק בקודש, החזירו לי את הארץ!
מאלף לראות שבאותה אגרת מפורסמת של הרב קוק, קמ"ד, שבה הוא מבשר את הפיכתה של הציונות החילונית לשונאת עם ישראל וארץ ישראל, כלולה התקווה לתיקון המצב דווקא על ידי השתתפותם של אנשים חרדים מגרמניה בתחייה הלאומית, בשל מעורבותם ב"קולטורא" (תרבות) הכללית, העשויה לצרף אל הקודש את כל תביעות החיים.
החסרון השני אינו אלא הרחבה של הראשון, והוא נוגע יותר למעשה באופן מידי, הוא הוויתור על הרצון לקחת בידים את ההגה של השלטון. גם כאן משקל הנסיבות ההיסטוריות יכול להצטרף לסנגוריה רבתי בעניין זה. אכן, בעת שמספר לומדי תורתו של הרב קוק היה קטן, לא הייתה יכולה להיות עמדה אחרת מאשר להיות לפרשני מאורעות הגאולה המתבצעת בחסדי ה' על ידי אחינו החילונים מלאי הארת סגולת ישראל. אלא שדווקא עמדה זו, המביטה מנקודת ראות של הקודש העליון על המציאות, מחלישה את היכולת לנקוט במהלך אקטיבי כשנוצר ציבור שלם הנאמן לדרכו של הרב, מפני הפחד להפוך למגמה סקטוריאלית בהוויה הכוללת של הגאולה.
הדבר הגיע לידי כך שכאשר עמדה לציבור זה היכולת לממש את הכוח שצבר בעמדות ההשפעה בצבא ולהכריע במאבק על דמותו המוסרית של צה"ל ולהציל לדורות את פניה המוסריות של מדינת ישראל, העדיף חלק גדול מהנהגתו הרוחנית להתיישר עם חרפת המערכת: לא כל הרבנים הורו לסרב פקודה.
חלקם נימקו זאת במפורש בכך שהוראה כזאת היתה חוסמת את קידום הדתיים בצה"ל, וסיפקו בכך ראייה לצדקת דבר ה' שהודיענו שהשוחד יעוור עיני חכמים. המעמיקים יותר נישאו על כנפי תפיסה מיתית של המלכות, המתעלמת מכך שמאחר והמלכות דמוקרטית, הרי שהאופוזיציה ודרכי המחאה הנלוים אליה הינם אף הם מתכסיסי אותה מלכות, ושלכן החפצים באמת בשלומה של מלכות חייבים לתת מקום לאותן תופעות של סרבנות על רקע מצפוני, המבדילות את הדמוקרטיה מהעריצות, ומהוות את תפארתה וחוסנה של מדינה בוגרת.
דווקא עמדה זו, הקיצונית בנאמנותה למערכת, היא הגוררת בעקבותיה כתגובת נגד את ערעור מעמדה של המדינה בלבותיהם של רבים שהפיתוי החרדי נותן להם הרגשה של חירות.
החסרון השלישי, שהינו המעגל המורחב של השני, הוא שכחת הממד האוניברסלי של הגאולה. מצויה מאד המחשבה הרואה בהתיישבות קיום מצוה ומשימה לאומית כאחד, כך שמושגת אחדות מופתית בין הלאומיות והדת. אך הרעיון שמפעל זה הינו היסוד להפיכתה של מדינת ישראל לדגם של קדושת הכלל עבור אומות העולם, שאנו בונים כאן את המרכזיה הרוחנית של העולם כולו, רעיון זה רחוק מהלב.
אין זה פלא: אם התייאשנו מלפעול בקרב היהודים, מה נלין כי שכחנו לדבר אל הגויים. יש לעמדה זו השלכות חמורות. כי דווקא אותו חלק של העם הרגיש לממד הקוסמופוליטי של החיים, הרואה את עצמו כחלק מהכפר הגלובלי, איננו יכול להזדהות עם מפעל שאינו רואה בו אלא לאומנות צרה וגזענית. השמאל דחה אותנו, כי לא ידע שפנינו באמת לתיקון עולם, לא פחות ממנו.
הצד השווה שבחסרונות האלה הוא שאלת הכיוון של מפעל חיינו: האם כלפי פנים או כלפי חוץ. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להחליט על שינוי מיידי של הגישה. עלינו להתרגל לכך שאנו חייבים לתפוס את הנהגת המדינה, ושעלינו להציב זאת כמטרה. הדבר יצריך ראשית כל הקמת צוותי חשיבה שיגבשו עמדות ברורות ביחס לכל סדרי המדינה. חדל העידן שבו סברנו שדי בכך שישולבו אנשים "משלנו" בכל מוקדי ההשפעה של מערכות המדינה כדי להשיג את מאוויינו, התברר שהכסא משחית, כי המשתלב במערכות גם משחק לידי הנורמות המוכתבות על ידה.
יש להתחיל לתבוע את שינוי אופיין של המערכות עצמן ולא רק את איושן באנשים טובים. לא ניתן להמשיך לקבל את מעמדם העכשווי של בית המשפט העליון, של השב"כ והיס"מ, של מערך קבלת ההחלטות בממשלה ובכנסת, של התקשורת, של מערכות החינוך והתרבות, של סדרי הצדק החברתי, ועוד רבות כהנה.
אותו פורום של צוותי חשיבה, שיורכב מבעלי השפעה בקרב הציבור, יגבש לכדי מעין "מאניפסט" את מכלול התביעות של הציבור המאמין לשינויים מהותיים בחברה, יחד עם התביעה המפורשת לקבלת הנהגת המדינה לידיו. אותו מסמך איננו יכול להיות דוגמאטי, הוא חייב להיות בסיס לשינויים, מכח הידברות ודיון בבמה הציבורית.
מובן הדבר שעל מנת שרעיונות אלו לא יהפכו לעוד תכנית בוסרית של השלטת הדתיות על המדינה, יש לחדול מלהסתכל על הפוליטיקה כעל זירת משחקים של תנועת נוער למבוגרים, ולרכוש את מדע המדינה לכל עומקו ורוחבו. יש להשתחרר מהחשיבה ה"וירטואלית", דהיינו להסביר כל מהלך על ידי איזה "ווארט" דרשני. נתרגל להציב מול השיח הקיים בתקשורת הגבוהה ובמערכות האקדמיות, גובה אינטלקטואלי המתמודד עם עולם המושגים של התרבות הכללית עצמה.
ראש הממשלה הסביר מפורשות מעל בימת הכנסת את מטרת הגירוש, כשהביא אותו להצבעה, כשאמר: "ידידי המתנחלים, הלכנו ביחד דרך ארוכה, אבל הבעיה שלכם היא שיש לכם משיחיות". במילים אחרות: העובדה שאתם מהווים אלטרנטיבה לנורמות היסוד של החברה הציונית-חילונית היא הגורמת לי, למרות כל המשותף לנו מצד האידיאל החלוצי, להילחם בכם כשאתם עומדים על סף הצלחתכם. אם כן, הגיע הזמן לממש את פוטנציאל ההנהגה שלנו, ולא להחמיץ את השעה.
כל זאת ידרוש משאבים רבים. יהיה גם צורך לקבל לידינו את המיקרופון הלאומי, דהיינו לפתח אמצעי תקשורת משלנו שיביאו את עמדותינו לידיעת הציבור. אבל עצם ההחלטה הפנימית על הכיוון החדש היא זו שתפנה את הכוחות החיוניים של האומה אל האפיקים הנכונים.
יש לומר בגבורה: חולשה יסודית של הציבור הדתי-לאומי עומדת ביסוד גזירת העקירה. החסרון איננו יכול להימצא בתחום העבירות על השולחן ערוך. מבחינת קיומה של ההלכה הפורמאלית מוצא עצמו הציבור הנעקר ברום מעלת הצדיקים. קשה למצוא דוגמא בדורות רבים לציבור אנושי כל כך טהור בהליכותיו ובעוצמת החיים שהם מנת חלקו. החסרון הינו יתר בתחום הזהות. עדיין לא הגיע הציבור הזה להיות מה שהוא ראוי להיות, ובאים עליו היסורין להשלימו. אם נדע לאבחן את החסרון, נדע גם מה לתקן, נדע מה לדלות ממעמקי הכאב.
ובכן, החסרון מצוי בשלושה מישורים שהם אחד. האחד, שהוא השורש, אך פעולתו אינה ניכרת כל כך, הוא ההחלטה לעזוב את רעיון קידוש החול. מאז הסכמי קמפ דיויד החל הייאוש לכרסם בקרב צופי הגאולה פנימה, וגמלה ההחלטה הבלתי מודעת להפנות את הכוחות אל הקודש פנימה, לייצר אליטה רוחנית מסוגרת שדבר אין לה עם התרבות הכללית, שאומנם זכויות רבות לה בצבא ובהתיישבות, אך חפצה באוטרקיה ממסדית בחינוך ובחיי הרוח. גישה זו נוטלת מהציבור את היכולת לאחיזה ממשית בעולם הריאלי, באופן שיישאר העיסוק בחול עניינם של אלה שעולמם חלוק ממילא לשני תחומים בלתי הרמוניים.
מובן הדבר שיימצאו צידוקים מרובים ואף צודקים לעמדה זו, אבל ה"שורה התחתונה" תישאר שאותו ציבור ואותה תורה שהחברה הישראלית ציפתה מהם באופן עלום להתחדשות דתית ותרבותית, אכזבו את קהל היעד שלהם, שמתוך כך גם מתנכר להם בחזרה, כמים הפנים לפנים. ניתן לנסח זאת באופן שכביכול אומר הקדוש ברוך הוא: נתתי לכם את הארץ הזאת כדי שתקדשו את החול, וחפצתם רק בקודש, החזירו לי את הארץ!
מאלף לראות שבאותה אגרת מפורסמת של הרב קוק, קמ"ד, שבה הוא מבשר את הפיכתה של הציונות החילונית לשונאת עם ישראל וארץ ישראל, כלולה התקווה לתיקון המצב דווקא על ידי השתתפותם של אנשים חרדים מגרמניה בתחייה הלאומית, בשל מעורבותם ב"קולטורא" (תרבות) הכללית, העשויה לצרף אל הקודש את כל תביעות החיים.
החסרון השני אינו אלא הרחבה של הראשון, והוא נוגע יותר למעשה באופן מידי, הוא הוויתור על הרצון לקחת בידים את ההגה של השלטון. גם כאן משקל הנסיבות ההיסטוריות יכול להצטרף לסנגוריה רבתי בעניין זה. אכן, בעת שמספר לומדי תורתו של הרב קוק היה קטן, לא הייתה יכולה להיות עמדה אחרת מאשר להיות לפרשני מאורעות הגאולה המתבצעת בחסדי ה' על ידי אחינו החילונים מלאי הארת סגולת ישראל. אלא שדווקא עמדה זו, המביטה מנקודת ראות של הקודש העליון על המציאות, מחלישה את היכולת לנקוט במהלך אקטיבי כשנוצר ציבור שלם הנאמן לדרכו של הרב, מפני הפחד להפוך למגמה סקטוריאלית בהוויה הכוללת של הגאולה.
הדבר הגיע לידי כך שכאשר עמדה לציבור זה היכולת לממש את הכוח שצבר בעמדות ההשפעה בצבא ולהכריע במאבק על דמותו המוסרית של צה"ל ולהציל לדורות את פניה המוסריות של מדינת ישראל, העדיף חלק גדול מהנהגתו הרוחנית להתיישר עם חרפת המערכת: לא כל הרבנים הורו לסרב פקודה.
חלקם נימקו זאת במפורש בכך שהוראה כזאת היתה חוסמת את קידום הדתיים בצה"ל, וסיפקו בכך ראייה לצדקת דבר ה' שהודיענו שהשוחד יעוור עיני חכמים. המעמיקים יותר נישאו על כנפי תפיסה מיתית של המלכות, המתעלמת מכך שמאחר והמלכות דמוקרטית, הרי שהאופוזיציה ודרכי המחאה הנלוים אליה הינם אף הם מתכסיסי אותה מלכות, ושלכן החפצים באמת בשלומה של מלכות חייבים לתת מקום לאותן תופעות של סרבנות על רקע מצפוני, המבדילות את הדמוקרטיה מהעריצות, ומהוות את תפארתה וחוסנה של מדינה בוגרת.
דווקא עמדה זו, הקיצונית בנאמנותה למערכת, היא הגוררת בעקבותיה כתגובת נגד את ערעור מעמדה של המדינה בלבותיהם של רבים שהפיתוי החרדי נותן להם הרגשה של חירות.
החסרון השלישי, שהינו המעגל המורחב של השני, הוא שכחת הממד האוניברסלי של הגאולה. מצויה מאד המחשבה הרואה בהתיישבות קיום מצוה ומשימה לאומית כאחד, כך שמושגת אחדות מופתית בין הלאומיות והדת. אך הרעיון שמפעל זה הינו היסוד להפיכתה של מדינת ישראל לדגם של קדושת הכלל עבור אומות העולם, שאנו בונים כאן את המרכזיה הרוחנית של העולם כולו, רעיון זה רחוק מהלב.
אין זה פלא: אם התייאשנו מלפעול בקרב היהודים, מה נלין כי שכחנו לדבר אל הגויים. יש לעמדה זו השלכות חמורות. כי דווקא אותו חלק של העם הרגיש לממד הקוסמופוליטי של החיים, הרואה את עצמו כחלק מהכפר הגלובלי, איננו יכול להזדהות עם מפעל שאינו רואה בו אלא לאומנות צרה וגזענית. השמאל דחה אותנו, כי לא ידע שפנינו באמת לתיקון עולם, לא פחות ממנו.
הצד השווה שבחסרונות האלה הוא שאלת הכיוון של מפעל חיינו: האם כלפי פנים או כלפי חוץ. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להחליט על שינוי מיידי של הגישה. עלינו להתרגל לכך שאנו חייבים לתפוס את הנהגת המדינה, ושעלינו להציב זאת כמטרה. הדבר יצריך ראשית כל הקמת צוותי חשיבה שיגבשו עמדות ברורות ביחס לכל סדרי המדינה. חדל העידן שבו סברנו שדי בכך שישולבו אנשים "משלנו" בכל מוקדי ההשפעה של מערכות המדינה כדי להשיג את מאוויינו, התברר שהכסא משחית, כי המשתלב במערכות גם משחק לידי הנורמות המוכתבות על ידה.
יש להתחיל לתבוע את שינוי אופיין של המערכות עצמן ולא רק את איושן באנשים טובים. לא ניתן להמשיך לקבל את מעמדם העכשווי של בית המשפט העליון, של השב"כ והיס"מ, של מערך קבלת ההחלטות בממשלה ובכנסת, של התקשורת, של מערכות החינוך והתרבות, של סדרי הצדק החברתי, ועוד רבות כהנה.
אותו פורום של צוותי חשיבה, שיורכב מבעלי השפעה בקרב הציבור, יגבש לכדי מעין "מאניפסט" את מכלול התביעות של הציבור המאמין לשינויים מהותיים בחברה, יחד עם התביעה המפורשת לקבלת הנהגת המדינה לידיו. אותו מסמך איננו יכול להיות דוגמאטי, הוא חייב להיות בסיס לשינויים, מכח הידברות ודיון בבמה הציבורית.
מובן הדבר שעל מנת שרעיונות אלו לא יהפכו לעוד תכנית בוסרית של השלטת הדתיות על המדינה, יש לחדול מלהסתכל על הפוליטיקה כעל זירת משחקים של תנועת נוער למבוגרים, ולרכוש את מדע המדינה לכל עומקו ורוחבו. יש להשתחרר מהחשיבה ה"וירטואלית", דהיינו להסביר כל מהלך על ידי איזה "ווארט" דרשני. נתרגל להציב מול השיח הקיים בתקשורת הגבוהה ובמערכות האקדמיות, גובה אינטלקטואלי המתמודד עם עולם המושגים של התרבות הכללית עצמה.
ראש הממשלה הסביר מפורשות מעל בימת הכנסת את מטרת הגירוש, כשהביא אותו להצבעה, כשאמר: "ידידי המתנחלים, הלכנו ביחד דרך ארוכה, אבל הבעיה שלכם היא שיש לכם משיחיות". במילים אחרות: העובדה שאתם מהווים אלטרנטיבה לנורמות היסוד של החברה הציונית-חילונית היא הגורמת לי, למרות כל המשותף לנו מצד האידיאל החלוצי, להילחם בכם כשאתם עומדים על סף הצלחתכם. אם כן, הגיע הזמן לממש את פוטנציאל ההנהגה שלנו, ולא להחמיץ את השעה.
כל זאת ידרוש משאבים רבים. יהיה גם צורך לקבל לידינו את המיקרופון הלאומי, דהיינו לפתח אמצעי תקשורת משלנו שיביאו את עמדותינו לידיעת הציבור. אבל עצם ההחלטה הפנימית על הכיוון החדש היא זו שתפנה את הכוחות החיוניים של האומה אל האפיקים הנכונים.