במזרח של הישיבה "נצח ישראל" הושיב הרב הגאון ישראל זאב גוסטמן את פרופ' אלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ופרופ' הלפרין (בתחום הפיזיקה). גם מפרופ' אומן, מומחה בעל שם עולמי למתמטיקה, ומועמד לפרס נובל בתחום הכלכלה, ביקש לשבת במזרח, אך משום ענוותנותו רצה לשבת עם שאר הציבור.
שאלוהו: "איך הרב בוחר את מי להושיב במזרח?" הרב הבין שהשאלה מדוע הושיב במזרח הישיבה פרופסורים שאינם רבנים, והשיב: "פה בארץ ישראל צריכים לדאוג למלכות, ואלו אנשים שמסמלים את המלכות". המלכות מבטאת כפי הנראה את המערכות השונות שעליהם האומה מתבססת. בנוסף לכך יש לציין שאותם פרופסורים היו בני תורה מובהקים.
הרוגי מלחמת שלום הגליל
פרופ' אומן יבדל לחיים ארוכים ובנו שלמה הי"ד, שנהרג במלחמת שלום הגליל, היו בקשר קרוב עם הרב גוסטמן.
לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות.
בחזרתם מההלוויה אמר "כולם קדושים". שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: "כולם? גם הלא דתיים"? פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר: "כולם, כולם!".
על בנו יחידו שנרצח בידי הנאצים
כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): "ד"ר פיינגולד אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר". בעת שעלו היה כולו שקוע במחשבות. כשנכנסו לבית, פנה הרב גוסטמן בשקט וברגש עצום, ואמר ביידיש: "ד"ר פיינגולד, אתה לא ידעת שהיה לי בן שקראו לו מאירקה, הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה..." ואז הרב נזכר שהוא מדבר ביידיש, וחזר על דבריו בעברית, כדי שבני המשפחה האבלים יבינו.
ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: "הבן שלי שלמה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדראקציון. ועמדה לידי אשתו של המשגיח וגם לקחו את הילד שלה, ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע. הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית, היו כלום לעומת הצעקות של האמהות...".
והוסיף ואמר: "אני פסקתי לכולם לברוח מהגטו, וגם אני ברחתי. ואמרתי לבני המשפחה (בתו ואשתו), אני הקצין ואתם החיילים, כשאני אומר להתכופף מתכופפים. ירו עלינו מטווח של שישה מטר ולא נפגענו".
נעליים קטנות
וחזר לספר על הזמן שהיה בגטו, שאחר שבנו נרצח, לקח את נעליו הקטנות כדי למוכרם בעת יציאתו מהגטו לעבודות כפייה. בחוץ הצליח להחליפם תמורת גזר וקמח. אבל נתן בכל יום רק נעל אחת, כי לא היה יכול להבריח בפעם אחת את כל האוכל שהיה מקבל תמורת שתי הנעליים. הוא תאר איך הכניס את הקמח למכנסיים הקשורות, ואת הגזר הכניס בפרוסות לתוך נעליו. כשחזר לגטו הלך להביא חלק מהאוכל לאלמנתו של גאון הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שהייתה נפוחה מקור ורעב. הרבנית סירבה בתחילה לקבל את האוכל, כי אמרה: "יש לך אישה וילדה, למה תיתן לי את האוכל?" כשהשיב לה: "יש לי מספיק", הסכימה לקבל ממנו קצת גזר וקמח. הוסיף הרב גוסטמן: "אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: "ואכלתם בשר בניכם" (ויקרא כ"ו, כ"ט).
ניחום אבלים
ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית"! קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: "נחמתני, נחמתני".
פורסם ב"רביבים" שבעיתון "בשבע" לקראת ראש השנה תשס"ה.
שאלוהו: "איך הרב בוחר את מי להושיב במזרח?" הרב הבין שהשאלה מדוע הושיב במזרח הישיבה פרופסורים שאינם רבנים, והשיב: "פה בארץ ישראל צריכים לדאוג למלכות, ואלו אנשים שמסמלים את המלכות". המלכות מבטאת כפי הנראה את המערכות השונות שעליהם האומה מתבססת. בנוסף לכך יש לציין שאותם פרופסורים היו בני תורה מובהקים.
הרוגי מלחמת שלום הגליל
פרופ' אומן יבדל לחיים ארוכים ובנו שלמה הי"ד, שנהרג במלחמת שלום הגליל, היו בקשר קרוב עם הרב גוסטמן.
לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות.
בחזרתם מההלוויה אמר "כולם קדושים". שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: "כולם? גם הלא דתיים"? פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר: "כולם, כולם!".
על בנו יחידו שנרצח בידי הנאצים
כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): "ד"ר פיינגולד אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר". בעת שעלו היה כולו שקוע במחשבות. כשנכנסו לבית, פנה הרב גוסטמן בשקט וברגש עצום, ואמר ביידיש: "ד"ר פיינגולד, אתה לא ידעת שהיה לי בן שקראו לו מאירקה, הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה..." ואז הרב נזכר שהוא מדבר ביידיש, וחזר על דבריו בעברית, כדי שבני המשפחה האבלים יבינו.
ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: "הבן שלי שלמה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדראקציון. ועמדה לידי אשתו של המשגיח וגם לקחו את הילד שלה, ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע. הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית, היו כלום לעומת הצעקות של האמהות...".
והוסיף ואמר: "אני פסקתי לכולם לברוח מהגטו, וגם אני ברחתי. ואמרתי לבני המשפחה (בתו ואשתו), אני הקצין ואתם החיילים, כשאני אומר להתכופף מתכופפים. ירו עלינו מטווח של שישה מטר ולא נפגענו".
נעליים קטנות
וחזר לספר על הזמן שהיה בגטו, שאחר שבנו נרצח, לקח את נעליו הקטנות כדי למוכרם בעת יציאתו מהגטו לעבודות כפייה. בחוץ הצליח להחליפם תמורת גזר וקמח. אבל נתן בכל יום רק נעל אחת, כי לא היה יכול להבריח בפעם אחת את כל האוכל שהיה מקבל תמורת שתי הנעליים. הוא תאר איך הכניס את הקמח למכנסיים הקשורות, ואת הגזר הכניס בפרוסות לתוך נעליו. כשחזר לגטו הלך להביא חלק מהאוכל לאלמנתו של גאון הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שהייתה נפוחה מקור ורעב. הרבנית סירבה בתחילה לקבל את האוכל, כי אמרה: "יש לך אישה וילדה, למה תיתן לי את האוכל?" כשהשיב לה: "יש לי מספיק", הסכימה לקבל ממנו קצת גזר וקמח. הוסיף הרב גוסטמן: "אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: "ואכלתם בשר בניכם" (ויקרא כ"ו, כ"ט).
ניחום אבלים
ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית"! קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: "נחמתני, נחמתני".
פורסם ב"רביבים" שבעיתון "בשבע" לקראת ראש השנה תשס"ה.