זה שראש הממשלה שלנו הוא רמאי, אינו דבר חדש. כולם יודעים שהוא רימה את שולחיו, ועשה בדיוק את ההיפך ממה שהם שלחוהו לעשות.
כולם יודעים שהמניע לרמאות זאת אינו "חכמה מדינית", אינו "מעשה היסטורי", אינו "שאיפה לשלום וצדק עלי אדמות" ואינו אפילו "מכירת עמו תמורת מקום בהיסטוריה". זהו סך הכל ניסיון מוצלח, לצערנו, להסיט את תשומת הלב משחיתות ונוכלות אישית.
כאשר בעל חנות המכולת מרמה אותך אינך קונה שם יותר. כאשר מנכ"ל של חברה מסחרית משתמש בכספם של בעלי המניות כדי לחלץ עצמו מתסבוכת אישית ובכך אינו ממלא את שהסמיכוהו לעשות, הם היו מפטרים אותו מיד.
כך גם בדמוקרטיה אמיתית. בדמוקרטיה הייצוגית הבוחר, שהוא מקור הסמכות הבלעדי, בבוחרו את נציגיו, אינו מפסיק להיות בעל ה"מניות". חובתו לדאוג לכך שהמנכ"ל שבחר, אכן ינהג לפי מה שהסמיך אותו. לא נהג המנכ"ל כך עליו להחליפו מיד, אחרת הוא נותן יד לרמאות והופך בעצמו לרמאי.
אלא שאצלנו זוהי רק "כאילו דמוקרטיה", מין "ישראבלוף". מנגנון הבלמים והאיזונים שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה קרס.
וכך מצליח דיקטאטור מושחת להשתמש בכל אותם כלים שאמורים היו לשמר את כוונת "מקור הסמכות". לעשות לביתו ולכיסו, ולהצילו מחרפת ההוקעה הציבורית.
כולנו נמצאים תחת הלם התבוסה. שלומי אמוני ישראל "הכתומים", הובסו על ידי רמאי חסר מעצורים, בעזרת הפיכתם של הכלים הממלכתיים המפוארים ביותר שהיו לנו, הצבא, לצבא שכירים.
במלחמה בין התמימים לנוכלים תמיד הנוכלים מנצחים. זה אינו עושה את מעשיהם לראויים.
בתוך הלם התבוסה שלנו חסרה לי הזעקה שצריכה להישמע מעל כל גג: "הוא רמאי, הוא רמאי, הוא רמאי".
לא שמעתי זעקה זו. שמעתי כל מיני הסברים ודברי הצטדקות. שמעתי ניתוחים פרשניים מפולפלים. לא שמעתי את האמת. האמת היא שיש לנו ראש ממשלה רמאי שמוכר אותנו.
על כן יש לומר רק את זאת. כל הנותן ידו לרמאי הופך בעצמו לרמאי. לרמאים אין מקום בינינו. לא בחנות המכולת, לא בחברה מסחרית ובוודאי לא בראשות הממשלה.
על כן "צא, צא בן בלייעל". אתה רמאי, מקומך בבית סוהר ומהר, לפני שתשחית כל חלקה טובה שעוד נשארה במדינה היהודית היחידה שקיימת.
כולם יודעים שהמניע לרמאות זאת אינו "חכמה מדינית", אינו "מעשה היסטורי", אינו "שאיפה לשלום וצדק עלי אדמות" ואינו אפילו "מכירת עמו תמורת מקום בהיסטוריה". זהו סך הכל ניסיון מוצלח, לצערנו, להסיט את תשומת הלב משחיתות ונוכלות אישית.
כאשר בעל חנות המכולת מרמה אותך אינך קונה שם יותר. כאשר מנכ"ל של חברה מסחרית משתמש בכספם של בעלי המניות כדי לחלץ עצמו מתסבוכת אישית ובכך אינו ממלא את שהסמיכוהו לעשות, הם היו מפטרים אותו מיד.
כך גם בדמוקרטיה אמיתית. בדמוקרטיה הייצוגית הבוחר, שהוא מקור הסמכות הבלעדי, בבוחרו את נציגיו, אינו מפסיק להיות בעל ה"מניות". חובתו לדאוג לכך שהמנכ"ל שבחר, אכן ינהג לפי מה שהסמיך אותו. לא נהג המנכ"ל כך עליו להחליפו מיד, אחרת הוא נותן יד לרמאות והופך בעצמו לרמאי.
אלא שאצלנו זוהי רק "כאילו דמוקרטיה", מין "ישראבלוף". מנגנון הבלמים והאיזונים שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה קרס.
וכך מצליח דיקטאטור מושחת להשתמש בכל אותם כלים שאמורים היו לשמר את כוונת "מקור הסמכות". לעשות לביתו ולכיסו, ולהצילו מחרפת ההוקעה הציבורית.
כולנו נמצאים תחת הלם התבוסה. שלומי אמוני ישראל "הכתומים", הובסו על ידי רמאי חסר מעצורים, בעזרת הפיכתם של הכלים הממלכתיים המפוארים ביותר שהיו לנו, הצבא, לצבא שכירים.
במלחמה בין התמימים לנוכלים תמיד הנוכלים מנצחים. זה אינו עושה את מעשיהם לראויים.
בתוך הלם התבוסה שלנו חסרה לי הזעקה שצריכה להישמע מעל כל גג: "הוא רמאי, הוא רמאי, הוא רמאי".
לא שמעתי זעקה זו. שמעתי כל מיני הסברים ודברי הצטדקות. שמעתי ניתוחים פרשניים מפולפלים. לא שמעתי את האמת. האמת היא שיש לנו ראש ממשלה רמאי שמוכר אותנו.
על כן יש לומר רק את זאת. כל הנותן ידו לרמאי הופך בעצמו לרמאי. לרמאים אין מקום בינינו. לא בחנות המכולת, לא בחברה מסחרית ובוודאי לא בראשות הממשלה.
על כן "צא, צא בן בלייעל". אתה רמאי, מקומך בבית סוהר ומהר, לפני שתשחית כל חלקה טובה שעוד נשארה במדינה היהודית היחידה שקיימת.