פרשתנו פותחת בשתי הכרזות שמשמעות אחת להן: "אני מכיר טובה משמע אני יהודי".

ההכרזה הראשונה מתבצעת עם התחלת תקופת האסיף, מיד לאחר חג השבועות (סוכות הוא חג האסיף במשמעות של סיום התקופה, עיין במשנה ביכורים פ"א, מ"ו). עם הבאת הפירות הראשונים שבכרו, עונה (=מכריז בקול רם, עיין רש"י) העולה לרגל: "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כ"ו, י) = תודה.

ההכרזה השנייה מתבצעת בסוף כל מחזור מעשרות (בפסח של השנים הרביעית והשביעית). היהודי אסף במשך שלש שנים את היבול, לא שכח להפריש ממנו מעשר ראשון ללוי, מעשר שני ששימש כקרן השתלמות בתחום הרוחני ומעשר עני לשכבות החלשות = הגר היתום והאלמנה. לכן יכול הוא להכריז "שמעתי בקול ה' אלקי" (שם, י"ד). במילים אחרות, לא שכחתי מי נתן לי את היכולת לתת.

לעומת הפתיחה האופטימית החלק השני של הפרשה נקרא בקול נמוך (עיין כף החיים אורח חיים סימן תכ"ח ס"ק ל"ח, קיצור שולחן ערוך סימן ע"ח, ס"ק ד').

אחד המצבים הנוראים ביותר בחלק זה של הפרשה הוא:

"ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנתיך אשר נתן לך ה' אלקיך במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך" (שם כ"ח, נ"ג).

שפל נורא זה מתואר גם במגילת איכה:
"ראה ה' והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב', כ').

ננסה השבוע להבין מה הקשר בין הרישא והסיפא של הפסוק, וממילא בין הרישא והסיפא של הפרשה.

הפעם היחידה שידוע לנו על הריגת כהן ונביא במקדש ה', בהיסטוריה של עם ישראל, הייתה בימי יהואש מלך יהודה. יהואש היה בן ונכד לשני מלכים ומלכה אחת שהביאו את עם ישראל לשפל רוחני שכמעט ולא היה כדוגמתו. בימים שקדמו לעלייתו לשלטון היה נדמה כי מלכות בית דוד הוכרתה, נשמדה ועברה מן העולם, עם כל המשמעות הרוחנית שיש לכך על עתידו של העם וגאולתו.

סבו של יהואש היה יהורם בן יהושפט. עם עלייתו לשלטון רצח יהורם את כל אחיו ואת שריו הצדיקים של אביו כפי שמתואר בכתוב: "ויקם יהורם על ממלכת אביו ויתחזק ויהרג את כל אחיו בחרב וגם משרי ישראל" (דברי הימים ב' כ"א, ד'). רצח פוליטי זה פתח גם את הדרך להשפעה רוחנית שלילית ומדיחה של ישראל על יהודה. (כנראה, מהפך של המצב הקודם בימי יהושפט , אז הייתה השפעה חיובית של יהודה על ישראל).

בנו אחזיהו הרשיע ופשע עד כדי כך שחז"ל לימדונו: "אמר רבי לוי: שהיה קודר אזכרות, וכותב עבודה זרה תחתיהן", כלומר, היה מוציא מתוך ספרי התורה את השמות הקדושים ובמקומם היה כותב שמות של אלילים (סנהדרין קב ע"ב). אחזיהו נהרג בידי יהוא מלך ישראל, שניסה להחזיר את ממלכת ישראל לעבודת ה', והשמיד את בית אחאב .

סבתו של אחזיהו, עתליה, ניצלה את מות נכדה ופתחה במסע רצח שמטרתו השמדת בית דוד. וז"ל הכתוב : "ותדבר (ביטוי נורא שקשור כנראה ברעל) את כל זרע הממלכה לבית יהודה" (דברי הימים ב' כ"ב, י'). תינוק אחד ויחיד, יהואש, ניצל מ"גיא ההריגה" בידי יהושבע בת יהורם אשת יהוידע הכהן הגדול. יהושבע ויהוידע סכנו את חייהם והחביאו את הילד בתוך בית המקדש שהיה כנראה בשליטתם.

לאחר כשבע שנים הדיח יהוידע את עתליה והמליך את יהואש. כל עוד היה יהוידע בחיים הלך יהואש בדרך הישר והטוב. כנראה, עם מותו, גברה השפעת השרים ששרדו מתקופת עתליה, יהואחז ואולי גם יהורם. מי שהתייצב מול יהואש הסורר היו הנביאים ובראשם, בנם של יהושבע ויהוידע, הנביא זכריה. וז"ל הכתוב:

"ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם: ויעזבו את בית ה' אלוקי אבותיהם ויעבדו את האשרים ואת העצבים ויהי קצף על יהודה וירושלם באשמתם זאת: וישלח בהם נבאים להשיבם אל ה' ויעידו בם ולא האזינו: ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלוקים למה אתם עברים את מצות ה' ולא תצליחו כי עזבתם את ה' ויעזב אתכם: ויקשרו עליו וירגמהו אבן במצות המלך בחצר בית ה'" (שם, כ"ד י"ז-כ"א).

על כפיות טובה זו כבר נאמר:

"ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו ויהרג את בנו וכמותו אמר ירא ה' וידרש" (שם, שם כ"ב).

אין לך חוסר הכרת הטוב יותר מהתנהגות זו ואין לך הכרזה יותר מזו שמשמעותה "אני כפויי טובה משמע אין לי זכות קיום".

מגילת איכה מפרשת כיצד דרש הקב"ה את דמו של הנביא והכהן שנרצח בחצר בית ד' (עיין גם גיטין כ', ז' ע"ב) "אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב', כ').

הבה נתפלל כי נזכה להיות מכירי טובה, וממילא נזכה לשוב לענות ולהכריז בקול רם את פרשת הביכורים.