לא, אינני הולך להתנצל על דבקותי בארץ ישראל, ולא להצטדק על המאבק החריף נגד מעשיה הפסולים של ממשלה מושחתת. במדינת ישראל של היום, אני והמחנה שלי הננו הקרבן ולא הפושע, האשה המוכה ולא הבעל המכה, ולא עלינו להתנצל בה בשעה שאצל זחיחי הדעת מהמחנות היריבים לא ניכר שמץ של הרהורי חרטה.
אך חשבון נפש אעשה, כמיטב יכולתי. אני יודע את כל הסיבות הנכונות לדחות את חשבון הנפש למועד אחר. לא הספקנו להתאבל, לעכל את האובדן, את התבוסה, את קריסת המאבק כאחת ביום פקודה. אין הראש והלב פנויים עדיין לבירור שקול ונוקב.
והרוע גואה מסביב. יום יום מתמודדים אנחנו עדיין עם נדודי המגורשים, עם התלאות שמערימה בפניהם הביורוקרטיה הממשלתית, עם רדיפת נערינו ונערותינו המשובחים בידי זרועות "החוק".
גם יריבינו האידיאולוגיים מקשים עלינו את המלאכה. התמונה המעוותת של מתנגדי ההתנתקות המשתקפת מתיאורי התקשורת מעוררת תגובה אינסטינקטיבית: להתגונן, למחות, להצטדק. חשיפתם של ליקויים מוסריים ורוחניים מצטיירת כהודאה בסילופים ובחצאי-האמיתות של יריבנו.
ואולי הקשה מבין המכשולים השיח הציבורי שהושחת עד היסוד. קשה להעריך מחדש את יחסינו למדינה היהודית והדמוקרטית, שעה שהמילים האלו התגלו בריקנותן, ואף החלו מסמנות את ההיפך ממשמען האמיתי, בבחינת double-speak אורוולייני. כיצד נתמוך בזכויות האדם, כש"חוק יסוד זכויות האדם וחירותו" מגן על זכויות אויבינו ולא על אלה של בני עמנו? כיצד נבחן את יחסינו לדמוקרטיה, שעה שזאת מתפרשת כציות עיוור לשליט דורסני ומושחת?
ואף על פי כן חשבון הנפש. הערכה אמיתית ונוקבת של תכונותינו ומעשינו, לא לשם הלקאה עצמית, אלא לשם שיקום עצמי. הכישלון של המאבק על גוש קטיף וצפון השומרון לא היה כשל טקטי בלבד. הליקויים הטקטיים נבעו בחלקם הגדול מחוסר בהירות אסטרטגית, וקביעת היעדים האסטרטגיים כרוכה בבירור רעיוני ורוחני מעמיק. מהם גבולות ה"ממלכתיות", ומהם הקווים האדומים שלה? עד היכן הציות לפקודה גובר על פקפוקים מוסריים, ובאיזו נקודה הופך סימן השאלה המוסרי לסימן קריאה שלילה?
מהי מידת המחויבות שלנו לכללי המשחק הדמוקרטי, ובאיזה אופן יכולים הכללים האלה לחרוג מחוקי המדינה? השאלות האלו עלו ונדונו במהלך השנה האחרונה, אך לא התאחד המחנה שלנו מסביב לגישה מסוימת ומגובשת לשאלות. מכאן נבע הבלבול אם מטרתנו הייתה לסכל את המהלך או למחות, ואיזה סוג של מחאה? והשגיאות הטקטיות לא בוששו לבוא.
ובכן אשרטט כאן קווי חשיבה לקראת חשבון נפש של יהודי דתי המאמין בחזון של ארץ ישראל לעם ישראל, ואקווה שייענו לאתגר לא רק יהודים "דתיים", אלא גם יהודים "לא-דתיים" המוזמנים לערוך חשבון נפש דומה במונחים שלהם.
1. הצעד הראשון בחשבון הנפש כרוך בדימוי העצמי. אינני נמנה עם אלה המתפעלים מהריסון העצמי ומהשפיות שגילו מתנגדי העקירה והגירוש. כמו אישה מוכה, אנחנו עלולים להמשיך לספוג מכות אם לא נלמד איזון בריא יותר בין הכבוד העצמי והאסרטיביות לבין ההתחשבות והוויתור. אין האישה המוכה מטיבה לא עם עצמה ולא עם בעלה אם היא לא תלמד כיצד להתמודד באופן יעיל עם כוחו הפיזי העדיף, עם בריונותו. התמודדות זו מחייבת לשחק לפי כללי המשחק שאנחנו מכתיבים, ולא לפי כללי המשחק של הבריון.
מצד שני, ובניגוד לאישה המוכה, לנו אין אלטרנטיבה. אין לנו עם אחר ולא ארץ אחרת. לפיכך אפשר לאמץ אמצעים המותחים את החבל, אבל לא כאלה הקורעים אותו. "מתיחת החבל" פירושה דחייה מוחלטת של ביטוייה הקיצוניים יותר של ה"ממלכתיות", שעל-פיהם אין גבול לחובת הציות של החייל ואין שום דרך שבה יוכל האזרח להתעמת עם כוחות הביטחון. יש ללבן היטב את סוגיית גבולות הציות הצבאי ואת גבולות אי-הציות האזרחי, ולחתור לקונסנזוס רחב, שעל-פיו יפעל רוב המחנה ביום פקודה.
2. הדיאלקטיקה הפנימית של הצעד הראשון כבר מביא אותנו לידי הצעד השני בחשבון הנפש: בירור יחסינו לדמוקרטיה, ולא רק כמסגרת פוליטית, אלא כתפיסת עולם ערכית. כבר נוכחנו לדעת שהתרעותינו נגד הפגמים הגלויים בתפקוד הדמוקרטיה נופלות על אוזניים ערלות כל עוד יכולים יריבינו להתריס נגדנו: "טול קורה מבין עיניך!" אפשר ואפשר שהתרסה זו מושרשת בהיקשים היסטוריים לא-מדויקים ולעיתים על סילוף ושכתוב של ההיסטוריה, אך לא נוכל להתעלם משמץ האמת שבטיעון.
אין למחנה הדתי ולימין הישראלי עבר מפואר של דבקות בהגינות הדמוקרטית. היו לכך סיבות, מובנות ואולי אף מוצדקות, אך התוצאה כיום היא הרסנית. חוסר-עקביות בדבקותנו בכללי הדמוקרטיה מספק תחמושת לטיעון הציני של יריבנו, כי הזעקה נגד חוסר-דבקות בהליכים דמוקרטיים היא כלי המשחק של החלש והמפסיד ברגע נתון, ולא טענה ערכית של ממש. לדעתי המסקנה היא ברורה: הנאמנים ליהדות ולארץ ישראל חייבים לגבש לעצמם משנה סדורה באשר לדמוקרטיה ולערכיה וחייבים לדבוק בה בהתמדה, בלי איפה ואיפה.
כמובן שכאן נתקלים בבעיית השחתת השיח הציבורי, שעליה הצבעתי לעיל, ואולי גם בעבר חוסר-העקביות שלנו בעבר הושפע משיקולים שכאלה. אך דומני שגם במגבלות שנצטרך להטיל על עצמנו בשל עיתונות מטשטשת ומסלפת ניתן לעשות יותר. ניתן וצריך להתריע נגד תרגילים מסריחים גם כשהם פועלים לכאורה לטובתנו. יתר על כן: המלל הרב מסביב להתנתקות חשף לעין כל את הבלבול העצום במדינתנו מסביב למשמעות המושג "דמוקרטיה". גיבוש משנה סדורה באשר לגדרים ולערכים של הדמוקרטיה, והתאמת משנה זו לערכיה של היהדות, עשוי לתרום תרומה של ממש לאופייה היהודי והמוסרי של מדינת ישראל.
3. ומכאן לצעד השלישי: רבים בעבר ובהווה כבר הצביעו על נקודת תורפה של מחנה ארץ ישראל. השמאל הישראלי מציג יעדים ברורים ועקביים: ויתורים טריטוריאליים עד לגבולות 67', על מנת להשיג גבולות מוכרים בזירה הבינלאומית, ומכאן לגיטימציה לפעולות הגנה על גבולות אלו ותקווה לשלום עם שכנינו. הימין הישראלי מעולם לא הגדיר את יעדיו באופן ריאלי, הרי חלום 'ארץ ישראל השלמה' נגוז, שכן הכרנו באוטונומיה ובכמעט מדינה בתוך שטחים נרחבים ביש"ע. מה ברצוננו לעשות כעת עם השטחים ועם הערבים הגרים בהם? לדעתי הטיעון הזה מחטיא את המטרה, אך יש בה מן האמת. הוא מחטיא את המטרה, שכן חוסר-המעשיות של פתרונות השמאל מתגלה חדשים לבקרים מאז הסכמי אוסלו, ולמרות זאת חלק גדול מהציבור ממשיך לנהור אחרי "התנתקויות" שמעולם לא ניתן להן הסבר או נימוק מניח את הדעת.
פתרונות השמאל זוכים לרייטינג גבוה בסקרים לא מפני שהם מעשיים, אלא מפני שיש בהם חזון וקסם. אין יהודי שאיננו רוצה לגור בשלום ובשלווה בארצו, ואת החזון הזה השמאל מבטיח לו. המדיניות של הימין הוכיחה את עצמה כמעשית יותר מזו של השמאל, אך אין בה חזון. הימין מבטיח לעם ישראל לחיות על חרבו לעתיד הנראה לעין, ולא גיבש לעצמו את היעד הסופי שעבורו הוא נלחם. מדוע שווה לעם ישראל להמשיך להילחם, ולא לתת צ'אנס לשלום? אינני רואה באופק פתרון מדיני שיישב את הסכסוך בעתיד הנראה לעין, אך לדעתי לא זה מה שחסר למחנה ארץ ישראל. חסר חזון של ארץ ישראל השלמה: מה הערך של ארץ ישראל ושל ההתיישבות בה? מה התפקיד שאנחנו מייעדים לערבים, ולמיעוטים אחרים, שיגורו בשטחי הארץ הזאת?
החזון צריך לשמש כיעד, ולא כמדיניות מעשית, ברם התפקיד שלנו הוא להגדיר את היעד במונחים השווים לכל נפש יהודי. אין זה מקרה שרק הימין הדתי מבין את הערך הרוחני והמוסרי של האחיזה בחבלי ארץ, ואילו הימין החילוני ממונע מנימוקים ביטחוניים. רוב רובם של היהודים החילוניים שחשו זיקה נפשית עמוקה לארץ נעלמו מאז שנות השבעים, והיום הזיקה לארץ נתפסת כערך דתי, המנוסח במונחים כגון "ארץ סגולה לעם סגולה". אין כאן חזון שיהודי חילוני או מסורתי יכול להבין אותו וודאי לא להתחבר אליו.
מחנכים רבים בציבור הדתי כבר הבינו את הצורך להסביר ליהודי ה"לא-דתי" את ערך השבת או את ערך התפילה במונחים שהוא יכול להתחבר אליהם. האתגר שניצב לפנינו היום הוא להציב בפני היהודי הישראלי המצוי חזון ציוני חדש, חזון בעל תוכן יהודי שורשי, שניתן לניסוח בשפה של המאה העשרים-ואחת. רק כך נוכל להתחיל להתגבר על הבעיה של "שתי שפות", הדתית והחילונית, שאין האחד מבין את שפת רעהו. גם אם נצליח בזה, יש לנו אתגר לא-קטן, שכן חזון 'השלום' הוא קליט וקל לשיווק, ואילו החזון שלנו תובעני ודורש עומק רוחני מסוים. אך באו נצעד קודם את הצעד הראשון.
4. ומכאן לצעד הרביעי והאחרון בחשבון הנפש שאני מציע: כוח החזון הדתי אי אפשר לשווקו בפרסומת בטלוויזיה. שוב ניעזר באנלוגיה משיווקם של ערכים יהודיים אחרים: יהודי "לא-דתי" לא יבין את ערכה של השבת מתוך דיונים פילוסופיים, אלא מתוך חוויה אישית, ולכן המחזירים בתשובה מתחילים בהזמנת הלומד לסעודת שבת. גם כוחו של החזון הציוני החדש שעלינו לגבש מושרש בדגם האישי. העוצמה הרוחנית והמוסרית של הקהילות הציוניות המאמינות בשלמות הארץ תעמוד במרכזה של כל פעולה חינוכית.
ואומנם עוצמות כאלה קיימות, ולוואי ונצליח לחשוף יהודים רבים אליהן. היו יוזמות כאלה בעבר, ויש להגביר את היוזמות האלה בעתיד. אך כאן דרושה מחשבה מחודשת בשני מישורים. המישור האחד הוא היציאה אל העם. רבים בעם לא נחשפו לאנשים שלנו ולכוחותיהם, ויש להגביר את הפעילויות של "פנים אל פנים", אך מתוך שינוי מגמה מסוים. יש ערך מוגבל למפגשים קצרים וחד-פעמיים. מעבר לכך, תחושתי היא שמרבית משתתפי "פנים אל פנים" באים להשפיע, ואין להם פתיחות של ממש לקבל וללמוד מאנשי-שיחם. הציבור הדתי והמתנחלים צריך להיפתח באופן אמיתי ועמוק יותר למגע עם הציבור הישראלי על כל גווניו, לגור אתם ובתוכם, ולהשפיע מבפנים במובן העמוק ביותר, תוך כדי ה"לימוד מכל אדם" שהוא בסיס החכמה.
המישור השני הוא בחינה מעמיקה של פגמים בתוך המחנה שלנו פנימה. ליד הדברים היפים בקהילות שלנו, יש דברים הטעונים תיקון, ונביא כאן רק מעט דוגמאות. אין הציבור הדתי עושה די למען החריגים והנחשלים בחברה. ולא רק בחברה הכללית מדובר, אלא גם בתוך המחנה פנימה. רוב היישובים נרתעים מלקלוט משפחות "חריגות", רוב בתי הכנסת אינם נגישים לנכים, וקיימות מעט מאוד מסגרות חינוכיות מתאימות לילד הדתי-התורני החריג. הצדק החברתי חייב להיות פינת יסוד בחזון הציוני החדש, והוא צריך להיות מיושם באופן מיידי בקהילות ובמסגרות החינוך שלנו.
עניין נוסף: דרושה רפורמה רצינית באופן שנבחרים רבנים ודיינים, ולמרבה הצער דומה שהממסד הרבני אינו בולט לטובה בתפקודו לעומת מגזרים ציבוריים אחרים. התפקוד הלקוי בולט מיוחד בתחומים שהם בשליטתו של העולם הרבני, ושבהם רוב הציבור הישראלי נחשף לעולם התורה, ולאו דווקא על הצדדים היפים שלו. רבני "צוהר" החלו בשיפור תדמיתו של הרב העורך חופה וקידושין, ועדיין המלאכה מרובה. ברם חמור פי כמה המצב באשר לתחומי הגיור והגירושין. ואין כאן בעיה רק של רבני ודייני הממסד בלבד, אלא של הציבור שאותם הוא מייצג.
המצווה "צדק צדק תרדוף" מופנית לציבור כולו ולא רק לדיינים. כשהרבנים נכשלים בתפקידם להשליט את הצדק, מוטלת על הציבור החובה הקדושה לזעוק, למחות ולתקן. ובזה נכשלנו: הולכים וגוברים קולות המחאה מחוץ למחנה על מצוקתן של מסורבות גט, אך רק הדים קלושים לאותה זעקה נשמעים מתוך עולם הרבני ומתוך הציבור כולו. הציבור כולו, והרבנים וראשי הישיבה בראשם, חייבים לפעול נמרצות להסיר נגעים.
בצדק הסיקו רבים מתבוסת ההתנתקות שהציונות הדתית חייבת לשאוף למעמד של הנהגה במדינה, אך שומה עלינו לזכור את אזהרת חז"ל: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
הנני תקווה ותפילה שמעט ההרהורים ששרטטתי כאן יסייעו לאחרים להשתתף במפעל גדול של חשבון נפש של הציבור כולו.
הרב ד"ר אברהם וולפיש, תושב תקוע, ר"מ בישיבת תקוע ומרצה במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בר-אילן, וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני.
אך חשבון נפש אעשה, כמיטב יכולתי. אני יודע את כל הסיבות הנכונות לדחות את חשבון הנפש למועד אחר. לא הספקנו להתאבל, לעכל את האובדן, את התבוסה, את קריסת המאבק כאחת ביום פקודה. אין הראש והלב פנויים עדיין לבירור שקול ונוקב.
והרוע גואה מסביב. יום יום מתמודדים אנחנו עדיין עם נדודי המגורשים, עם התלאות שמערימה בפניהם הביורוקרטיה הממשלתית, עם רדיפת נערינו ונערותינו המשובחים בידי זרועות "החוק".
גם יריבינו האידיאולוגיים מקשים עלינו את המלאכה. התמונה המעוותת של מתנגדי ההתנתקות המשתקפת מתיאורי התקשורת מעוררת תגובה אינסטינקטיבית: להתגונן, למחות, להצטדק. חשיפתם של ליקויים מוסריים ורוחניים מצטיירת כהודאה בסילופים ובחצאי-האמיתות של יריבנו.
ואולי הקשה מבין המכשולים השיח הציבורי שהושחת עד היסוד. קשה להעריך מחדש את יחסינו למדינה היהודית והדמוקרטית, שעה שהמילים האלו התגלו בריקנותן, ואף החלו מסמנות את ההיפך ממשמען האמיתי, בבחינת double-speak אורוולייני. כיצד נתמוך בזכויות האדם, כש"חוק יסוד זכויות האדם וחירותו" מגן על זכויות אויבינו ולא על אלה של בני עמנו? כיצד נבחן את יחסינו לדמוקרטיה, שעה שזאת מתפרשת כציות עיוור לשליט דורסני ומושחת?
ואף על פי כן חשבון הנפש. הערכה אמיתית ונוקבת של תכונותינו ומעשינו, לא לשם הלקאה עצמית, אלא לשם שיקום עצמי. הכישלון של המאבק על גוש קטיף וצפון השומרון לא היה כשל טקטי בלבד. הליקויים הטקטיים נבעו בחלקם הגדול מחוסר בהירות אסטרטגית, וקביעת היעדים האסטרטגיים כרוכה בבירור רעיוני ורוחני מעמיק. מהם גבולות ה"ממלכתיות", ומהם הקווים האדומים שלה? עד היכן הציות לפקודה גובר על פקפוקים מוסריים, ובאיזו נקודה הופך סימן השאלה המוסרי לסימן קריאה שלילה?
מהי מידת המחויבות שלנו לכללי המשחק הדמוקרטי, ובאיזה אופן יכולים הכללים האלה לחרוג מחוקי המדינה? השאלות האלו עלו ונדונו במהלך השנה האחרונה, אך לא התאחד המחנה שלנו מסביב לגישה מסוימת ומגובשת לשאלות. מכאן נבע הבלבול אם מטרתנו הייתה לסכל את המהלך או למחות, ואיזה סוג של מחאה? והשגיאות הטקטיות לא בוששו לבוא.
ובכן אשרטט כאן קווי חשיבה לקראת חשבון נפש של יהודי דתי המאמין בחזון של ארץ ישראל לעם ישראל, ואקווה שייענו לאתגר לא רק יהודים "דתיים", אלא גם יהודים "לא-דתיים" המוזמנים לערוך חשבון נפש דומה במונחים שלהם.
1. הצעד הראשון בחשבון הנפש כרוך בדימוי העצמי. אינני נמנה עם אלה המתפעלים מהריסון העצמי ומהשפיות שגילו מתנגדי העקירה והגירוש. כמו אישה מוכה, אנחנו עלולים להמשיך לספוג מכות אם לא נלמד איזון בריא יותר בין הכבוד העצמי והאסרטיביות לבין ההתחשבות והוויתור. אין האישה המוכה מטיבה לא עם עצמה ולא עם בעלה אם היא לא תלמד כיצד להתמודד באופן יעיל עם כוחו הפיזי העדיף, עם בריונותו. התמודדות זו מחייבת לשחק לפי כללי המשחק שאנחנו מכתיבים, ולא לפי כללי המשחק של הבריון.
מצד שני, ובניגוד לאישה המוכה, לנו אין אלטרנטיבה. אין לנו עם אחר ולא ארץ אחרת. לפיכך אפשר לאמץ אמצעים המותחים את החבל, אבל לא כאלה הקורעים אותו. "מתיחת החבל" פירושה דחייה מוחלטת של ביטוייה הקיצוניים יותר של ה"ממלכתיות", שעל-פיהם אין גבול לחובת הציות של החייל ואין שום דרך שבה יוכל האזרח להתעמת עם כוחות הביטחון. יש ללבן היטב את סוגיית גבולות הציות הצבאי ואת גבולות אי-הציות האזרחי, ולחתור לקונסנזוס רחב, שעל-פיו יפעל רוב המחנה ביום פקודה.
2. הדיאלקטיקה הפנימית של הצעד הראשון כבר מביא אותנו לידי הצעד השני בחשבון הנפש: בירור יחסינו לדמוקרטיה, ולא רק כמסגרת פוליטית, אלא כתפיסת עולם ערכית. כבר נוכחנו לדעת שהתרעותינו נגד הפגמים הגלויים בתפקוד הדמוקרטיה נופלות על אוזניים ערלות כל עוד יכולים יריבינו להתריס נגדנו: "טול קורה מבין עיניך!" אפשר ואפשר שהתרסה זו מושרשת בהיקשים היסטוריים לא-מדויקים ולעיתים על סילוף ושכתוב של ההיסטוריה, אך לא נוכל להתעלם משמץ האמת שבטיעון.
אין למחנה הדתי ולימין הישראלי עבר מפואר של דבקות בהגינות הדמוקרטית. היו לכך סיבות, מובנות ואולי אף מוצדקות, אך התוצאה כיום היא הרסנית. חוסר-עקביות בדבקותנו בכללי הדמוקרטיה מספק תחמושת לטיעון הציני של יריבנו, כי הזעקה נגד חוסר-דבקות בהליכים דמוקרטיים היא כלי המשחק של החלש והמפסיד ברגע נתון, ולא טענה ערכית של ממש. לדעתי המסקנה היא ברורה: הנאמנים ליהדות ולארץ ישראל חייבים לגבש לעצמם משנה סדורה באשר לדמוקרטיה ולערכיה וחייבים לדבוק בה בהתמדה, בלי איפה ואיפה.
כמובן שכאן נתקלים בבעיית השחתת השיח הציבורי, שעליה הצבעתי לעיל, ואולי גם בעבר חוסר-העקביות שלנו בעבר הושפע משיקולים שכאלה. אך דומני שגם במגבלות שנצטרך להטיל על עצמנו בשל עיתונות מטשטשת ומסלפת ניתן לעשות יותר. ניתן וצריך להתריע נגד תרגילים מסריחים גם כשהם פועלים לכאורה לטובתנו. יתר על כן: המלל הרב מסביב להתנתקות חשף לעין כל את הבלבול העצום במדינתנו מסביב למשמעות המושג "דמוקרטיה". גיבוש משנה סדורה באשר לגדרים ולערכים של הדמוקרטיה, והתאמת משנה זו לערכיה של היהדות, עשוי לתרום תרומה של ממש לאופייה היהודי והמוסרי של מדינת ישראל.
3. ומכאן לצעד השלישי: רבים בעבר ובהווה כבר הצביעו על נקודת תורפה של מחנה ארץ ישראל. השמאל הישראלי מציג יעדים ברורים ועקביים: ויתורים טריטוריאליים עד לגבולות 67', על מנת להשיג גבולות מוכרים בזירה הבינלאומית, ומכאן לגיטימציה לפעולות הגנה על גבולות אלו ותקווה לשלום עם שכנינו. הימין הישראלי מעולם לא הגדיר את יעדיו באופן ריאלי, הרי חלום 'ארץ ישראל השלמה' נגוז, שכן הכרנו באוטונומיה ובכמעט מדינה בתוך שטחים נרחבים ביש"ע. מה ברצוננו לעשות כעת עם השטחים ועם הערבים הגרים בהם? לדעתי הטיעון הזה מחטיא את המטרה, אך יש בה מן האמת. הוא מחטיא את המטרה, שכן חוסר-המעשיות של פתרונות השמאל מתגלה חדשים לבקרים מאז הסכמי אוסלו, ולמרות זאת חלק גדול מהציבור ממשיך לנהור אחרי "התנתקויות" שמעולם לא ניתן להן הסבר או נימוק מניח את הדעת.
פתרונות השמאל זוכים לרייטינג גבוה בסקרים לא מפני שהם מעשיים, אלא מפני שיש בהם חזון וקסם. אין יהודי שאיננו רוצה לגור בשלום ובשלווה בארצו, ואת החזון הזה השמאל מבטיח לו. המדיניות של הימין הוכיחה את עצמה כמעשית יותר מזו של השמאל, אך אין בה חזון. הימין מבטיח לעם ישראל לחיות על חרבו לעתיד הנראה לעין, ולא גיבש לעצמו את היעד הסופי שעבורו הוא נלחם. מדוע שווה לעם ישראל להמשיך להילחם, ולא לתת צ'אנס לשלום? אינני רואה באופק פתרון מדיני שיישב את הסכסוך בעתיד הנראה לעין, אך לדעתי לא זה מה שחסר למחנה ארץ ישראל. חסר חזון של ארץ ישראל השלמה: מה הערך של ארץ ישראל ושל ההתיישבות בה? מה התפקיד שאנחנו מייעדים לערבים, ולמיעוטים אחרים, שיגורו בשטחי הארץ הזאת?
החזון צריך לשמש כיעד, ולא כמדיניות מעשית, ברם התפקיד שלנו הוא להגדיר את היעד במונחים השווים לכל נפש יהודי. אין זה מקרה שרק הימין הדתי מבין את הערך הרוחני והמוסרי של האחיזה בחבלי ארץ, ואילו הימין החילוני ממונע מנימוקים ביטחוניים. רוב רובם של היהודים החילוניים שחשו זיקה נפשית עמוקה לארץ נעלמו מאז שנות השבעים, והיום הזיקה לארץ נתפסת כערך דתי, המנוסח במונחים כגון "ארץ סגולה לעם סגולה". אין כאן חזון שיהודי חילוני או מסורתי יכול להבין אותו וודאי לא להתחבר אליו.
מחנכים רבים בציבור הדתי כבר הבינו את הצורך להסביר ליהודי ה"לא-דתי" את ערך השבת או את ערך התפילה במונחים שהוא יכול להתחבר אליהם. האתגר שניצב לפנינו היום הוא להציב בפני היהודי הישראלי המצוי חזון ציוני חדש, חזון בעל תוכן יהודי שורשי, שניתן לניסוח בשפה של המאה העשרים-ואחת. רק כך נוכל להתחיל להתגבר על הבעיה של "שתי שפות", הדתית והחילונית, שאין האחד מבין את שפת רעהו. גם אם נצליח בזה, יש לנו אתגר לא-קטן, שכן חזון 'השלום' הוא קליט וקל לשיווק, ואילו החזון שלנו תובעני ודורש עומק רוחני מסוים. אך באו נצעד קודם את הצעד הראשון.
4. ומכאן לצעד הרביעי והאחרון בחשבון הנפש שאני מציע: כוח החזון הדתי אי אפשר לשווקו בפרסומת בטלוויזיה. שוב ניעזר באנלוגיה משיווקם של ערכים יהודיים אחרים: יהודי "לא-דתי" לא יבין את ערכה של השבת מתוך דיונים פילוסופיים, אלא מתוך חוויה אישית, ולכן המחזירים בתשובה מתחילים בהזמנת הלומד לסעודת שבת. גם כוחו של החזון הציוני החדש שעלינו לגבש מושרש בדגם האישי. העוצמה הרוחנית והמוסרית של הקהילות הציוניות המאמינות בשלמות הארץ תעמוד במרכזה של כל פעולה חינוכית.
ואומנם עוצמות כאלה קיימות, ולוואי ונצליח לחשוף יהודים רבים אליהן. היו יוזמות כאלה בעבר, ויש להגביר את היוזמות האלה בעתיד. אך כאן דרושה מחשבה מחודשת בשני מישורים. המישור האחד הוא היציאה אל העם. רבים בעם לא נחשפו לאנשים שלנו ולכוחותיהם, ויש להגביר את הפעילויות של "פנים אל פנים", אך מתוך שינוי מגמה מסוים. יש ערך מוגבל למפגשים קצרים וחד-פעמיים. מעבר לכך, תחושתי היא שמרבית משתתפי "פנים אל פנים" באים להשפיע, ואין להם פתיחות של ממש לקבל וללמוד מאנשי-שיחם. הציבור הדתי והמתנחלים צריך להיפתח באופן אמיתי ועמוק יותר למגע עם הציבור הישראלי על כל גווניו, לגור אתם ובתוכם, ולהשפיע מבפנים במובן העמוק ביותר, תוך כדי ה"לימוד מכל אדם" שהוא בסיס החכמה.
המישור השני הוא בחינה מעמיקה של פגמים בתוך המחנה שלנו פנימה. ליד הדברים היפים בקהילות שלנו, יש דברים הטעונים תיקון, ונביא כאן רק מעט דוגמאות. אין הציבור הדתי עושה די למען החריגים והנחשלים בחברה. ולא רק בחברה הכללית מדובר, אלא גם בתוך המחנה פנימה. רוב היישובים נרתעים מלקלוט משפחות "חריגות", רוב בתי הכנסת אינם נגישים לנכים, וקיימות מעט מאוד מסגרות חינוכיות מתאימות לילד הדתי-התורני החריג. הצדק החברתי חייב להיות פינת יסוד בחזון הציוני החדש, והוא צריך להיות מיושם באופן מיידי בקהילות ובמסגרות החינוך שלנו.
עניין נוסף: דרושה רפורמה רצינית באופן שנבחרים רבנים ודיינים, ולמרבה הצער דומה שהממסד הרבני אינו בולט לטובה בתפקודו לעומת מגזרים ציבוריים אחרים. התפקוד הלקוי בולט מיוחד בתחומים שהם בשליטתו של העולם הרבני, ושבהם רוב הציבור הישראלי נחשף לעולם התורה, ולאו דווקא על הצדדים היפים שלו. רבני "צוהר" החלו בשיפור תדמיתו של הרב העורך חופה וקידושין, ועדיין המלאכה מרובה. ברם חמור פי כמה המצב באשר לתחומי הגיור והגירושין. ואין כאן בעיה רק של רבני ודייני הממסד בלבד, אלא של הציבור שאותם הוא מייצג.
המצווה "צדק צדק תרדוף" מופנית לציבור כולו ולא רק לדיינים. כשהרבנים נכשלים בתפקידם להשליט את הצדק, מוטלת על הציבור החובה הקדושה לזעוק, למחות ולתקן. ובזה נכשלנו: הולכים וגוברים קולות המחאה מחוץ למחנה על מצוקתן של מסורבות גט, אך רק הדים קלושים לאותה זעקה נשמעים מתוך עולם הרבני ומתוך הציבור כולו. הציבור כולו, והרבנים וראשי הישיבה בראשם, חייבים לפעול נמרצות להסיר נגעים.
בצדק הסיקו רבים מתבוסת ההתנתקות שהציונות הדתית חייבת לשאוף למעמד של הנהגה במדינה, אך שומה עלינו לזכור את אזהרת חז"ל: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
הנני תקווה ותפילה שמעט ההרהורים ששרטטתי כאן יסייעו לאחרים להשתתף במפעל גדול של חשבון נפש של הציבור כולו.
הרב ד"ר אברהם וולפיש, תושב תקוע, ר"מ בישיבת תקוע ומרצה במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בר-אילן, וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני.