הסמיכות של חג הסוכות לימים הנוראים יש בה כדי להעיד על אופיו ועל אופי השמחה היתרה שנוהגת בו, וכפי שדרשו עליו את הפסוק: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלוקים את מעשיך". וכבר נדרש ונכתב רבות לפענח את פישרה של סמיכות הזמנים הזו.
זוית ראיה נוספת המקשרת את סוכות ליום הכיפורים עולה מספר יונה, שרובו מתרחש בשלושה האתרים הבאים: בירכתי הספינה, במעי הדג, ובסוכה שמחוץ לנינוה. כל אחת מן התחנות האלו מתאפיינת בהמתנה מתמשכת של יונה הנביא לראות כיצד ייפול דבר, ובשיאה התפרצות של זעקה ומחאה על הנהגתו של ה' בעולמו. בקשתו ממלחי הספינה "שאוני והטילוני אל הים" כמוה כמחאה קשה על עצם השליחות שהוטלה עליו וממנה הוא בורח, והיא מתפרצת באופן בוטה יותר בסוכה המאולתרת שהקים ליד נינוה "הלא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קידמתי לברוח תרשישה" (ד', א'). ובתווך, דווקא לאחר שלושת ימי שהייה במעי הדגה פורצת מפיו תפילה שבה הוא נשמע "מפויס" ומקבל עליו בהבנה את הנהגתו של הקב"ה, והוא מוכן לקבל את שליחותו.
לא מקרה הוא שתשובתו של ה' לטענותיו של יונה באה דווקא בסוכה, והיא זו ששופכת אור על מסע תלאותיו כולו. אם מה שאירע לו בספינה הביא אותו להכרה שגורלו נתון בידי ה', והשהות במעי הדגה הוסיפה עוד קומה להכרה זו שה' הוא זה ששומר עליו ואינו חפץ להמיתו, הלימוד המשמעותי ביותר של הספר כולו מתרחש בסוכה.
רק שם ב"צילא דמהינותא" זכינו לקבל איזו פרופורציה מהנהגת עולמו של הקב"ה, ולהבחין בין שמחת הקיקיון האנושית חסרת השורשים לבין שמחת הסוכה הראויה בענני כבודו. דרכו של האדם להתפעל מכל קיקיון מזדמן "שבן לילה היה ובן לילה אבד" ולפתח בו תלות כאילו היה קניינו מאז ומעולם. ולעומתו, ההנהגה האלוקית רואה לנגד עיניה דווקא את העמל המצטבר של הקמת עיר גדולה לא-לוהים ואת קריעת הלב האמיתית של בניה השבים בתשובה, גם אם אין בכוחם להתמיד בה.
ונמצא, שבכוח מצוות הישיבה בסוכה להביא את האדם להתבוננות מעמיקה יותר על הסובב אותו, ולו בעצם עובדת היותו עבד המושיט כוס מים לרבו ומצפה שמתנתו תרצה בעיניו. היציאה מן הבית מאפשרת לנו להתמקם בעמדת תצפית חיצונית וממנה לראות משהו מן המשהו מסדרי הנהגתו של עולם. חשבון הנפש שערכנו בימים הנוראים יכול לקבל עתה פרספקטיבה רחבה יותר, ולהביא את שירת התשובה למדרגת ההכרה של "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך".
זוית ראיה נוספת המקשרת את סוכות ליום הכיפורים עולה מספר יונה, שרובו מתרחש בשלושה האתרים הבאים: בירכתי הספינה, במעי הדג, ובסוכה שמחוץ לנינוה. כל אחת מן התחנות האלו מתאפיינת בהמתנה מתמשכת של יונה הנביא לראות כיצד ייפול דבר, ובשיאה התפרצות של זעקה ומחאה על הנהגתו של ה' בעולמו. בקשתו ממלחי הספינה "שאוני והטילוני אל הים" כמוה כמחאה קשה על עצם השליחות שהוטלה עליו וממנה הוא בורח, והיא מתפרצת באופן בוטה יותר בסוכה המאולתרת שהקים ליד נינוה "הלא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קידמתי לברוח תרשישה" (ד', א'). ובתווך, דווקא לאחר שלושת ימי שהייה במעי הדגה פורצת מפיו תפילה שבה הוא נשמע "מפויס" ומקבל עליו בהבנה את הנהגתו של הקב"ה, והוא מוכן לקבל את שליחותו.
לא מקרה הוא שתשובתו של ה' לטענותיו של יונה באה דווקא בסוכה, והיא זו ששופכת אור על מסע תלאותיו כולו. אם מה שאירע לו בספינה הביא אותו להכרה שגורלו נתון בידי ה', והשהות במעי הדגה הוסיפה עוד קומה להכרה זו שה' הוא זה ששומר עליו ואינו חפץ להמיתו, הלימוד המשמעותי ביותר של הספר כולו מתרחש בסוכה.
רק שם ב"צילא דמהינותא" זכינו לקבל איזו פרופורציה מהנהגת עולמו של הקב"ה, ולהבחין בין שמחת הקיקיון האנושית חסרת השורשים לבין שמחת הסוכה הראויה בענני כבודו. דרכו של האדם להתפעל מכל קיקיון מזדמן "שבן לילה היה ובן לילה אבד" ולפתח בו תלות כאילו היה קניינו מאז ומעולם. ולעומתו, ההנהגה האלוקית רואה לנגד עיניה דווקא את העמל המצטבר של הקמת עיר גדולה לא-לוהים ואת קריעת הלב האמיתית של בניה השבים בתשובה, גם אם אין בכוחם להתמיד בה.
ונמצא, שבכוח מצוות הישיבה בסוכה להביא את האדם להתבוננות מעמיקה יותר על הסובב אותו, ולו בעצם עובדת היותו עבד המושיט כוס מים לרבו ומצפה שמתנתו תרצה בעיניו. היציאה מן הבית מאפשרת לנו להתמקם בעמדת תצפית חיצונית וממנה לראות משהו מן המשהו מסדרי הנהגתו של עולם. חשבון הנפש שערכנו בימים הנוראים יכול לקבל עתה פרספקטיבה רחבה יותר, ולהביא את שירת התשובה למדרגת ההכרה של "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך".