סופת ההוריקן "קתרינה" ששטפה את ניו אורלינס, הייתה אסון טבע, התערבות אלוקית ב"עיר שהדאגות שכחו", כפי שכונתה בפי תושביה. גירוש גוש קטיף לא היה כזה. הוא היה חטא ובחירה אנושית. מעשה ידי אדם. אנשים המציאו את זה, ואנשים ביצעו.
מכל חטאי המקרא, הוא דומה ביותר בעיניי לחטא המרגלים.
האדמו"ר הזקן מחב"ד אומר שחטא המרגלים נבע מכך שהם לא רצו לבוא אל הארציות. הם רצו להישאר בעולם הרוח והספר. הם לא רצו להשתמש בכלים ארציים כמו: צבא, מדינה, תרבות, ואמנות ככלי קדושה. וביקשו להישאר במדבר. כשיש עוד כלים לקדושה, יש גם יותר אופציות לחטא.
רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שהעולם בנוי על האיזון בין קדושה לטומאה. המקומות הכי גבוהים, הם גם האופציה לתהומות האפלים ביותר. לכן, דווקא משה רבינו, ענק הנביאים והרוח, מתחנן לבוא אל הארץ, על פי המדרש, אפילו כציפור. משה מבין שדווקא דרך הארציות אפשר להגיע לפסגות הגבוהות, למרות האפשרות לחטא.
בארץ שורה על העם שלנו המוזה. רק כאן אנחנו יכולים להוביל את העולם לתיקון מהשברים של חטא גן עדן. העולם מתחיל מגן עדן. נבראים אישה ואיש. האנושות כולה אמורה להיות קדושה. ואז האדם חוטא ומגורש. אחרי חטא בני האלוקים ובנות האדם, יחידים מובילים לתיקון. נח, אברהם, יצחק, יעקב. ונבחר עם אחד שאמור להוביל. עם ישראל.
בגלות התרחקנו מהייעוד, ומהאפשרות לתקן. לא היו לנו כלים, היינו כמו המרגלים במדבר, חיינו רק ברוח, דפים ומילים. כתבנו מכתבי אהבה לאהוב שלנו הרחוק, האבוד. המכתבים היו התורות. אפילו את התורה שבעל פה התעקשנו לכתוב.
שיבת ציון היא האפשרות המחודשת לפגישה עם אלוקים, ותיקון השבר של העולם. ולמילוי ייעדנו כעם.
כאן אנחנו יכולים שוב לבוא אל "הארציות" ולתקן את העולם דרך כלים. לא רק הספר הוא כלי לקדושה, אלא גם אמנות ותרבות, צבא ומדינה. הכלים נועדו לתיקון העולם, ולפגישה מחודשת עם אלוקים. לכן דווקא כאן המוזות שלנו שרות, כי כאן יש כלים שהן יכולות להתממש בתוכם.
אבל אלה רק כלים. ומה שנכניס לתוכם תלוי בבחירה החופשית שלנו. אפשר גם לטמא את הכלים, כמו שלמשל בגירוש גוש קטיף, טימאו את הצבא.
מי שלא הבין שמדובר בכלים בלבד, ושהכל תלוי בבחירה החופשית שלנו, וקידש את הפקודה, המדינה או הצבא, חטא והחטיא. מי שרוצה להשתמש ככלי לקדושה רק בלימוד הגמרא, בישיבות, בעולם הרוח, חוטא גם הוא בחטא המרגלים. לכן לא נזעק להציל את גוש קטיף, כמו שהוא נזעק למשל כשמדובר בקדושת השבת.
מי שהרס, גירש, וטיהר אתנית יהודים מגוש קטיף, בגלל פחדנותו, מפחד ה"איום הדמוגראפי", או מפחד הטרור המשתולל, דומה למרגלים שלא רצו לבוא אל הארץ מפחד הערים הבצורות, ובני הענק.
כלב ויהושע לא שכנעו את רוב העם. הם לא "התנחלו בלבבות". הם יצאו נגד עשרת המרגלים, שהיו ראשי בני ישראל. בדמוקרטיה, כדי לזכות בבחירות צריך רוב.
אז יש מי שלקחו את הרעיון הזה, והשתילו אותו לעולם היהודי. והם אומרים, כדי שהמוסר ישלוט צריך רוב. כדי להיות בארץ, צריך רוב, או "אם עם ישראל לא רוצה להיות בגוש קטיף לא נהיה" (ונתעלם לרגע מהעובדה שאיש כלל לא שאל את העם מה הוא רוצה).
מי שבמקום להגיד אמירה חדה וברורה הלך לעשות מבצעי "פנים אל פנים" ו"להתנחל בלבבות", פספס את הנקודה.
חמושים עלו בני ישראל ממצרים. על פי המדרש רק חמישית עלו. אפילו הקב"ה לקח אחריו רק חמישית. הוא לא התנחל בלבבות של כל העם.
כשכלב ויהושע עומדים מול העם וקוראים: "טובה הארץ מאוד מאוד", מבקש העם לרגום אותם באבנים.
מי שהתיימר במאבק על גוש קטיף לעמוד במקומם של כלב ויהושע, ולקרוא: "טובה הארץ",
היה אמור לספוג בתגובה מטר אבנים. זה המדד אם אתה באמת אומר שהארץ טובה, או רק בכאילו.
מי שנבהל מקראדי ומשרון, ולא קרא לסרב פקודה, מי שעמד כל היום מול המצלמות והסביר כמה הוא נחמד ולא אלים, חטא והחטיא.
אם רוצים באמת להמשיך את דרכם של כלב ויהושע, צריך להיות מוכנים לקחת סיכונים. כלב ויהושע לא מרימים אבנים, אבל הם כן מוכנים לספוג, הם אומרים אמירה חדה וברורה, גם כשזה לא פופולארי, גם כשהם יודעים שבתגובה הם עלולים להיסקל.
מי שמפחד, שלא ינהיג. כמו שאומר הפסוק העתיק: "הירא ורך הלבב, ישוב לביתו".
מכל חטאי המקרא, הוא דומה ביותר בעיניי לחטא המרגלים.
האדמו"ר הזקן מחב"ד אומר שחטא המרגלים נבע מכך שהם לא רצו לבוא אל הארציות. הם רצו להישאר בעולם הרוח והספר. הם לא רצו להשתמש בכלים ארציים כמו: צבא, מדינה, תרבות, ואמנות ככלי קדושה. וביקשו להישאר במדבר. כשיש עוד כלים לקדושה, יש גם יותר אופציות לחטא.
רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שהעולם בנוי על האיזון בין קדושה לטומאה. המקומות הכי גבוהים, הם גם האופציה לתהומות האפלים ביותר. לכן, דווקא משה רבינו, ענק הנביאים והרוח, מתחנן לבוא אל הארץ, על פי המדרש, אפילו כציפור. משה מבין שדווקא דרך הארציות אפשר להגיע לפסגות הגבוהות, למרות האפשרות לחטא.
בארץ שורה על העם שלנו המוזה. רק כאן אנחנו יכולים להוביל את העולם לתיקון מהשברים של חטא גן עדן. העולם מתחיל מגן עדן. נבראים אישה ואיש. האנושות כולה אמורה להיות קדושה. ואז האדם חוטא ומגורש. אחרי חטא בני האלוקים ובנות האדם, יחידים מובילים לתיקון. נח, אברהם, יצחק, יעקב. ונבחר עם אחד שאמור להוביל. עם ישראל.
בגלות התרחקנו מהייעוד, ומהאפשרות לתקן. לא היו לנו כלים, היינו כמו המרגלים במדבר, חיינו רק ברוח, דפים ומילים. כתבנו מכתבי אהבה לאהוב שלנו הרחוק, האבוד. המכתבים היו התורות. אפילו את התורה שבעל פה התעקשנו לכתוב.
שיבת ציון היא האפשרות המחודשת לפגישה עם אלוקים, ותיקון השבר של העולם. ולמילוי ייעדנו כעם.
כאן אנחנו יכולים שוב לבוא אל "הארציות" ולתקן את העולם דרך כלים. לא רק הספר הוא כלי לקדושה, אלא גם אמנות ותרבות, צבא ומדינה. הכלים נועדו לתיקון העולם, ולפגישה מחודשת עם אלוקים. לכן דווקא כאן המוזות שלנו שרות, כי כאן יש כלים שהן יכולות להתממש בתוכם.
אבל אלה רק כלים. ומה שנכניס לתוכם תלוי בבחירה החופשית שלנו. אפשר גם לטמא את הכלים, כמו שלמשל בגירוש גוש קטיף, טימאו את הצבא.
מי שלא הבין שמדובר בכלים בלבד, ושהכל תלוי בבחירה החופשית שלנו, וקידש את הפקודה, המדינה או הצבא, חטא והחטיא. מי שרוצה להשתמש ככלי לקדושה רק בלימוד הגמרא, בישיבות, בעולם הרוח, חוטא גם הוא בחטא המרגלים. לכן לא נזעק להציל את גוש קטיף, כמו שהוא נזעק למשל כשמדובר בקדושת השבת.
מי שהרס, גירש, וטיהר אתנית יהודים מגוש קטיף, בגלל פחדנותו, מפחד ה"איום הדמוגראפי", או מפחד הטרור המשתולל, דומה למרגלים שלא רצו לבוא אל הארץ מפחד הערים הבצורות, ובני הענק.
כלב ויהושע לא שכנעו את רוב העם. הם לא "התנחלו בלבבות". הם יצאו נגד עשרת המרגלים, שהיו ראשי בני ישראל. בדמוקרטיה, כדי לזכות בבחירות צריך רוב.
אז יש מי שלקחו את הרעיון הזה, והשתילו אותו לעולם היהודי. והם אומרים, כדי שהמוסר ישלוט צריך רוב. כדי להיות בארץ, צריך רוב, או "אם עם ישראל לא רוצה להיות בגוש קטיף לא נהיה" (ונתעלם לרגע מהעובדה שאיש כלל לא שאל את העם מה הוא רוצה).
מי שבמקום להגיד אמירה חדה וברורה הלך לעשות מבצעי "פנים אל פנים" ו"להתנחל בלבבות", פספס את הנקודה.
חמושים עלו בני ישראל ממצרים. על פי המדרש רק חמישית עלו. אפילו הקב"ה לקח אחריו רק חמישית. הוא לא התנחל בלבבות של כל העם.
כשכלב ויהושע עומדים מול העם וקוראים: "טובה הארץ מאוד מאוד", מבקש העם לרגום אותם באבנים.
מי שהתיימר במאבק על גוש קטיף לעמוד במקומם של כלב ויהושע, ולקרוא: "טובה הארץ",
היה אמור לספוג בתגובה מטר אבנים. זה המדד אם אתה באמת אומר שהארץ טובה, או רק בכאילו.
מי שנבהל מקראדי ומשרון, ולא קרא לסרב פקודה, מי שעמד כל היום מול המצלמות והסביר כמה הוא נחמד ולא אלים, חטא והחטיא.
אם רוצים באמת להמשיך את דרכם של כלב ויהושע, צריך להיות מוכנים לקחת סיכונים. כלב ויהושע לא מרימים אבנים, אבל הם כן מוכנים לספוג, הם אומרים אמירה חדה וברורה, גם כשזה לא פופולארי, גם כשהם יודעים שבתגובה הם עלולים להיסקל.
מי שמפחד, שלא ינהיג. כמו שאומר הפסוק העתיק: "הירא ורך הלבב, ישוב לביתו".