בימים האחרונים נשמעים דברי שטנה ובלע על מועצת יש"ע, על דרכה ועל מידת הנכונות של חבריה לפעול להצלת גוש קטיף וצפון השומרון. ההשמצות הבוטות הגיעו עד כדי הפרחת שמועות זדוניות כאילו חברי מועצת יש"ע היו משתפי פעולה של שרון. אנו במטה מאמ"צ, שעובד שנים ארוכות לצד מועצת יש"ע, שומעים את הקולות ומתקוממים נוכח הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת שם רע לגוף ולאישים שעשו לילות כימים במסירות ציבורית, ולא חסכו מאמצים ומשאבים בניסיון לשנות את רוע הגזירה.
אכן, מבחן התוצאה גורם לתסכול גדול, אך מועצת יש"ע אינה הכתובת להתגולל עליה. הדבר דומה לילד שחלה, לא עלינו, ונזקק לניתוח מסוכן להצלת חייו. הרופא המנתח עמל שעות ארוכות על גופו של הילד, שנע בין חיים למוות. מספר פעמים אף נדמה למנתח שהצליח להצילו, אך אז שוב חלה התדרדרות. באותן שעות יושבים ההורים מחוץ לחדר וממתינים. כאשר למרבה הצער והיגון נפטר הילד על שולחן הניתוחים, מתקוממים ההורים, דווקא על הרופא המנתח שיצא זה עתה מותש מחדר הניתוח. אותם הורים מאשימים את הרופא במותו של הילד. האם אין המבקרים את מועצת יש"ע נוהגים באותה מידה וטופלים את האשם ברופא?
אנו תמהים נוכח אלו שתוקפים את הפעילות הגדולה והרחבה שבוצעה בשנה וחצי האחרונות, אך אינם מציעים דרך חלופית. האם ישנו מרשם בדוק כיצד לנצח צבא של עשרות אלפי חיילים ללא אלימות, בהנחה שכולם מתייצבים מאחורי הקו האדום הזה? יקומו אותם "חכמים-בדיעבד" ויבשרו לנו כיצד ניתן היה לבלום לחלוטין מהלך שהוגדר על ידי ממשלת ישראל וכל זרועותיה כ"משימה לאומית"?
אומנם נעשו טעויות במאבק וחלק מהפעולות היו שגויות, אך מדובר בשגיאות טקטיות ולא באסטרטגיה שמוטעית מיסודה. לא אהבנו את המפגשים עם ראשי הצבא והמשטרה, וסלדנו מתמונות החיבוקים עם ניצב אורי בר-לב בנווה דקלים. ייתכן שהייתה צריכה להינקט גישה אחרת ביחס לחסימות הכבישים ולסרבנות, מועצת יש"ע אגב מעולם לא גינתה את החוסמים והסרבנים, אף שאין היא מסכימה עמם. אך שוב, הקו כולו היה נכון. לנו, כמי שעבדו בצמוד למועצת יש"ע משך כל המאבק, אין ספק בנחישותה של המועצה אל הניצחון.
יש לזכור שנתוני הפתיחה היו לרעתנו. נכנסנו למערכה מול ממשלה רעה ואכזרית שהפעילה זרועות כוחניות, והצלחנו לצאת ללא נפגעים בנפש וללא סדקים באחדות המחנה. כבר בתחילת המאבק היה עלינו להתגבר על דעת קהל עוינת, שרואה ברצועת עזה נטל ואיום כאחד, ואינה יודעת להפריד בין קן הצרעות הטרוריסטי של העיר עזה ליישובים הפורחים ומלאי החיים. נכון שהיינו רוצים לראות מאבק יותר עיקש ביישובי הגוש, אולי כמו זה שנראה בשאנור, אבל יש לזכור שתושבי המקום לא רצו במאבק כזה. כנראה שתושבי הגוש קורצו מחומר אחר. עדין יותר, אולי נעלה יותר.
קל לשפוט לאחר מעשה, וקל עוד יותר לשפוט אחרים לאחר מעשה. יש נקודות זכות רבות במאבק של מועצת יש"ע והמבקרים מחליטים פשוט להתעלם מהן. הישג לא מבוטל שנרשם במאבק הוא אחדות המחנה וליכוד השורות באופן שטרם נראה בציבור שלנו. אין לזלזל בכוח שקנינו לנו כציבור מאוחד ומלוכד. גם בעניין הסרבנות, שאנו תומכים בה עקרונית, לא ברור שאם מועצת יש"ע היתה מרימה את הדגל היא הייתה מצליחה במבחן התוצאה לגרום לסרבנות, אך ברור הדבר שיכולתה הציבורית והשפעתה הפוליטית היו נפגעות וממילא היתה נפגעת האפשרות לעצור את הגזירה באפיק הפוליטי.
החברים במועצת יש"ע קיוו להגיע למשאל עם. המהלך היחיד שהיה יכול לעצור את רכבת ההתנתקות ללא שימוש באלימות, ואכן כפסע היה בינם לבין השגת התמיכה במשאל עם. למהלכים כוחניים יותר הסתבר שפשוט אין חיילים. אין לנו מספיק כוח אדם שבנוי לאתגרים נחושים. בסופו של דבר, מעטים היו מוכנים להסתכן במעצר, לקבל אלה בראש משוטר אלים או אפילו לוותר על ימי עבודה. עמדנו בראש טור של מאות צועדים שיצאו מאופקים לכיוון כיסופים.
כאשר הגענו לנקודה בה עמד קצין והודיע שמכאן ואילך מדובר בשטח צבאי סגור, חזרו רובם כלעומת שבאו, ורק כמה עשרות בודדות הסכימו להמשיך קדימה במחיר הפרת החוק והסתכנות במעצר. בהפגנה בכיכר רבין נכחו מאות אלפים, בכפר מימון נכחו עשרות אלפים, אל כיסופים צעדו רק כמה אלפים. אלפים בלבד נכנסו לגוש לאחר סגירתו.
אלו ימים של חשבון נפש לכולנו, וגם על מועצת יש"ע לערוך חשבון נפש ולתת דין וחשבון לאזרחים אותה היא מייצגת. אולם אנו בטוחים שמי שבחרו באנשים היקרים הללו להיות להם לראשי המועצה האזורית או המקומית, בחרו בהם גם כדי להוביל את המאבק על הבית ולא רק כדי לנקות את הזבל שליד הבית. אנו גאים במנהיגות האמיצה והמסורה שנתגלתה במלוא עוצמתה בימי המאבק וקוראים לה מכאן להמשיך ולהוביל, להמשיך ולהיאבק ולהמשיך להנהיג.
כותבי המאמר הם: משה (צ'יקו) בן-זמרה ויעקב שטרנברג.
אכן, מבחן התוצאה גורם לתסכול גדול, אך מועצת יש"ע אינה הכתובת להתגולל עליה. הדבר דומה לילד שחלה, לא עלינו, ונזקק לניתוח מסוכן להצלת חייו. הרופא המנתח עמל שעות ארוכות על גופו של הילד, שנע בין חיים למוות. מספר פעמים אף נדמה למנתח שהצליח להצילו, אך אז שוב חלה התדרדרות. באותן שעות יושבים ההורים מחוץ לחדר וממתינים. כאשר למרבה הצער והיגון נפטר הילד על שולחן הניתוחים, מתקוממים ההורים, דווקא על הרופא המנתח שיצא זה עתה מותש מחדר הניתוח. אותם הורים מאשימים את הרופא במותו של הילד. האם אין המבקרים את מועצת יש"ע נוהגים באותה מידה וטופלים את האשם ברופא?
אנו תמהים נוכח אלו שתוקפים את הפעילות הגדולה והרחבה שבוצעה בשנה וחצי האחרונות, אך אינם מציעים דרך חלופית. האם ישנו מרשם בדוק כיצד לנצח צבא של עשרות אלפי חיילים ללא אלימות, בהנחה שכולם מתייצבים מאחורי הקו האדום הזה? יקומו אותם "חכמים-בדיעבד" ויבשרו לנו כיצד ניתן היה לבלום לחלוטין מהלך שהוגדר על ידי ממשלת ישראל וכל זרועותיה כ"משימה לאומית"?
אומנם נעשו טעויות במאבק וחלק מהפעולות היו שגויות, אך מדובר בשגיאות טקטיות ולא באסטרטגיה שמוטעית מיסודה. לא אהבנו את המפגשים עם ראשי הצבא והמשטרה, וסלדנו מתמונות החיבוקים עם ניצב אורי בר-לב בנווה דקלים. ייתכן שהייתה צריכה להינקט גישה אחרת ביחס לחסימות הכבישים ולסרבנות, מועצת יש"ע אגב מעולם לא גינתה את החוסמים והסרבנים, אף שאין היא מסכימה עמם. אך שוב, הקו כולו היה נכון. לנו, כמי שעבדו בצמוד למועצת יש"ע משך כל המאבק, אין ספק בנחישותה של המועצה אל הניצחון.
יש לזכור שנתוני הפתיחה היו לרעתנו. נכנסנו למערכה מול ממשלה רעה ואכזרית שהפעילה זרועות כוחניות, והצלחנו לצאת ללא נפגעים בנפש וללא סדקים באחדות המחנה. כבר בתחילת המאבק היה עלינו להתגבר על דעת קהל עוינת, שרואה ברצועת עזה נטל ואיום כאחד, ואינה יודעת להפריד בין קן הצרעות הטרוריסטי של העיר עזה ליישובים הפורחים ומלאי החיים. נכון שהיינו רוצים לראות מאבק יותר עיקש ביישובי הגוש, אולי כמו זה שנראה בשאנור, אבל יש לזכור שתושבי המקום לא רצו במאבק כזה. כנראה שתושבי הגוש קורצו מחומר אחר. עדין יותר, אולי נעלה יותר.
קל לשפוט לאחר מעשה, וקל עוד יותר לשפוט אחרים לאחר מעשה. יש נקודות זכות רבות במאבק של מועצת יש"ע והמבקרים מחליטים פשוט להתעלם מהן. הישג לא מבוטל שנרשם במאבק הוא אחדות המחנה וליכוד השורות באופן שטרם נראה בציבור שלנו. אין לזלזל בכוח שקנינו לנו כציבור מאוחד ומלוכד. גם בעניין הסרבנות, שאנו תומכים בה עקרונית, לא ברור שאם מועצת יש"ע היתה מרימה את הדגל היא הייתה מצליחה במבחן התוצאה לגרום לסרבנות, אך ברור הדבר שיכולתה הציבורית והשפעתה הפוליטית היו נפגעות וממילא היתה נפגעת האפשרות לעצור את הגזירה באפיק הפוליטי.
החברים במועצת יש"ע קיוו להגיע למשאל עם. המהלך היחיד שהיה יכול לעצור את רכבת ההתנתקות ללא שימוש באלימות, ואכן כפסע היה בינם לבין השגת התמיכה במשאל עם. למהלכים כוחניים יותר הסתבר שפשוט אין חיילים. אין לנו מספיק כוח אדם שבנוי לאתגרים נחושים. בסופו של דבר, מעטים היו מוכנים להסתכן במעצר, לקבל אלה בראש משוטר אלים או אפילו לוותר על ימי עבודה. עמדנו בראש טור של מאות צועדים שיצאו מאופקים לכיוון כיסופים.
כאשר הגענו לנקודה בה עמד קצין והודיע שמכאן ואילך מדובר בשטח צבאי סגור, חזרו רובם כלעומת שבאו, ורק כמה עשרות בודדות הסכימו להמשיך קדימה במחיר הפרת החוק והסתכנות במעצר. בהפגנה בכיכר רבין נכחו מאות אלפים, בכפר מימון נכחו עשרות אלפים, אל כיסופים צעדו רק כמה אלפים. אלפים בלבד נכנסו לגוש לאחר סגירתו.
אלו ימים של חשבון נפש לכולנו, וגם על מועצת יש"ע לערוך חשבון נפש ולתת דין וחשבון לאזרחים אותה היא מייצגת. אולם אנו בטוחים שמי שבחרו באנשים היקרים הללו להיות להם לראשי המועצה האזורית או המקומית, בחרו בהם גם כדי להוביל את המאבק על הבית ולא רק כדי לנקות את הזבל שליד הבית. אנו גאים במנהיגות האמיצה והמסורה שנתגלתה במלוא עוצמתה בימי המאבק וקוראים לה מכאן להמשיך ולהוביל, להמשיך ולהיאבק ולהמשיך להנהיג.
כותבי המאמר הם: משה (צ'יקו) בן-זמרה ויעקב שטרנברג.