הפרדוקס
כשמגיע יום כיפור, כותב הרמב"ם, כולם חייבים לעשות תשובה. (רמב"ם הלכות תשובה פרק ב', הלכה ז'). אבל כדי לעשות תשובה חייבים לעשות קודם כל עבירה. מבחינה זו מצוות התשובה היא פרדוכסלית שכן לשם קיום המצווה יש לעבור עבירה.
אנו רגילים לראות את התשובה כתיקון לתקלה. במובן זה התיקון צריך להיות מלווה בצער ודכדוך. זו ראייה חלקית מאוד של המושג תשובה, ולכן היא מעוותת ומרחיקה רבים מהעיסוק בה. זכינו לאור גדול הבוקע מהספר אורות התשובה ומספרים אחרים של הראי"ה זצ"ל, וכיום אנו רואים את התשובה באור חדש שלאט לאט מאיר על ציון.
תקלה בבריאה
אחת הנקודות החשובות בהבנת התשובה היא הבנת הליך הבריאה. תיאור הבריאה כולו הוא תיאור של תקלות חוזרות ונשנות. שום דבר לא עובד לפי התוכנית. האור שנברא מוחלף ביום הרביעי באור אחר. שתי מאורות גדולים היו אמורים לשמש, אבל האחד קלקל. טעם העץ אינו כטעם פריו. האדם נברא ומיד מכריזים: "לא טוב היות האדם לבדו". לאחר התיקון מיד חוטא האדם ומספר דורות אחריו, בדורו של נוח, כל האנושות. כך מתפרקת החברה גם בדור הפלגה. קין מבצע את הפשע הראשון ולמך ממשיך, והסבל והעוול מוכרים לנו גם היום.
ריבונו של עולם, וכי לא יכולת לברוא את עולמך אחרת?
האופטימיות הנצחית
האפשרות לקלקל, לשבור, לעשות דברים רעים היא אפשרות המובנת בבריאה. העולם הוא אכן לא מושלם שכן אם היה כזה לא הייתה שום משמעות להיותנו אדם. האפשרות ליצור, להתפתח לתקן ולהתקדם, יכולה להיות רק במקום שבו אפשרית הנסיגה.
לכן התשובה קדמה לעולם (פסחים נ"ד). העולם נברא על בסיס האפשרות לשפר אותו. התשובה היא האופטימיות הנצחית של העולם והיא המגלה את סודו. מה שטמון בתוך העולם הוא האפשרות הטוטאלית לתיקון. המצב של הייאוש והדכדוך לא קיים כלל בטרמינולוגיה של התשובה, שכן עצם הרעיון שתמיד, אבל תמיד, ניתן לתקן, מונע מאיתנו כל אפשרות להיות עצובים באמת.
איך היה יכול עם ישראל לסבול אלפי שנות שבר ותמרורים?
האופטימיות הנצחית שמתגלה בעם שרוב שנות קיומו הן שנים קשות מאוד, יסודה במחשבת התשובה, במחשבה שאת הכול אפשר בסופו של דבר לתקן.
שמחת העצבות
בתשובה יש יסוד של דכדוך ועצבות. אדם עומד מול עצמו ושואל: "האם זה מה שהייתי רוצה להיות? האם זה מה שבאמת אני צריך להיות?" הוא מרגיש שהכול היה יכול להיות יותר טהור, יותר זך. אבל השמחה מגיעה מייד, יש אפשרות לתקן.
יש שמחה גדולה יותר, שמחת העצבות. אם יש צער, סימן שהנשמה מחפשת דבר טוב יותר, סימן שיש עוד געגוע וצימאון, סימן שדבר טהור מתאמץ כל הזמן לבקוע.
האדם פועל בתוך עולם שצריך תיקון, העולם קצת שבור ועצוב. אבל עוד טרם בריאתו נבראה התשובה, בתוך החטא, בעומק השבר יש פוטנציאל אופטימי של תשובה.
הרבה עצבות יש היום. יש ייאוש מהניסיון למצוא משמעות. הפחד מהעיסוק בתשובה נובע מהתדמית המוטעית שלה. היכרות נאותה עם האורות של אורות התשובה יכולה לפתוח דרך לתשוקת הרוח של הדור.
יפה עשה הרב יובל פרוינד שפתח דלת לדופקים בתשובה בפירושו הבהיר והקולח לאורות התשובה (הוצאת ראש יהודי).
יסודות דברים אלה נלקחו מספר "אורות התשובה". במיוחד מפרק ו' ומפרק ט"ז.
כותב המאמר הוא ראש הישיבה המדעית בר אילן והישיבה לאמנויות בתל אביב.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
כשמגיע יום כיפור, כותב הרמב"ם, כולם חייבים לעשות תשובה. (רמב"ם הלכות תשובה פרק ב', הלכה ז'). אבל כדי לעשות תשובה חייבים לעשות קודם כל עבירה. מבחינה זו מצוות התשובה היא פרדוכסלית שכן לשם קיום המצווה יש לעבור עבירה.
אנו רגילים לראות את התשובה כתיקון לתקלה. במובן זה התיקון צריך להיות מלווה בצער ודכדוך. זו ראייה חלקית מאוד של המושג תשובה, ולכן היא מעוותת ומרחיקה רבים מהעיסוק בה. זכינו לאור גדול הבוקע מהספר אורות התשובה ומספרים אחרים של הראי"ה זצ"ל, וכיום אנו רואים את התשובה באור חדש שלאט לאט מאיר על ציון.
תקלה בבריאה
אחת הנקודות החשובות בהבנת התשובה היא הבנת הליך הבריאה. תיאור הבריאה כולו הוא תיאור של תקלות חוזרות ונשנות. שום דבר לא עובד לפי התוכנית. האור שנברא מוחלף ביום הרביעי באור אחר. שתי מאורות גדולים היו אמורים לשמש, אבל האחד קלקל. טעם העץ אינו כטעם פריו. האדם נברא ומיד מכריזים: "לא טוב היות האדם לבדו". לאחר התיקון מיד חוטא האדם ומספר דורות אחריו, בדורו של נוח, כל האנושות. כך מתפרקת החברה גם בדור הפלגה. קין מבצע את הפשע הראשון ולמך ממשיך, והסבל והעוול מוכרים לנו גם היום.
ריבונו של עולם, וכי לא יכולת לברוא את עולמך אחרת?
האופטימיות הנצחית
האפשרות לקלקל, לשבור, לעשות דברים רעים היא אפשרות המובנת בבריאה. העולם הוא אכן לא מושלם שכן אם היה כזה לא הייתה שום משמעות להיותנו אדם. האפשרות ליצור, להתפתח לתקן ולהתקדם, יכולה להיות רק במקום שבו אפשרית הנסיגה.
לכן התשובה קדמה לעולם (פסחים נ"ד). העולם נברא על בסיס האפשרות לשפר אותו. התשובה היא האופטימיות הנצחית של העולם והיא המגלה את סודו. מה שטמון בתוך העולם הוא האפשרות הטוטאלית לתיקון. המצב של הייאוש והדכדוך לא קיים כלל בטרמינולוגיה של התשובה, שכן עצם הרעיון שתמיד, אבל תמיד, ניתן לתקן, מונע מאיתנו כל אפשרות להיות עצובים באמת.
איך היה יכול עם ישראל לסבול אלפי שנות שבר ותמרורים?
האופטימיות הנצחית שמתגלה בעם שרוב שנות קיומו הן שנים קשות מאוד, יסודה במחשבת התשובה, במחשבה שאת הכול אפשר בסופו של דבר לתקן.
שמחת העצבות
בתשובה יש יסוד של דכדוך ועצבות. אדם עומד מול עצמו ושואל: "האם זה מה שהייתי רוצה להיות? האם זה מה שבאמת אני צריך להיות?" הוא מרגיש שהכול היה יכול להיות יותר טהור, יותר זך. אבל השמחה מגיעה מייד, יש אפשרות לתקן.
יש שמחה גדולה יותר, שמחת העצבות. אם יש צער, סימן שהנשמה מחפשת דבר טוב יותר, סימן שיש עוד געגוע וצימאון, סימן שדבר טהור מתאמץ כל הזמן לבקוע.
האדם פועל בתוך עולם שצריך תיקון, העולם קצת שבור ועצוב. אבל עוד טרם בריאתו נבראה התשובה, בתוך החטא, בעומק השבר יש פוטנציאל אופטימי של תשובה.
הרבה עצבות יש היום. יש ייאוש מהניסיון למצוא משמעות. הפחד מהעיסוק בתשובה נובע מהתדמית המוטעית שלה. היכרות נאותה עם האורות של אורות התשובה יכולה לפתוח דרך לתשוקת הרוח של הדור.
יפה עשה הרב יובל פרוינד שפתח דלת לדופקים בתשובה בפירושו הבהיר והקולח לאורות התשובה (הוצאת ראש יהודי).
יסודות דברים אלה נלקחו מספר "אורות התשובה". במיוחד מפרק ו' ומפרק ט"ז.
כותב המאמר הוא ראש הישיבה המדעית בר אילן והישיבה לאמנויות בתל אביב.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.