אויבו של אויבי אינו תמיד אהובי או אפילו ידידי. והעובדה שמח"ש הפכה להיות אויבתם של ערביי ישראל אינה עושה את הערבים לבני ברית עם אחרים שסבלו מהמשטרה ולא נושעו בידי מח"ש כגון: אנשי הימין.
למעשה, הקו הבולט אצל המחלקה הזאת לחקירות השוטרים הוא חיפוי על סרחונם. ראשי תיבות של המחלקה לחיפוי על שוטרים. כך היה במקרה של אותו ניסו שחם הזכור לשמצה מהתבטאויותיו החמורות ביותר. הוא קיבל איזושהי הערה משמעתית ומשהו קטנטן, אבל לא נזרק מהמשטרה. את העונש הזה הותירו לאנשי מצפון שלא רצו ליטול חלק בגירוש.
הם אינם ראויים, לדעת ביטחון הפנים, לשרת במשטרה. אולי בגלל שהמצפון אינו אורח רצוי שם. ודי להביט בתמונות על ההנהגות האלימה של השוטרים כלפי ילדות קטנות, על הפגיעה בצניעות של היהודיות, פגיעה מתועדת ורצופת עדויות. או קריעת נחיריים של מפגינים צעירים והשלכת אחרים מהגובה. במצב הזה, מכות הם כבר דבר שבשגרה. כך, שהאמון כלפי מח"ש אינו גבוה יותר מזה שהמשטרה, בכללה, זוכה לו. וממילא גם האמון שלנו בחקירה על התנהגות השוטרים במה שקרוי: "ארועי אוקטובר" הוא נמוך ביותר. אנו פשוט לא מאמינים להם.
אירועי אוקטובר, הוא הכינוי התקשורתי המכובס למה שנראה יותר כמרד. לא הייתה זו הפגנה אלימה בלבד, אפילו לא התפרעות, שפירושה אובדן שליטה על היצרים. היה פה אירוע מתוכנן מכל הבחינות מצד הערבים ומנהיגיהם. ואת זה צריך לומר במילים מפורשות. במרד גם נרצח עובר אורח יהודי ליד ג'יסר א- זרקא ורוצחו עדיין לא נתפס. המורדים הבדילו, לאורך היום כולו, בין יהודים לערבים. כך גם היה הלינץ' בחייל העריק שרצח תושבים בשפרעם. קשירת ידיו של הרוצח והפקרתו, כמו גם קריעתו לגזרים בידי המון זועם, לא היו פרי אובדן עשתונות. יותר מזה היה פה ביטוי לתחושות פנימיות ולרצון ללמד לקח.
ואגב, מח"ש. האם נשפטו השוטרים שאזקו את הקורבן, כשה המסור לטבח, ונעלמו? תוך ביזוי תפקידם? האם נעצרו הרוצחים והובאו לדין? שהרי גם לדעתם של אלו שהייתה הצדקה ללינץ', מדינת חוק אינה יכולה לעבור על כך בשתיקה. וההשוואה למקרה של שקולניק זועקת.
ונדמה לי שזו הנקודה המרכזית בעניין מח"ש והמרד של אוקטובר. לקרוא לדברים בשמם. המשטרה, הממשלה ואפילו מח"ש יכולים לצאת בהצהרה שבדיכוי המרד, נקטו בהכרח בקשיחות. להגיד שניסו לחפש ראיות להרשעה ולא מצאו אותם, מבזה את חוקרי המשטרה, פוגע באמינות השוטרים ועושה ממח"ש כלי מגוחך.
איך זה שהמשטרה אינה מוצאת ראיות באירועים שהיו מתועדים, ברורים לעין השמש, ונטלו בהם חלק הרבה אנשים. הייתה צריכה מדינת ישראל, להתייצב באומץ ולומר את האמת.
לא אחת נשמעים מהערבים קולות המציינים את הכבוד שהם רוחשים למתנחלים דווקא. שם הם שומעים את האמת. היחס אליהם נקבע בהגדרות ברורות על פי דברי יהושע. הרוצה להשלים- ישלים. הרוצה להלחם- יזכה לתגובה הולמת. הרוצה לגלות- יקבל את הסיוע הנכון. מדינת ישראל היא מדינה יהודית בהגדרתה. והיא אכן מוכנה למגורי מי שאינם יהודים, ובזכויות מלאות ברמה האישית. וכך הדברים צריכים להיות. ברורים וגלויים. זה ההסכם בין מדינת היהודים לביניכם. קבלו או שתלכו. אי אפשר להיות כאן ולמרוד ואחר כך עוד להתלונן.
הצביעות של ההתחזות לדמוקרטיה ונקיטת שיטות בלתי דמוקרטיות, כמו ה"חקירה" שלא הצליחה על מותם של 13 אזרחים ישראליים היא ביזיון לשלטון החוק ולכל אדם ישר. היא פוגעת הרבה יותר מאשר האמת הפשוטה. ואגב, זה לעיתים יותר מהיחס לאזרח ממוצא יהודי. כולנו עוד זוכרים את החייל אסולין ז"ל, שנרצח בדם קר בידי צלף משטרתי באירועים סביב עוזי משולם (אגב, היכן האיש?). טענו אז שעם רובהו- m16 - הוא סיכן מסוק משטרתי. נניח שזה נכון. האומנם הצלף המשטרתי לא יכול היה לפצוע אותו? המשטרה התעלמה ואיש לא הועמד לדין. וגם לא היה ועד ראשי המועצות הערביות... או גוף אחר של זכויות האזרח, שיתבע שהצדק יצא לאור. בסך הכל מדובר ביהודי.
בסיפור של קו 300 נקטה המדינה בצעד מתבקש ואמיץ. אם כי לא לגמרי. אולם החנינה הגורפת שניתנה שם הייתה אמירה ברורה ואמיצה. אנו נלחמים בטרור. הטרוריסטים הם אכזרים וללא קוד מוסרי כלשהו.
אז, במלחמה כמו במלחמה. והדברים חייבים להיאמר באומץ ובנחישות. זהו בדיוק המקום בו יש להשתמש בנחישות. והאמיץ גם ינצח.
למעשה, הקו הבולט אצל המחלקה הזאת לחקירות השוטרים הוא חיפוי על סרחונם. ראשי תיבות של המחלקה לחיפוי על שוטרים. כך היה במקרה של אותו ניסו שחם הזכור לשמצה מהתבטאויותיו החמורות ביותר. הוא קיבל איזושהי הערה משמעתית ומשהו קטנטן, אבל לא נזרק מהמשטרה. את העונש הזה הותירו לאנשי מצפון שלא רצו ליטול חלק בגירוש.
הם אינם ראויים, לדעת ביטחון הפנים, לשרת במשטרה. אולי בגלל שהמצפון אינו אורח רצוי שם. ודי להביט בתמונות על ההנהגות האלימה של השוטרים כלפי ילדות קטנות, על הפגיעה בצניעות של היהודיות, פגיעה מתועדת ורצופת עדויות. או קריעת נחיריים של מפגינים צעירים והשלכת אחרים מהגובה. במצב הזה, מכות הם כבר דבר שבשגרה. כך, שהאמון כלפי מח"ש אינו גבוה יותר מזה שהמשטרה, בכללה, זוכה לו. וממילא גם האמון שלנו בחקירה על התנהגות השוטרים במה שקרוי: "ארועי אוקטובר" הוא נמוך ביותר. אנו פשוט לא מאמינים להם.
אירועי אוקטובר, הוא הכינוי התקשורתי המכובס למה שנראה יותר כמרד. לא הייתה זו הפגנה אלימה בלבד, אפילו לא התפרעות, שפירושה אובדן שליטה על היצרים. היה פה אירוע מתוכנן מכל הבחינות מצד הערבים ומנהיגיהם. ואת זה צריך לומר במילים מפורשות. במרד גם נרצח עובר אורח יהודי ליד ג'יסר א- זרקא ורוצחו עדיין לא נתפס. המורדים הבדילו, לאורך היום כולו, בין יהודים לערבים. כך גם היה הלינץ' בחייל העריק שרצח תושבים בשפרעם. קשירת ידיו של הרוצח והפקרתו, כמו גם קריעתו לגזרים בידי המון זועם, לא היו פרי אובדן עשתונות. יותר מזה היה פה ביטוי לתחושות פנימיות ולרצון ללמד לקח.
ואגב, מח"ש. האם נשפטו השוטרים שאזקו את הקורבן, כשה המסור לטבח, ונעלמו? תוך ביזוי תפקידם? האם נעצרו הרוצחים והובאו לדין? שהרי גם לדעתם של אלו שהייתה הצדקה ללינץ', מדינת חוק אינה יכולה לעבור על כך בשתיקה. וההשוואה למקרה של שקולניק זועקת.
ונדמה לי שזו הנקודה המרכזית בעניין מח"ש והמרד של אוקטובר. לקרוא לדברים בשמם. המשטרה, הממשלה ואפילו מח"ש יכולים לצאת בהצהרה שבדיכוי המרד, נקטו בהכרח בקשיחות. להגיד שניסו לחפש ראיות להרשעה ולא מצאו אותם, מבזה את חוקרי המשטרה, פוגע באמינות השוטרים ועושה ממח"ש כלי מגוחך.
איך זה שהמשטרה אינה מוצאת ראיות באירועים שהיו מתועדים, ברורים לעין השמש, ונטלו בהם חלק הרבה אנשים. הייתה צריכה מדינת ישראל, להתייצב באומץ ולומר את האמת.
לא אחת נשמעים מהערבים קולות המציינים את הכבוד שהם רוחשים למתנחלים דווקא. שם הם שומעים את האמת. היחס אליהם נקבע בהגדרות ברורות על פי דברי יהושע. הרוצה להשלים- ישלים. הרוצה להלחם- יזכה לתגובה הולמת. הרוצה לגלות- יקבל את הסיוע הנכון. מדינת ישראל היא מדינה יהודית בהגדרתה. והיא אכן מוכנה למגורי מי שאינם יהודים, ובזכויות מלאות ברמה האישית. וכך הדברים צריכים להיות. ברורים וגלויים. זה ההסכם בין מדינת היהודים לביניכם. קבלו או שתלכו. אי אפשר להיות כאן ולמרוד ואחר כך עוד להתלונן.
הצביעות של ההתחזות לדמוקרטיה ונקיטת שיטות בלתי דמוקרטיות, כמו ה"חקירה" שלא הצליחה על מותם של 13 אזרחים ישראליים היא ביזיון לשלטון החוק ולכל אדם ישר. היא פוגעת הרבה יותר מאשר האמת הפשוטה. ואגב, זה לעיתים יותר מהיחס לאזרח ממוצא יהודי. כולנו עוד זוכרים את החייל אסולין ז"ל, שנרצח בדם קר בידי צלף משטרתי באירועים סביב עוזי משולם (אגב, היכן האיש?). טענו אז שעם רובהו- m16 - הוא סיכן מסוק משטרתי. נניח שזה נכון. האומנם הצלף המשטרתי לא יכול היה לפצוע אותו? המשטרה התעלמה ואיש לא הועמד לדין. וגם לא היה ועד ראשי המועצות הערביות... או גוף אחר של זכויות האזרח, שיתבע שהצדק יצא לאור. בסך הכל מדובר ביהודי.
בסיפור של קו 300 נקטה המדינה בצעד מתבקש ואמיץ. אם כי לא לגמרי. אולם החנינה הגורפת שניתנה שם הייתה אמירה ברורה ואמיצה. אנו נלחמים בטרור. הטרוריסטים הם אכזרים וללא קוד מוסרי כלשהו.
אז, במלחמה כמו במלחמה. והדברים חייבים להיאמר באומץ ובנחישות. זהו בדיוק המקום בו יש להשתמש בנחישות. והאמיץ גם ינצח.