בקרקוב שבפולין, נפתח, לאחרונה, בית כנסת נוסף לביקורים. השישי באזור קטן מאוד. כולם שם ריקים ממתפללים. היה זה בעיצומו של הדיון המוזר על בתי הכנסת בחבל קטיף. בתי כנסת שמתפלליהם נאלצו לעוזבם והם מתפללים היום במקומות אחרים. וזו תמציתו של ההבדל. היהודים שהתפללו בקרקוב, נרצחו ואינם. בתי הכנסת נותרו כמצבות דוממות. בקטיף, אף כשנהרסו בתי הכנסת, מתפלליהם נותרו חיים, ב"ה.
אכן, יש קווי דמיון בין מציאות חיינו היום, לבין אחינו בגולת אירופה, אז. פה ושם מדובר במיעוט המוקף בגויים עוינים רבים. ודומה שהיחס היום, אצלנו, אפילו גרוע יותר- 5 מיליון יהודים שסביבם כ-400 מיליון שונאים. דמיון יש גם בשנאה התהומית שבאה לידי ביטוי חריף בדברי מי שהיה מזכיר הליגה הערבית. הלה איים, בימי ראשית המדינה, כי "מה שעשו לכם הנאצים, יחוויר לעומת מה שאנחנו נעשה לכם". ההבדל הוא כמובן, במדינתנו העצמאית וביכולתה לדאוג לביטחון אזרחיה ולשלמותם, ואינני מתעלם מהפרטים הכואבים מאד בתוך המכלול כולו. כך שיש להיזהר מאד בכל השוואה הנעשית בין השואה לבין מציאות חיינו כאן. נושא טעון ביותר שליווה אותנו גם במסע האחרון לפולין, עם בית המדרש התיכוני שבאפרת, שהיה בעיצומו של הוויכוח בארץ על הריסת בתי הכנסת.
ואני מבקש להציע הצעה שתנתב את הרגש המאבד פרופורציות אל האפיקים הדרושים והמועילים. ובהם השכל ימשול בכיפה. וזאת דווקא בגלל היות הנושא טעון כל כך, מורכב ובעל היבטים אישיים ובמישורים רבים. מובן, שהכוונה היא לנו, ניצולים בזכות הורינו ששרדו את המחנות. אנו שלא היינו שם. לגבי אלו שהיו בתופת, איננו יכולים לעמוד במקומם. נשמע, נקשיב להם ולא נתווכח עימם.
בטרבלינקה, בה הופעל אחד המרכזים הידועים לשמצה של "הפתרון הסופי לבעיית היהודים", חקוקות על אבן, ליד האנדרטה, שתי מילים ובשפות שונות: "לא עוד". כיוצא בזה אנו מוצאים כתובת מעל "הר האפר" במאידאנק המתחננת : "גורלנו הוא אזהרה לכם". האומנם מישהו סבור שהכוונה רק למהדורה חוזרת, חס וחלילה, של השואה הנוראה? כאילו רק השמדה טוטאלית ראויה לאזהרות ושבועות כאלה? ודומה שיחיאל דינור ז"ל (ק.צטניק) בספרו "העימות" נותן לכך ביטוי נכון: " אושוויץ תיהפך לעשן חולף אם לא ילמד ממנה האדם את לקחו. ואם אומנם תהיה אושוויץ כלא הייתה מעולם, לא יהיה האדם ראוי, ממילא להמשך קיומו".
יש להפריד בין ההשוואה לבין לימוד לקחים. ברוך ה' אין מקום להשוות בין מציאות חיינו בארץ לבין מציאות החיים והמוות של אחינו באותם ימים נוראים, באירופה בעיקר. השוואה כזאת, לטעמי, יש בה גם כפיות טובה כלפי שמיא. ואין צורך להאריך בזה. אבל, מאידך, אנו חייבים ללמוד לקחים ולהסיק מסקנות לגבי העתיד וההמשך. ומי שנכווה קשות ברותחין נזהר, כידוע גם בצוננין. אכן, בוודאי שייתכנו לימודים שונים לחלוטין. ועודני זוכר שיירת תושבים שעברה לידנו ב"מלחמת שלום הגליל". חבר ליחידה למד ממנה שאסור לגרום לאחרים להיות פליטים. ואני ראיתי את האזהרה לנו. העלולים להיות לכאלה. שניהם לגיטימיים. גם מי שסבור שרעהו טועה, חייב להבין שתיתכנה דעות אחרות. ובסופו של דבר גם היריב הרעיוני, חי בארץ ורואה בה את ארצו ועתידו. וזה מקנה לו, כמו לנו, את הזכות להביע את דעתו.
כך, לדוגמא, מותר לנו להתריע על ההתעלמות של גורמי שלטון, וחלק מהציבור, מסימני האזהרה שלנגד עינינו. בבחינת "איזהו חכם הרואה את הנולד". ומותר ללמוד את הלקח מהשאננות והתגובות שהיו ערב מלחמת העולם. מותר להשוות את שיטות התעמולה, את העיוותים ההיסטוריים. את הרמאות ואחיזת העיניים. אנו יכולים לקשור את תאוות הרצח של יהודי באשר הוא יהודי. את הציור הזוועתי של יהודים, ככאלה. מותר לנו להתריע על משת"פים עם אויב אכזר, על התעלמות מסבל אחים. זה לא, ממש לא, "כמו בשואה". אבל זה לקח שאסור לנו להתעלם ממנו, בציור של הדרכים והתהליכים, בהתבטאויות הקשות, באיומים ובשדרים המשודרים.
הרצחנות הערבית, ההמונית, ללא משפט, אינה יכולה שלא להזכיר רציחות קודמות של יהודים. ההתאכזרות שנראית בעליל במקרים מסוימים, חייבת להדליק אור אדום אצל עם שסבל מדברים דומים. אנו חייבים להיות ערניים וקשובים. ומותר לנו גם להיות עם אצבע על ההדק. זהירים פי כמה וחוששים מעל ומעבר. יש לנו המון לסכן, ובחיים שלנו, על קו הקץ, כל סטייה וטעות משמעותה יכולה להיות מוות וחידלון של אומה שלימה. למדנו שאין לסמוך על אומות העולם. מי שלא הפציצו את אושוויץ, גם שתקו לנוכח מתקפת דמים של חברות או"ם על מדינה חברה בו.
אדרבא, הם הוסיפו גם אמברגו על נשק הגנה עבורה. ראינו שמי ששתק כשהערבים גרשו את שוטרי האו"ם, הפרו הסכמים ופתחו במלחמה עבר לתקיפות כלפינו, כשניצחנו בעימות שנכפה עלינו. למדנו אז ש"אם אין אני לי, מי לי", שאחווה וסיוע יהודי הדדי, יכול להציל אחים. והסקנו שמדינה יהודית היא ערובה להפסקת רצח של יהודים, לביטחונם וליחס הולם של המדינה לאזרחיה כולם. למעשה, אוי לנו אם לא נלמד מהעבר. אם לא נפנים את הניסיון שרכשנו, בדם, לאורך הדורות. זה ממש בנפשנו.
אכן, יש קווי דמיון בין מציאות חיינו היום, לבין אחינו בגולת אירופה, אז. פה ושם מדובר במיעוט המוקף בגויים עוינים רבים. ודומה שהיחס היום, אצלנו, אפילו גרוע יותר- 5 מיליון יהודים שסביבם כ-400 מיליון שונאים. דמיון יש גם בשנאה התהומית שבאה לידי ביטוי חריף בדברי מי שהיה מזכיר הליגה הערבית. הלה איים, בימי ראשית המדינה, כי "מה שעשו לכם הנאצים, יחוויר לעומת מה שאנחנו נעשה לכם". ההבדל הוא כמובן, במדינתנו העצמאית וביכולתה לדאוג לביטחון אזרחיה ולשלמותם, ואינני מתעלם מהפרטים הכואבים מאד בתוך המכלול כולו. כך שיש להיזהר מאד בכל השוואה הנעשית בין השואה לבין מציאות חיינו כאן. נושא טעון ביותר שליווה אותנו גם במסע האחרון לפולין, עם בית המדרש התיכוני שבאפרת, שהיה בעיצומו של הוויכוח בארץ על הריסת בתי הכנסת.
ואני מבקש להציע הצעה שתנתב את הרגש המאבד פרופורציות אל האפיקים הדרושים והמועילים. ובהם השכל ימשול בכיפה. וזאת דווקא בגלל היות הנושא טעון כל כך, מורכב ובעל היבטים אישיים ובמישורים רבים. מובן, שהכוונה היא לנו, ניצולים בזכות הורינו ששרדו את המחנות. אנו שלא היינו שם. לגבי אלו שהיו בתופת, איננו יכולים לעמוד במקומם. נשמע, נקשיב להם ולא נתווכח עימם.
בטרבלינקה, בה הופעל אחד המרכזים הידועים לשמצה של "הפתרון הסופי לבעיית היהודים", חקוקות על אבן, ליד האנדרטה, שתי מילים ובשפות שונות: "לא עוד". כיוצא בזה אנו מוצאים כתובת מעל "הר האפר" במאידאנק המתחננת : "גורלנו הוא אזהרה לכם". האומנם מישהו סבור שהכוונה רק למהדורה חוזרת, חס וחלילה, של השואה הנוראה? כאילו רק השמדה טוטאלית ראויה לאזהרות ושבועות כאלה? ודומה שיחיאל דינור ז"ל (ק.צטניק) בספרו "העימות" נותן לכך ביטוי נכון: " אושוויץ תיהפך לעשן חולף אם לא ילמד ממנה האדם את לקחו. ואם אומנם תהיה אושוויץ כלא הייתה מעולם, לא יהיה האדם ראוי, ממילא להמשך קיומו".
יש להפריד בין ההשוואה לבין לימוד לקחים. ברוך ה' אין מקום להשוות בין מציאות חיינו בארץ לבין מציאות החיים והמוות של אחינו באותם ימים נוראים, באירופה בעיקר. השוואה כזאת, לטעמי, יש בה גם כפיות טובה כלפי שמיא. ואין צורך להאריך בזה. אבל, מאידך, אנו חייבים ללמוד לקחים ולהסיק מסקנות לגבי העתיד וההמשך. ומי שנכווה קשות ברותחין נזהר, כידוע גם בצוננין. אכן, בוודאי שייתכנו לימודים שונים לחלוטין. ועודני זוכר שיירת תושבים שעברה לידנו ב"מלחמת שלום הגליל". חבר ליחידה למד ממנה שאסור לגרום לאחרים להיות פליטים. ואני ראיתי את האזהרה לנו. העלולים להיות לכאלה. שניהם לגיטימיים. גם מי שסבור שרעהו טועה, חייב להבין שתיתכנה דעות אחרות. ובסופו של דבר גם היריב הרעיוני, חי בארץ ורואה בה את ארצו ועתידו. וזה מקנה לו, כמו לנו, את הזכות להביע את דעתו.
כך, לדוגמא, מותר לנו להתריע על ההתעלמות של גורמי שלטון, וחלק מהציבור, מסימני האזהרה שלנגד עינינו. בבחינת "איזהו חכם הרואה את הנולד". ומותר ללמוד את הלקח מהשאננות והתגובות שהיו ערב מלחמת העולם. מותר להשוות את שיטות התעמולה, את העיוותים ההיסטוריים. את הרמאות ואחיזת העיניים. אנו יכולים לקשור את תאוות הרצח של יהודי באשר הוא יהודי. את הציור הזוועתי של יהודים, ככאלה. מותר לנו להתריע על משת"פים עם אויב אכזר, על התעלמות מסבל אחים. זה לא, ממש לא, "כמו בשואה". אבל זה לקח שאסור לנו להתעלם ממנו, בציור של הדרכים והתהליכים, בהתבטאויות הקשות, באיומים ובשדרים המשודרים.
הרצחנות הערבית, ההמונית, ללא משפט, אינה יכולה שלא להזכיר רציחות קודמות של יהודים. ההתאכזרות שנראית בעליל במקרים מסוימים, חייבת להדליק אור אדום אצל עם שסבל מדברים דומים. אנו חייבים להיות ערניים וקשובים. ומותר לנו גם להיות עם אצבע על ההדק. זהירים פי כמה וחוששים מעל ומעבר. יש לנו המון לסכן, ובחיים שלנו, על קו הקץ, כל סטייה וטעות משמעותה יכולה להיות מוות וחידלון של אומה שלימה. למדנו שאין לסמוך על אומות העולם. מי שלא הפציצו את אושוויץ, גם שתקו לנוכח מתקפת דמים של חברות או"ם על מדינה חברה בו.
אדרבא, הם הוסיפו גם אמברגו על נשק הגנה עבורה. ראינו שמי ששתק כשהערבים גרשו את שוטרי האו"ם, הפרו הסכמים ופתחו במלחמה עבר לתקיפות כלפינו, כשניצחנו בעימות שנכפה עלינו. למדנו אז ש"אם אין אני לי, מי לי", שאחווה וסיוע יהודי הדדי, יכול להציל אחים. והסקנו שמדינה יהודית היא ערובה להפסקת רצח של יהודים, לביטחונם וליחס הולם של המדינה לאזרחיה כולם. למעשה, אוי לנו אם לא נלמד מהעבר. אם לא נפנים את הניסיון שרכשנו, בדם, לאורך הדורות. זה ממש בנפשנו.